שפת אמת על קדשים כז

נתינה על הבהונות הוא בפנים דלפני ה' קאי על כל הכפרה כנ"ל

בתוס' ד"ה ור"י כו' ועו"ק מדאמרי' פ' ג' מינין טמא יהי' לרבות טבו"י כו'. איני מבין קושיא זו די"ל דבהא פליגי כיון דגלי קרא לרבות טבו"י מר ס"ל דטבו"י דזב כזב ממש מכח האי ריבויא ומ"ס דלאו כזב ממש. אבל לולא האי ריבויא הוי כטהור לגמרי והא דבמחו"כ אינו כזב בלא"ה ע"כ איכא איזו מיעוט על מחו"כ טפי מטבו"י. מיהו בלא"ה תי' תוס' שפיר

בא"ד אלא ודאי דט"י דזב כזב לענין פסח הבא בטומאה כו'. בס' פמ"א מקשה לפי' ה"ר חיים זה דלמ"ד דכזב דמי אין שוחטין על מחוסר כפורים א"כ למה דוחין כאן העשה משום הפסח בלא"ה אין שוחטין וזורקין עליו ע"ש. ואיני מבין דבריו דהכא מחו"כ הוא עד הבאת הקרבן ובלילה יוכל לאכול וס"ל השתא שוחטין וזורקין על טמא שרץ אבל הא דכזב דמי לענין פסח הבא בטומאה היינו שיהי' גם בלילה מחוסר כפורים ומ"מ אי מחו"כ דזב לאו כזב אשתרי כשרוב ציבור טמאים כמבואר שם בש"ס בכריתות

דף לג ע"א בגמ' א"ר יוסף כל הסומך ראשו ורובו מכניס. אע"ג דהאי ברייתא דלעיל [דמתני ר"ח] דמקיש סמיכה לשחיטה ואמרי' בגמ' דסמיכה אפשר דעייל ידי' וסמיך ע"כ לא ס"ל דראשו ורובו בעי אפשר דר"י (לא ס"ל דר"ח או] ס"ל דאידך ברייתא דמקיש שחיטה לסמיכה פליג ע"ז וסובר דבכל כחו בעינן ולא מטעם דס"ל דביאה במקצת הוי ביאה כיון דבא ר"י לומר דביאה במקצת לא הוי ביאה וסוגית הגמ' דלעיל דס"ל דהני ברייתות פליגי בביאה במקצת הוא אליבא דעולא. ונראה מלשון הרמב"ם (פ"ג מה' מעה"ק ה' י"א) דלא ס"ל כר"י בהא דנהי דבכל כחו בעינן מ"מ בהכנסת היד בלבד שייך נמי בכל כחו ע"ש שכ' דבהכניס ידו סגי רק שיהי' בכל כחו **בכ"מ הביא דברי ר"י דהכא. אבל יותר נראה מקור דברי הרמב"ם מסוגיא דחגיגה (ט"ז:) דמסקי' התם דבעי' סמיכה בכל כחו. ומ"ש התוס' פסחים (פ"ט.) וביבמות (ק"א.) דפלוגתא דתנאי היא בחגיגה. כבר תמה עליהם בשעה"מ (פ"ג מה' מעה"ק) ע"ש:** ומה"ט נמי כ' הרמב"ם (בפ"ד ממחוסרי כפרה) דהמצורע מכניס שתי ידיו וסומך וע"ש בכ"מ דלא . ס"ל כההוא ברייתא דחוץ ממצורע משום דאתיא כר"י בר"י דמרחק צפון ואנן לא ס"ל הכי. והגם דהי' אפשר לומר דדוקא בסמיכה דאשם מצורע מקיל דסגי בהכנסת ידים משום דלאו דאורייתא מ"מ יותר נראה כמ"ש דס"ל בכל סמיכות דא"צ ראשו ורובו לפנים. ובעיקר הדין אי סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא לא הביא הרמב"ם מזה אדרבה כיון דכ' סתמא דמכניס ב' ידיו לא משמע דהוי הקפת ידים בלבד. א"כ ס"ל דאורייתא

שם בגמ' ותיכף לסמיכה שחיטה לאו דאורייתא. יש לעיין א"כ למה תקנו חכמים להסמיך סמיכה לשחיטה כיון דאין לו עיקר מדאורייתא ואפשר משום גזירה שמא יארע אח"כ פסול בהקרבן ולא ישחטנו ונמצא דעבד עבודה בקדשים לכן אמרו תיכף לסמיכה שחיטה

בתוס' ד"ה וליעבד פשפש ומיהו קשה כו'. תמהני על דבריהם דכיון דנמסר הצורה של הבנין בלי פשפש אע"ג דמצורעים לא היו יכולין לסמוך א"כ מה מקום לתקן פשפש לסמיכת מצורע ואדרבה להיפוך קשה לי עמ"ש תוס' אח"ז דאי הטעם שמא ירבה בפסיעות כיון דהוא מדרבנן לא שייך בזה קרא אשכחו. ולפע"ד נראה להיפוך כיון דעכשיו גזרו וביטלו חכמים סמיכת מצורע שפיר מטעם מצות סמיכה נוכל לעשות פשפש דע"ז אין ראי' מה שנמסר הצורה בלי פשפש דאז לא הי' צורך בדבר דמצורעים נמי היו סומכין אבל עכשיו דאסרו הסמיכה מה בכך דהוא מדרבנן סוף סוף בטל סמיכה דאורייתא ושייך שפיר קרא אשכחו

בד"ה סמיכת א"מ לאו דאורייתא כו' ומתוך האי שמעתא אתא שפיר כו'. א"י להלום דבריהם מאי מעליותא הוא לפי שיטתם כיון דמשום עבודה בקדשים הוי הך סמיכה רק בהקפת ידים א"כ שם נמי דספיקא הוא הוי ג"כ רק בהקפת ידים א"כ מה תועלת בהאי ספיקא יותר מכל אשם ודאי של מצורע

בא"ד ומיהו קשה כו' אשם מצורע יוכיח כו'. אפשר לומר דשאני אשם מצורע דבא רק להכשיר ולכן לא הוי יוכיח וסברת ר"ש היא דסמיכה הוא לכפר דכן כ' וסמך לכפר עליו ולכן בבא להכשיר א"צ סמיכה ובזה יש ליישב ג"כ קו' התוס' בסמוך ד"ה איפוך דאע"ג דמקשינן האשם לחטאת לכמה דברים מ"מ לסמיכה לא מקשינן כיון דבא להכשיר כנ"ל

ע"ב בגמ' כי אתי רבין אמר ר"א לענין טמא שנגע בקדש איתמר. לכאורה אין זה סתירה דשני הדינים אין תלויין זה בזה דנהי דדריש ר"ל טמא שנגע בקדש לוקה מדכ' בכל קדש לא תגע מ"מ מקיש נמי נגיעה לביאה דביאה במקצת שמה ביאה. ואפשר לומר דהא מסיק הגמ' אליבא דר"ל דעיקר קרא באכילה דומיא דביאת מקדש דיש בו נטילת נשמה א"כ ע"כ ביאה במקצת לאו שמה ביאה דאל"ה הא אל המקדש לא תבא נמי אין בו נטילת נשמה היכא דבא במקצת דהא רבינא אמר רק למלקות אתמר ולא לכרת. וא"כ ע"כ לא אמר ר"ל כלל להאי לישנא דביאה במקצת שמה ביאה. מיהו יש לדחות דאע"ג דמשכחת במקצת דלית בי' כרת מ"מ שם ביאה יש בה כרת אבל נגיעה לעולם אין בה כרת

שם בגמ' תניא כותי' דר"ל. לכאורה הוי רק ראיה להא דאזהרת טמא שאכל בקודש מבכל קדש לא תגע אבל לא להך קמייתא דטמא שנגע בקדש מיהו אפשר כיון דכל הטעם דר"י דטמא שנגע לא לקי משום דקרא בתרומה כתיב ומהאי ברייתא משמע דבקדש כתיב א"כ נסתייע ר"ל גם בזה ובאמת ביבמות פ' הערל (ע"ה מייתי הגמ' ברייתא זו ומסיים בה ולמה אפקי' בלשון נגיעה לומר נגיעה כאכילה ע"ש. איברא דשם בתרומה מירי. וכבר נתקשו בזה שם בתוס'. מיהו הרמב"ם (פי"ח מפסוה"מ) פוסק כר"י דנגע בקדש לא לקי ומ"מ בזה מייתי כדר"ל דאזהרת אכילת קדש מבכל קודש לא תגע ע"ש (וכבר תמה עליו הלח"מ (פי"ט מה' סנהדרין) ע"ש] הא דמקשה הגמ' דקרא לאזהרת אכילת קדש אתי אין להקשות ע"ז דאפי' אי קרא אתי לנגיעה ממילא אכילה באזהרה ג"כ דמשכחת אכילה בלי נגיעה דחבירו תחב לו בפיו ונגיעה דבפנים לא שמה נגיעה (כמ"ש התוס' לקמן (ק"ו) ובחולין (ק"א.) ע"ש]

בתוס' ד"ה לענין מלקות הקשה ר"ח דאין עשה דוחה עשה ול"ת ותו דלא הוי בעידנא ע"ש. יש ליישב דכיון דלא אתרבי רק למלקות אבל לא הוי ביאה במקצת ממש כמו בכולו א"כ י"ל דבכלל עשה דוישלחו מן המחנה נמי לא הוי דכיון דמשלח רובו ונשאר מקצת מתקיים העשה. רק למלקות אתרבי מהיקש דנגיעה והשתא י"ל דלאו גרידא עשה דמתן בהונות דוחה אותו והא הוי בעידנא. והא דנקט לעיל עשה שיש בה כרת לרווחא דמלתא. אבל עשה דמתן בהונות סגי ובלא"ה כיון דמסיק ר"י דאפי' עשה ליכא רק שחדשו בה דברים. א"כ עשה דמתן בהונות דוחה לה

בד"ה ה"ג ר"י אומר אינו לוקה. הקשו ליחשבי' בין חומרות דתרומה לקודש. וי"ל למ"ש מהרש"א (בסנהדרין ס"ד) דהא דאין לוקין מן הדין משום דאפשר בעבירה החמורה העונש חמור טפי דלא מתכפר במלקות א"כ לא שייך למיחשבי' קולא בקודש דודאי עונשו חמיר טפי והא דחשיב חומרא דמיתת משום דמפורש בתורה כרת בקודש ואי מיתה חמורה חשיב שפיר קלא בקודש וכן חפ"ז כולהו מפורשין אבל מה דאין לוקין מן הדין ל"ה קולא כנ"ל

ד"ה ההוא בתרומה כו' הקשה ר"ח כו'. יש ליישב דשאני הכא דכתיב עד מלאת ימי טהרה דמזה הוכיח כאן רש"י דלא קאי אקודש (וכ"כ התוס' במכות (י"ד:)] א"כ לא דמי לכל זר