שפת אמת על קדשים כט

שם במשנה לאכול כח"ז ולהקטיר כח"ז כשר כ' תוי"ט צ"ע דכבר שנינהו לעיל סוף פרקין. ונראה דקמ"ל הכא דאפי' ר"א דפוסל בלאכול מה שראוי להקטיר והטעם דב' אכילות אקשינהו הכתוב א"כ הו"א דגם אכילה והקטרה מצטרפין קמ"ל דמודה ר"א דלהכי לא אקשינהו ועי' מנחות (פ"ג) מ"ש תוי"ט שם. ולע"ד נכון כמ"ש. וכן מוכח בגמ' פ"ב דלר"א זה הדין רבותא רבה

שם במשנה ומן העצמות וגידין כו'. צ"ע בלהקטיר בעולה אי ג"כ כשר כיון דכל זמן דלא פירשו עצמות וגידין מעלין אותן כדאיתא לקמן (פ"ה:) א"כ י"ל דראוי להקטיר מקרי

שם במשנה לאכול שליל כ' הרע"ב דלאו גופא דזבחא הוא. ועי' תוס' רע"א במשניות דבגמ' מסקינן דהוי גופא דזבחא רק משום דמאיסי לפי' הרמב"ם בפיהמ"ש ולפירש"י אין דרכן לאכול. והנה במקדישה כשהיא מעוברת דהקדיש גם הולד בהא איכא למימר דהוי גופא דזבחא אבל בנתעברה אחר ההקדש למ"ד ולדות קדשים בהווייתן קדושים והולד שבקרבה נאכל בחוץ א"כ ודאי לאו גופא דזבחא הוא לכו"ע. אלא דנראה דהכא לא מיירי מזה דא"כ לכתחילה נמי שרי לאכלו בחוץ כדאיתא בתמורה (כ"ה:) ולא שייך שחישב לאכול בחוץ. וע"כ מיירי דהקדישה כשהיא מעוברת ובזה מסקינן דגופא דזבחא הוא

בתוס' ד"ה פיגל בזבח כו' ושם דחק בחנם כו'. וי"ל דרש"י כ' כן משום חטאת העוף דנאכל ובזה צ"ל הטעם דאין מוראה ראוי לאכילה מיהו תוס' לשיטתייהו שפי' בדיבור שאח"ז דמיירי בעולה [ורש"י לשיטתי' אזיל שפי' בחולין (קכ"א.) גיד הצואר דשייך גם בחטאת וע"ש בתוס']

ע"ב תוס' ד"ה אלא דוקין שבעין כו' א"נ פסול מדרבנן. דבריהם אינם מובנים דאפי' פסול מדרבנן מ"מ כיון דמדאורייתא כשר בעוף שוב בבהמה נמי אם עלה לא ירד

דף לו ע"א בגמ' אם אין ענין להניח תנהו ענין למחשבת הנוח. קשה דמ"מ מנ"ל דפסול כיון דליכא קרא לעכב. ואולי כיון דאפקא קרא בלשון לא יניח לומר דמחשבת הנוח הוי כאילו הניח. עוד נראה דר"א דורש גם סיפא דקרא והנותר באש תשרופו קאי ג"כ אמחשבת הנוח וכ"כ ג"כ בס' טה"ק ע"ש באריכות

שם בגמ' סברא הוא. יש לתמוה מה סברא הוא זה לעשות המחשבה כמעשה. ואפשר דעיקר טעמא דר"י מכל דבר רע וס"ל דמה דאם עשה כן פסול בכלל דבר רע הוא וכן משמע בברייתא דמייתי אח"כ בגמ' דבר רע לרבות כו'. והנה בס' טה"ק הקשה א"כ ל"ל קרא בחוץ למקומו דפסול תיפוק לי' מסברא. ותי' דמטעם חוץ למקומו פסול אפי' בחישב לזרוק מקצת דם אבל מהאי סברא לא מיפסל רק בחישב על כולו. ויפה תירץ. אך יש להקשות לפ"ז לקמן דמקשה וליפלוג כו' בניתנין בפנים שנתנן בחוץ ומשני דבעי מקום משולש ולתי' הנ"ל קשה דנהי דממעט קרא דאין פסול חוץ למקומו רק במקום משולש היינו להיות נפסל אפי' בחישב על מקצתו אבל בחישב על כולו נימא דפסול אפי' בנותנין בפנים שנתנן בחוץ. מיהו לפירש"י דקושית הגמ' רק על הניתנין בחוץ שנתנן בפנים א"ש דמטעם מחשבה כמעשה גם במקצת דם שנכנס בפנים קי"ל דפסול וא"כ גלי קרא דבעי מקום משולש ובלא"ה לא מיפסל ולא אמרי' בי' מחשבה כמעשה. אך לפי' הפשוט דקושית הגמ' גם על בפנים שנתן בחוץ ובזה ל"א שלא במקומו כמקומו דמי כמו שפלפלו התוס' בזה לעיל (ד' כ"ו:) יקשה כנ"ל. מיהו י"ל כיון דלענין בחוץ שנתנן בפנים ע"כ מוכח דבזה ל"א מחשבה כמעשה דאל"כ הי' נפסל גם במקצת כנ"ל שוב ג"כ ה"ה בפנים שנתנן בחוץ. ולי נראה ליישב קו' טה"ק הנ"ל דבאמת כיון דגלי קרא דבעינן מקום משולש א"כ אדרבה במחשבה זו דמקום לא הוי מחשבה כמעשה דגזה"כ הוא דזה אינו פסול רק במקום משולש ולזה עצמו כתיב חדא פסול דחוץ למקומו כנ"ל

שם בגמ' וליפלוג בנימנין בחוץ כו' ותמוה למ"ש הרמב"ם (פ"ב מפסוה"מ) דגם בחוץ שנתנן בפנים כיפר וכמקומו דמי מאי פריך. והנה רש"י פי' משום דחטאת מיפסל בפנים. וצ"ל קושית הגמ' משום דסתם המשנה משמע דאיירי אפי' בחטאת. ומיהו לפום רהיטא הי' נראה דאפי' בחטאת למ"ד שלא במקומו כמקומו כיפר דהתורה לא אמרה רק וכל חטאת כו' לא תאכל באש תשרף ומנ"ל דלא כיפר. וגם מלשון הרמב"ם שם משמע קצת הכי דכ' סתם הנתנין בחוץ שנתנן בפנים בשר הזבח פסול ואעפ"כ נתכפרו הבעלים ולא הוציא חטאת מזה הכלל. ואח"כ הביא דחטאת פסול ע"ש ולא כ' רמז דלא כיפר ואדרבה לשון התורה וכל חטאת כו' יובא לכפר בקדש משמע דבכיפר מיירי דומיא דהנך דמצותן בפנים דכיפר ומ"מ הבשר נשרף. איברא דברש"י ותוס' מבואר דפשיטא להו דבחטאת לא כיפר ואפשר מצאו כן באיזה מקום בגמ'. וגם יש להוכיח מכח קושית התוס' ד"ה וקי"ל דהקשו למ"ד לאו כמקומו דמי אמאי פסיל רחמנא טפי בחטאת משאר קרבנות. ואי נימא דלמ"ד כמקומו גם בחטאת כן ודאי תקשה וגם לא יועיל ע"ז תי' התוס' דנ"מ אם יש עוד דם דכיון דכיפר תו לית תקנתא בזריקה שוב. מיהו אפשר לומר דקרא ללאו אתי ללקות באוכל מן הבשר. וצ"ע

ובודאי פשט הגמ' נראה יותר דגם בפנים שנתנן בחוץ לאו כמקומו דמי לכו"ע. ובזה מיושב ג"כ קו' הבה"ז אהא דמקשה בגמ' ומי אית לי' לר"י הך סברא כו' ליקשי בפשיטות מתניתין אברייתא ע"ש. להנ"ל א"ש דממתניתין המ"ל דגם בחוץ בפנים ופנים בחוץ כמקומו חשיב ולא מיירי בחטאת וברייתא מפורש בה חטאת. אבל השתא דהמקשן פשיט לי' דלאו כמקומו חשיב ומתרץ מכח שלישי א"כ קשה מברייתא דמשלישי הכל אימעוט גם חטאת כנ"ל

שם בגמ' וקי"ל בשכיפר השתא התם כו' וקשה דלמא מיירי התם דהכניס מקצת דם דמטעם מחשבה לא מיפסל רק כשהכניס כל הדם וצ"ל דסתמא קתני ומסתמא דרך להכניס כל הדם

בתוס' ד"ה שיאכלוהו כו' וי"ל דל"ד כו'. תמוה דהרי תוס' עצמם כתבו לעיל (ד' כ"ז ד"ה יצא) דגם לר"י דמחשבה כמעשה דוקא אי בעביד המעשה לא נתכפר כלל משא"כ אם נתכפר רק שלא התיר הבשר לאכילה בזה ל"א מחשבה כמעשה. ואפשר לחלק דהתם דנתכוין לזרוק שלא במקומו דעיקר הזריקה לכפר ונתכפר גם שלא במקומו נהי דלא התיר הבשר מ"מ הא עיקר הדבר שבא לכפר ונתכפר ל"א בי' מחשבה כמעשה אבל הכא בהקטרה דהוא רק להתיר הבשר באכילה ולא לכפרה וכיון דאי עשה מעשה לא התיר הבשר ונפסל מעשה הקטרה בזה הוי מחשבה כמעשה

בד"ה קסבר כו' וי"ל דס"ד דר"י הוא דלא בעי כו'. דבריהם אין מובנים דנראה יותר דודאי גם ר"י בעי מקום משולש לענין מחשבת חוץ למקומו לאכילה או גם להקטרה כזית דמיפסל כל הקרבן בזה דוקא מקום משולש אבל בחישב לזרוק כל הדם שלא במקומו שבחוץ בפנים דפסול וכיון דמחשבה כמעשה שפיר יש לפסול גם בזה ואדרבה תי' הגמ' קשה להבין איך אמעיט משלישי להכשיר שבחוץ בפנים כיון דמחשבה כמעשה דקרא לא מיירי רק במקצת או לאכול חוץ למקומו אבל במחשב על כל הדם מנ"ל להכשיר

ע"ב בגמ' חישב שיאכלוהו טמאים למחר חייב א"ר תדע דבשר לפני זריקה לא חזי. ותמוה ס"ד דרבא. וי"ל דמיירי שיאכלוהו טמאים היום ולמחר יהיו טהורים כגון מחוסר כפורים דאסור לאכלו היום וגם בלילה עד למחר א"כ דומה לבשר לפני זריקה דאסור וה"נ למחר יהי' טהור ומ"מ דחה הגמ' שפיר דהתם אי הי' זורקו היום הוי חזי אבל הכא אפי' אי יזרוק היום הדם לא יהי' חזי להני טמאים א"כ אפי' בלי פיגול לא הי' יכול לאכלו היום: