שפת אמת על קדשים ב

דף ב ע"א במשנה זבחים פרק ראשון אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. פירש"י וצריך להביא אחר וישחטנו לשמו. ואין מובן מה קמ"ל. והי' אפשר כונתו דנהי דסתמא כשר מ"מ כיון שכבר שחט שלא לשמה אי אייתי קרבן אחר צריך לפרש לשמו ) ומיהו קצת דוחק דהא המחשבה הולכת אחר העובד. וסברא הנ"ל לא שייך רק אי שוחט הראשון שוחט גם השני ויותר הי' ראוי לומר סברא זו בהא דאמרי' בגמ' דאסור לשנויי בי' אח"כ בשאר עבודות התם אפשר דצריך לפרש לשמן וצ"ע

והנה הרמב"ם והרע"ב כ' במשנה שלא עלו לבעלים. דוקא קרבן יחיד אבל בציבור סכין מושכתן למה שהן. ותמוה כמ"ש בס' פנים מאירות ושאר מפרשים דשינוי קודש ישנו א) כונתו די"ל דס"ל לרש"י בהך פלוגתא דרו"ש במנחות (ט"ז.) אי אמרי' ע"ד הראשונה הוא עושה. דהלכה כרב וכמו שכתוב שם במנחות להקשות על הרמב"ם דפסק כשמואל. וגם בשתי בהמות אמרי' הכי ומ"ש אח"כ דאם אחר שוחט השני לא שייך למימר הכי. מפורש כן בגמ' התם דבשתי דיעות מודה רב

בציבור כדלקמן בגמ' (ד') ואפשר דדוקא בהנך דכשרין רק שלא עלו לבעלים בזו מחלק הרמב"ם בין יחיד לציבור. אבל היכא דפסול כמו בחטאת קלים ובין שלמים למעשר ובכור ובפ' כל התדיר (ד' פ"ט) מחלק עוד התנא דחטאת קודמת לאשם שדמו ניתן על ד' קרנות ותודה ואיל נזיר קודמין לשלמים שנאכלים ליום אחד ובכור קודם למעשר מפני שקדוש מרחם אי הכי לאו דוקא נקיט ותנא ושייר. או אפשר דהכא לא חשיב לי' נמוך רק הפרש כזה בין ק"ק לקדשים קלים ושלמים למעשר ובגמ' לקמן (י"א:) דמקשה הא נמי תנינא שלמים קודמים את הבכור עיי"ש משמע דמדמי הגמ' הנך דהתם לדהכא. אך אכתי קשה למאי דמשני הכא עיקר למה לא חשיב התנא הכא כל הני וצ"ע: שם בגמ' אבע"א סברא משום דשני בה כו'. בס' טהרת הקודש מקשה למ"ש הרמב"ם (פי"ח מפה"מ) דעובד שלא לשמה הוי כמטיל מום בקדשים ולהכי כללו חכמים בלאו דלא יחשב ע"ש א"כ כיון דמטיל מום בבעל מום איננו לוקה א"כ שפיר י"ל סברא דכששינה כבר לא יהי' תו איסור לשנות עיי"ש ונראה דהכא כיון דהקרבן כשר לא דמי לבעל מום דכבר נפסל להקרבה ובמום עובר נראה ג"כ דאסור א ו' להטיל בו מום א) אפי' מום עובר א) כמ"ש בחי' מנחות ונ"ו) נמי אסור כיון דעדיין ראוי ם להקרבה ואפי' אי נימא דמום וכן משמע ברמב"ק פ"ב אפי' בצבור פסול א) ובס' טהרת הקודש מקשה מהא דשתי הלחם ששחטן שלא לשמן לא קידש הלחם וזה י"ל דנהי דסכין מושכתן לשמן אבל התם דבעינן שיהי' שחיטה לשם לחם שפיר הלחם לא נתקדש ע"י שחיטה זו. מיהו הרמב"ם בחיבורו (פט"ו מה' פה"מ) לא ס"ל הכי רק בקרבן צבור נמי לא עלה. ואפשר לומר דבאמת יש עוד קושיא בלשון הרמב"ם במשניות שכ' ששחט עולה לשם שלמים ואח"כ נודע שהי' עולה. משמע דס"ל דכה"ג שלא ידע שהיא עולה הוי ג"כ שלא לשמה. ובחיבורו (הל' פסה"מ שם) כ' הרמב"ם דבטעות לא חשיב שלא לשמה עיי"ש דס"ל עקירה בטעות לא הוי עקירה ופלוגתא דאמוראי הוא מנחות (מ"ט) וא"כ י"ל דהא בהא תליא דהיכא דטעה א) כ"מ בפנ"י ביצה (כ'

) דבחטאת מודה הרמב"ם דפסול. אך כאן י"ל כונתו ל"ד פסול אלא דעכ"פ לא עלה לשם חובה. והטעם הוא דאע"ג דסכין מושכתן לא עדיפי מסתמא ממילא בחטאת דגם בסתם לא עלה לשם חובה לפי' חזון נחום בדברי הרמב"ם (פ"ד מה' מעה"ק ה"י) הכא נמי לא עלה. ומיושב בזה הקושיא מכבשי עצרת שם בביצה ובמנחות (מ"ט) די"ל כמ"ש התוס' לקמן (נ"ה.) דכבשי עצרת דאיתקשי לחטאת ראוי לפסול שלא לשמו. אך לשיטת הרמב"ם הנ"ל ניחא דהא לחטאת צבור איתקיש להכי כשרין ולא עלו כמו חטאת ציבור וא"ש

אפי' למ"ד דהוי עקירה י"ל בקרבן צבור סכין מושכתן כמו לב ב"ד מתנה א) אבל היכא דעוקר בפירוש שיודע שהיא עולה ושחטו לשם קרבן אחר בזה לא שייך סכין מושכתן ולכן בחיבורו דפסק דלא מיפסל בטעות תו אין נ"מ בין יחיד לציבור. אבל במשנה מיירי למ"ד עקירה בטעות פוסל ובהא חילוק בין ציבור ליחיד ולשון א) אין להקשות מהא דאי' שם במנחות בכבשי עצרת דאר"ח עקירה בטעות הוי עקירה אע"ג דקרבן ציבור נינהו. די"ל ר"ח לטעמי' בשבועות (יו"ד.) דלית לי' לב ב"ד מתנה ע"ש: שם בעלים משמע לי' דתנא דהכא פוסק דבטעות הוי עקירה

רתוס' כ' דה"ה קבלה והולכה וכו'. והי' אפ"ל ולכה כיון דר"ש מכשיר בחטאת. אפי' לרבנן י"ל: חים עלו לשם חובה דלא אימעוט מכאשר שה שינוי בגוף הקרבן כיון דאפשר בלי הולכה וצ"ע לשם נמוך מהם פסולים כיצב כו'. יש לעיין דלא חשיב רק בין קדשי קדש עזן נ ב עובר במום עובר לא לקי משום דאכתי עכ"פ לא חזי להקרבה כל שהמום בו אבל הכא כיון דכשר הקרבן איסורא דעביד עביד ולא נשאר שם פסול על הקרבן ולהכי אסור לשנויי בי' תו. מיהו מה' איסוה"מ ה' ט"ו) כמ"ש הרי"ט אלגזי בבכורות פ"ה ע"ש אבל הרא"ש שם והטוש"ע יו"ד לסי' שי"ג) כתבו דמה"ת שרי להטיל מום בבע"מ עובר: גם בס' הנ"ל מתרץ שפיר עיי"ש: שם בתוס' ד"ה כל הזבחים י"ל דבשעת הקטרה לא שייך לשם זובח. בס' טהרת הקודש מביא ספרי פ' קרח בפסוק תשאו עון המקדש דאי זרק והקטיר וא"י לשם מי זרק וא"י לשם מי הקטיר הכהנים נושאים עון עיי"ש דמשמע דבהקטרה נמי בעי לשם בעלים ולע"ד הי' נראה כוונת הספרי שאם אין הכהן בר דעת לידע לשם מי זורקין ומקטירין היינו לשם ה' בזה נושא עון. דלפי הנ"ל קשה הא גם אי א"י שם הבעלים כשר דזורק לשם מי שהוא וכה"ג לא חשיב שינוי בעלים. כמ"ש רש"י ותוס' לקמן (ד' ע"א) לכן נ"ל כמ"ש: בד"ה לשם גבוה כו' שייך חילול משום פסח וחטאת. הא דפשיטא להו דהכא בלשם גבוה א"א להכשיר גם בחטאת לשמעון אחי עזרי' משום דחטאת היא משמע עיכובא לפסול כל שלא שחטו לשם חטאת א"כ דרשא דלא יחללו במורם מהם כו' בודאי לא קאי אחטאת כנ"ל: ע"ב בגמ' אילימא מדתנן שנזבחו שלא לשמן ולא קתני שלא נזבחו לשמן. וקשה דהא לרבותא נקיט הכי דאפי' בפי' שלא לשמן כשרים ותי' הצ"ק בזה דחוק וי"ל דמ"מ כיון דמסיים חוץ מפסח וחטאת א"כ ע"כ דסתמא הוי כשלא לשמה ואעפ"כ בשאר זבחים כשר א"כ ה"ה אפי' בפי' שלא לשמה. או דעדיפא מיני' דחה הגמ' דאפי' בגט לא דק התנא למנקט שלא נכתב לשם אשה אע"ג דסתמא פסול וליכא שם שום רבותא מכ"ש הכא. ובס' צאן קדשים מקשה דהכא מסקינן דמלישנא דשלא לשמן ליכא למידק דסתמא כשר ובפסחים (ד' ס"ה) דייק הגמ' טעמא דשלא לשמן הא סתמא פטור ע"ש. ולק"מ דבודאי למסקנא דבזבחים סתמא כשר א"כ היכא דתני שלא לשמן הוי דוקא לאפוקי סתמא. אבל להוכיח מכאן דסתמא כשר בזבחים שפיר דחה הגמ' דליכא למידק מזה. ובס' טהרת הקודש מקשה דמה הוי ס"ד להוכיח מדלא תני שלא נזבחו לשמן למ"ש התוס' דשינוי בעלים ג"כ בכלל שלא לשמן. והתם היינו דוקא אי חישב בשחיטה לזרוק שלא לשם בטלים חיהי' חצור לומר שפוחו ע"ר שיזרוק לשם בעלים אל שיהי' מצוי לומר ששוחט ע"ר שיזרוק לשם בעלים ראי לא