שפת אמת על קדשים כו

מצינו בפסח הבא בטומאה שלא יהיו רשאין הטמאין לכנוס עד שעת הקרבה דהזריז רשאי לבא מקודם כמו בכל ע"פ. ואפי' את"ל דאסור לכנוס קודם שחיטת התמיד אכתי נ"מ אם יש מצורע דקרבן שלו דוחה עשה דהשלמה ויכול לשחוט החטאת ואשם של מצורע אחר התמיד כמבוא' בפ' תמיד נשחט (ד' נ"ט.)

דף לב ע"א במשנה וכולן שקיבלו הדם כו' עתוי"ט בשם הרע"ב בפ"ק דמעילה דטמא שקיבל לית לי' תקנתא משום דעושה שירים. אך שם במעילה מסיק התוי"ט דדוקא קיבל וזרק א"כ א"ש הכא וכולן גם על טמא וקיבל בלבד ע"ש. איברא דלשון הרמב"ם (פ"א מפסוה"מ) משמע כמו שהבין הראב"ד דאפי' קבלה בלבד עושה שירים. ומ"ש הכ"מ דסמך הרמב"ם עמ"ש בה' מעילה אינו הכרח דבה' מעילה מיירי בשאר פסולים וכ' דאפי' קבלו וזרקו אינו עושה שירים אבל הכא בטמא משמע אפי' קבלה גרידא עושה שירים. אך מסברא תימא לומר כן דודאי אפי' נשפך הדם שקיבל יכול לקבל שאר דם הנפש ולמה יהי' דין שירים עליו קודם הזריקה. והנה לכאורה הי' נראה כמו דטמא עושה שירים משום דכשר בציבור א"כ ה"ה ניתנין למעלה שנתנן למטה אפי' למ"ד לאו כמקומו דמי כיון דג"כ כשר בהנך דלמטה יעשו שירים. והא דתנן בסיפא נתן שלמעלה למטה אם יש דם הנפש יחזור ויקבל היינו בנתנו פסול. אך למ"ד שלא במקומו לאו כמקומו מפרש הסיפא בכשר כדאיתא לעיל כ"ו:] מוכח דפסול זה דלמטה אינו עושה שירים ונראה הטעם דדוקא טמא דכשר בציבור עושה שירים אבל הנך דלמעלה לא הוי עבודה כלל למטה ואע"ג דכשר בהנך דלמטה שם מצותן בכך

שם במשנה נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר. לכאורה הי' נראה מדשינה ונקיט לשון דיעבד. וברישא אמר יחזיר לימין. לכלי שרת. וכאן לא אמר יאספנו. הי' נראה דאין נכון לכתחילה לאסוף מן הרצפה דאינו דרך כבוד וישחוט בהמה אחרת. דאין בזה הפסד קדשים כל כמה דלא זרק הדם. אכן בתוס' לקמן (לד ע"ב) ד"ה כל שבידו כתבו דמצוה לאסוף. והי' אפשר לחלק דאם נשפך כל הדם מצוה לאסוף אבל אם עוד נשאר בכלי לכתחלה לא יאסוף. אך א"כ מתניתין דתנן ואספו ע"כ מיירי שנשפך רק מעט א"כ אכתי תקשה דהוי דיחוי כיון דכ' התוס' דכל שבידו לא הוי דיחוי הוא דוקא במקום מצוה. ואפשר לומר דדיחוי לא שייך רק כשכל הדם נדחה וקושית הגמ' להוי דיחוי משום דמתניתין מיירי בכל גווני אפי' נשפך כל הדם וע"ז משני כל שבידו דהוי מצוה לאספו והא דתנן לשון דיעבד בנשפך רק מעט נהי דכה"ג לאו מצוה הוא מ"מ לא שייך דיחוי כיון דהנשאר בכלי כשר וממילא אפי' אסף גם הנשפך כשר מ"מ דוחק לחלק בהכי דמ"מ זה הנשפך נדחה מן הזריקה וצ"ע לדינא וגם הרמב"ם העתיק כלשון המשנה רק דיעבד ובאמת אין דברי התוס' מוכרחין בזה די"ל אפי' שלא במקום מצוה כל שבידו לא הוי דיחוי וכמ"ש לקמן מזה בס"ד

שם בגמ' לכתחילה לא ורמינהו כו'. אע"ג דגם במשנה תנא השחיטה כשרה א"כ לשון כשרה דיעבד הוא מ"מ בברייתא דלא תני ששחטו ותנא סתמא כשרה משמע אפי' לכתחילה מיהו למסקנא דעכ"פ טמאים לכתחילה לא ובברייתא נמי תני טמאים ע"כ דבדיעבד מיירי ע"כ נראה דעיקר קושית הגמ' הואיל ויליף מקרא להכשיר מהיכי תיתי למיפסלינהו לכתחילה ומשני משום שמא יגע בבשר מיהו י"ל דחכמים אסרו לכתחילה בכל הפסולין שחיטה אטו שאר עבודות. ואפשר לא ניחא להגמ' הכי כיון דשחיטה כשרה בזרים א"כ מצוה בו יותר מבשלוחו ואין סברא שהחכמים יבטלו המצוה מן הבעלים

שם בגמ' קסבר ביאה במקצת שמה ביאה. הקשה בס' פנמ"א א"כ למה לא קדשו שערי ניקנור כיון דהתירה תורה ביאה במקצת ע"ש. ולדידי לק"מ דנהי דבמקצת שמה ביאה מ"מ אדרבה מה שמכניס כל הגוף הוי כבא אל המקדש והתורה התירה רק ראשו וידו נמצא הוי כנכנס בכל הגוף חוץ מראשו וידו וכיון דביאה במקצת שמה ביאה אסור כיון שהוא שלא לצורך כנ"ל פשוט. שוב ראיתי כן מפורש בתוס' יבמות (ז':) דביאה בכולו לא אשתרי מידי דהוי הי' לו דרך קצרה ובא בארוכה ע"ש: ] בתוס' ד"ה מ"ש סמיכה והקשה ר"י דאורליניש כו'. ויש ליישב קצת דמ"מ כיון דכל הסמיכות היו בעזרה לפני ה' א"כ לא מצינו סמיכה רק לפני ה' ולכן בבמה א"צ סמיכה והא דשחיטה בעינן משום דבחולין נמי בעי שחיטה ובעינן ממשקה ישראל ומן המותר בפיך

בא"ד מיהו לקמן בשמעתין משמע כפי' הקו' כו'. נראה דבלא"ה נמי יש להוכיח כפירש"י מהא דמוקמי' ברייתא דמה שחיטה בטהורין אף סמיכה בטהורין כשמעון התימני דס"ל דהשוחט צריך להיות לפנים והשתא קשיא ל"ל למילף סמיכה משחיטה כי היכי דדריש שמעון התימני ושחט לפני ה' דהשוחט צריך להיות לפני ה' כמו כן בסמיכה לפני ה' וסמך נימא דהסומך צריך להיות בפנים א"ו דבסמיכה עצמה לא כ' לפני ה' רק מטעם תיכף לסמיכה שחיטה ולכן אפי' הסומך עומד בחוץ לית לן בה [אי לא הקישא דסמיכה לשחיטה]

ע"ב בגמ' איתיבי' ר"ה לעולא כו'. לכאורה קשה הא אמרינן לעיל דהברייתא דמה סמיכה בטהורין אף שחיטה בטהורים ס"ל ביאה במקצת שמה ביאה א"כ י"ל עולא ס"ל כהאי תנא. ואפשר לומר דעולא חידש דביאה במקצת לוקה א"כ כרת נמי להוי אבל בברייתא דלעיל י"ל דשמה ביאה לאיסור בעלמא כי היכי דמצינן דחצי שיעור אסור וי"ל ביאה במקצת הוי כחצי שיעור להכי מקשה רק לעולא והא דמייתי אח"כ סייעתא לעולא מהא דמצורע מבטל סמיכה י"ל דאי אינו לוקה ורק איסורא בעלמא הוי מדחינן האי איסורא משום מצות סמיכה [כיון דבמצורע אי אפשר בלאו הכי. משא"כ בטמא שהביא קרבן יוכל לסמוך כשיטהר וכמ"ש התוס' לקמן (ל"ג.) ד"ה ניעול]

שם בגמ' אידי ואידי עשה שיש בה כרת היא. הא דפשיטא להגמ' דיש בו כרת אע"ג דגמיר מנגיעה ושם ליכא כרת ובאמת רבינא לקמן קאמר דלענין מלקות לבד אתמר נראה דתלי' בפלוגתא אי דון מינה ומינה. דהכי ס"ל לרבינא ור"ה דמקשה הכא ס"ל דון מינה ואוקי באתרא דכיון דמרבינן ביאה במקצת הוי בכרת כמו כל ביאה ומשמע לי דעולא באמת הכי ס"ל דהא א"ל מטונך הואיל והותר לצרעתו וכן ביבמות (ד' ז') אמרו דעולא ס"ל הואיל ואשתרי אשתרי ורבינא ור"א לקמן פליגי אדעולא דר"ל לא איירי לכרת אבל עולא באמת הכי ס"ל בדר"ל כנ"ל. ומלשון רש"י לקמן לא משמע כן וגם בעיקר הדין דחידש עולא מתוך שהותר לצרעתו אפשר דאמת הוא אפי' למ"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה. דמ"מ מי פליג אעולא בהא וכ"מ סוגית הגמ' ביבמות שם דאמת הוא דין דעולא ולפ"ז לרבא בטמאי מתים שנעשו זבים מותרים **בתוס' ביבמות (ח'.) כתבו דרבא לית לי' דעולא אבל כבר עמד על דבריהם בטו"א במגילה (ג'.) ע"ש:** והרמב"ם לא הביא מזה משמע דס"ל דלדידן דביאה במקצת לא הוי ביאה ל"ל מתוך שהותרה וצ"ע בזה

ברש"י ד"ה אידי ואידי כו' שהרי א"א להוציא הדם שנפסל ביוצא. באמת לא נתבאר הטעם דצריך להכניס ראשו וידו לפנים למתן דם רק מ"ש רש"י וכן הרע"ב במסכת נגעים דמיפסל ביוצא אבל אין זה מספיק דמה בכך דנפסל כיון דרחמנא אמר ליתן עליו הדם והלא ב' מיני דמים הם כדאיתא בתו"כ ובמשנה שם (פי"ד דנגעים) ב' כהנים אחד מקבל הדם בכלי לזרוק על המזבח ואחד מקבל בכפו ליתן על המצורע א"כ שמא כך המצוה ליתן עליו בכל מקום שהוא ובתו"כ לא נזכר כלל שמכניס ראשו וידו רק במשנה מפרש כן וצ"ע הטעם. ואפשר משום דכתיב וכפר עליו לפני ה' והגם דוהעמיד הכהן כו' ואותם לפני ה' מפרשינן בשער ניקנור מ"מ הכפרה הכתוב כל הכפרות ביחד והזריקה היא בפנים