שפת אמת על קדשים כה

שפיר אתיא כר"מ דמדחילק ביניהם ולא חישב סתם על למחר וחוץ מוכח דהוי חזרה והא דמקשה אביי על ר' דימי משום דס"ל דבב' סימנין גם ר' יוסי מודה ואתיא ככ"ע. מיהו רש"י אפשר דנתכוון ג"כ לזה וכוונתו דאי לא תוקמי בב' סימנין לא שייכי לדר"מ א"ו בב' סימנין מיירי וא"כ אתיא גם כר"י. אבל התוס' שהניחו בתימה לא נחתו לזה ולא זכיתי להבין תמיהתם בזה

שם בגמ' ת"ש דבעי לוי מרבי כו' כל הסוגיא. ויש כמה תמיהות בסוגיא זו חדא מה זה דאמר לדידך דאתניתך תרתי פירש"י כזית כזית וכזית וכזית ל"ל תרתי ליתני' כזית וכזית וכ"ש כזית כזית. תו תמוה למה באמת תני ללוי רק כזית כזית כיון דאמת אפי' כזית וכזית פרטי הוי. וגם יש להקשות מה דבעי לוי מרבי אליבא דר"י ולא קי"ל כר"י ואפשר לפרש קצת דלא כפירש"י רק תרתי פי' רישא דמתניתין בחישב בשחיטה למחר ובשאר עבודות לחוץ וסיפא דכזית למחר וכזית בחוץ וללוי תני חדא פי' רק סיפא דכזית למחר כזית בחוץ והשתא שפיר י"ל דלאו דוקא כזית כזית ה"ה כזית וכזית רק דנקט כזית כזית לרבותא דת"ק דלחכמים אפי' כזית כזית מוציא מידי פיגול בשלמא למאי דמתני לר"ש תרתי א"כ ודאי סיפא דוקא דאי לאו דוקא לאשמעינן רבותא טפי וליכא למימר דלרבותא דת"ק נקטו דהא כבר תני ברישא דלת"ק אפי' ב' עבודות ממש לא הוי פיגול אבל ללוי דתני חדא שפיר אסתפק לי' והשתא נ"מ נמי לת"ק בבעיא זו דאי לאו דוקא ולרבותא דת"ק הוא ממילא י"ל דבב' עבודות ממש אפי' לת"ק הוי פיגול. מיהו מה דשמעינהו לרבנן תרתי ע"כ צ"ל כפירש"י דשמע מהם כזית כזית וגם כזית וכזית. ובאמת גם פי' זה דוחק אך לשון תרתי תמוה לפירש"י

שם בגמ' וסבור דידי דוקא כו'. ק"ק למה לי זה כיון דרבי באמת מסיק דלאו דוקא ואפי' כזית וכזית נמי פרטא הוי ושיירי זה ומ"מ עירוב מחשבות לא שייר א"כ טפי הול"ל דלוי ידע דדידהו דוקא ומספקא לי' אי מדהאי שייר שייר נמי אחריתא או לאו. וצ"ע על אילפא לעיל דלא ידע האי מילתא דרבי הכא. וגם למה לא מייתי הגמ' סייעתא לר"י מהאי עובדא דרבי

דף לא ע"א בגמ' ר"א מתני הכי חצי זית חוץ לזמנו וכזית חציו חוץ למקומו וחציו חוץ לזמנו. פירש"י דעדיפא מדרבא ע"ש. ואפשר לומר ג"כ להיפוך דאפי' ר' המנונא דפליג לעיל אדרבא מודה הכא דהתם הטעם כיון שכבר נפסל אין הפסול הולך ממנו כמ"ש התוס' ד"ה הא אבל הכא מיד כשבא לכלל פסול מיד חל הפיגול כנ"ל

שם בגמ' א"ר ינאי חישב שיאכלו כלבים כו'. צ"ע הטעם כמו דאין פיגול בחישב לאכול דבר שאינו ראוי לאכול הא לכלבים לעולם אין קדשים ראוין לאכול ולמה יהי' פיגול. והי' אפשר לומר דשמואל דאמר לעיל (כ"ח.) דסתם מתני' דעור אלי' אתיא כר"א דאפי' לאכול דבר הראוי להקטיר הוי פיגול וכן אמר ר"י לקמן דמתניתין דהכא אתיא כר"א א"כ לדידהו אפשר הלכה כר"א כסתם משנה וא"כ י"ל דר' ינאי נמי אליבא דר"א קאי אך הרמב"ם (פי"ד מפסוה"מ) הביא להלכה הך דר' ינאי וצ"ע

שם בגמ' והתנן לאכול כחצי זית כו'. תמוה טובא דלאכול היינו בשר ולהקטיר היינו אימורים ואימורים לאכילה לא הוי פיגול אבל בשר שפיר י"ל דגם לאכילת אש מיפגל. והי' נראה דסוגיא זו אתיא כר' ירמי' לקמן דהך בבא אתיא כר"א דגם לאכול אימורים הוי פיגול. ואפשר עוד לומר דדייק הגמ' משום דכללא כייל דלאכול חצי זית ולהקטיר חצי זית לא הוי פיגול ומשמע דלא משכחת לעולם להיות פיגול כה"ג אפי' בבשר וע"ז מקשה דבבשר להוי פיגול ולפ"ז גם למסקנא י"ל דדוקא בבשר יש חילוק בין לשון הקטרה ללשון אכילה אבל באימורים בכל גווני אין מצטרפים אפי' אמר לשון אכילה. מיהו הרמב"ם העתיק הדין כפשטא ע"ש. וי"ל עוד דפי' המשנה כפשטא דלא הזכיר כלל לא אימורים ולא בשר רק לאכול מזה הקרבן חצי זית ולהקטיר מזה הקרבן חצי זית א"כ אי אמר לשון אכילה הוי פיגול דיכול להיות המכוון על הבשר ואי אמר לשון להקטיר לא הוי פיגול דלהקטיר היינו אימורים ובזה נוכל לקיים ג"כ לשון הרמב"ם דהוא כלשון המשנה. ולפ"ז לעולם י"ל דחצי זית אימורים וחצי זית בשר אפי' אמר לאכול נמי לא מצטרפים. שוב ראיתי בתוס' מנחות (י"ז:) האריכו בזה ונדחקו ליישב ע"ש ועדיין צ"ע

בתוס' ד"ה דכ' תאכלהו כו' אבל השתא דאמרת כו'. אין פי' לדבריהם אלו בכאן ונראה דט"ס יש כאן וזה שייך לדיבור שאחריו דהקשו ל"ל לגמ' להביא מהא דחצי זית לאכול ולהקטיר חצי. ולא הביאו מהא דלהקטיר דבר שדרכו כו' ובאמת קושיא זו י"ל דודאי להקטיר מה שאין דרכו או לאכול מה שאין דרכו לא הוי פיגול. אבל במתניתין לאכול ח"ז הוא בשר ולהקטיר ח"ז הוא חלב. ומה דאינו מצטרף משום דהם ב' ענינים זה אכילה וזה הקטרה ולכן פריך כיון דאכילת אש נמי אכילה קרי א"כ לא הוי ב' ענינים ויצטרפו. ומשני אה"נ דאי אמר בלשון אכילה מצטרף וחילוק זה מוכרח והתוס' בעצמם במנחות (י"ז ע"ב) העלו כן. וא"כ נראה דזה עצמו הי' תי' התוס' ע"ז ונשמט בתוס' לדיבור הראשון מדיבור השני. כנ"ל

ע"ב בגמ' בעי רבא חישב לאכול כזית ביתר מכדי אכילת פרס. תמוה בעיני כיון דכבר אפשיט דלב' בני אדם הוי פיגול א"כ מה נ"מ באכילת פרס כששני בנ"א אוכלין דכ"א אוכל חצי טפי מגרע גרע מאחד שאוכל בהפסק זמן. ותו יש לתמוה מה דפשיט אביי הא לאכול ולאכול והא הקטרה יותר מכדי אכילת פרס הוא. מה קושיא היא זו דשפיר נוכל לומר באדם שאוכל בהפסק יותר מכדי אכ"פ כיון דלאו אכילה הוא לא מפגל אבל לאכול ולהקטיר כיון דאכילת מזבח כדרך הוא אפי' בהפסק יתר מא"פ א"כ שפיר הו"א דאכילה והקטרה מצטרפין כיון דאכל כדרך והקטיר כדרך. והנה הרמב"ם פוסק בפשיטות דמצטרף ותמוה דבגמ' לא אפשיטא. וכ' הכ"מ דס"ל דהא דאמרי' דלמא בהיסק גדול דחי' בעלמא הוא או דלא גרס הדיחוי בגמ' כלל. ותמוה דודאי דחי' גמורה הוא ואדרבה תימה על ס"ד דגמ' דסתם אש המערכה בודאי יאכל כזית בפחות מכדי אכילת פרס. ולכן נראה לפע"ד דהרמב"ם לא גרס כל הלשון שבגמ' והא הקטרה יותר מכדי אכילת פרס. רק כפשטא. דאביי פשט ממתניתין דאכילת ב' בנ"א מצטרפין מכ"ש באדם אחד ביותר מכא"פ. ורבא דמיבעיא לי' י"ל דלא ידע מבעיות ר"א דב' בנ"א ומיבעי' לי' ביותר מכא"פ וה"ה בב' בנ"א ופשיט לי' אביי כדפשט בעית ר"א ולכן פסק הרמב"ם כן כנ"ל

בתוס' ד"ה ביותר. וא"ת וליפשוט מחצי זית בחוץ וחצי זית למחר. ואפשר לומר דיש לפרש במתניתין דגם החצי זית בחוץ נתכוין על למחר דהא בחישב כזית למחר בחוץ עירוב מחשבות הוא ולא הוי פיגול כדאמר רבי לעיל וא"כ מיירי מתניתין שחישב לאכול כזית למחר החצי בפנים והחצי בחוץ ולכן פסול הוי ולא פיגול. שוב עיינתי ונ"ל דאין הדין כן דבכה"ג י"ל דהוי פיגול דאין חצי זית דחוץ מעכב הכזית דלמחר כיון דלענין למחר מצטרפין הב' חצאין והוי כזית והגם די"ל דעירוב מחשבות גרע מ"מ נראה יותר דהוי פיגול כה"ג וצ"ע לדינא

פרק שלישי

בתוס' ד"ה ובטמאים כו' ומשו"ה לא נקט נמי שמא יכניס ידו כו'. תמוה דאי נזהר להכניס היד א"כ איך יגע בבשר ויש ליישב בדוחק

בא"ד והקשה ר"א כו' ויש ליישב דנ"מ בפסח הבא בטומאה ונכנסין הטמאים ויכולין לשחוט אפי' קרבן התמיד ולא