שפת אמת על קדשים כג

תקשי דפי' ר"ל בחישב למחר פסול ואין בו כרת אמאי והניח בצ"ע. ונראה ליישב דסברא זו פשיטא ולק"מ אמתניתין כיון דנתן באמת שלא במקומו ופסול בשר לאכילה הוי בכלל לא קרב המתיר כמצותו ולא הוי פיגול רק התם דבמחשבה להקריב שלא במקומו למחר בזה קשיא להו. ולשיטת הרמב"ם דפסק כהך ברייתא דחישב שלא במקומו למחר פסול ואין בו כרת והראב"ד השיג עליו דהך ברייתא אתיא כר"י דחישב להניח פסול. אבל הכ"מ מתרץ דס"ל לרמב"ם דגם לדידן אתיא האי ברייתא. וכמו דלר"י חישב להניח דלא הוי פיגול רק פסול כמו כן אפי' לדידן נהי דבאית בי' פסול לאכילת בשר לא אתיא לידי פיגול מ"מ פסול הוי. והסברא נכונה דכל מיעוטי דפיגול היינו לכרת אבל מידי פסול לא נפקא. ועיין בבה"ז דהרמב"ם לא גריס ואליבא דר"י בגמ' ע"ש. ולשיטה זו ודאי מיושב קושית הפ"מ דודאי לדידן דמחשבה להניח לא מיפסל ומ"מ אם עירב מחשבה זו במחשבת שלא בזמנו מוציא מידי פיגול זה ודאי רבותא גדולה הוא אבל במתניתין דנתן באמת שלא במקומו ידע גם בס"ד דלית בי' משום פיגול. ולהכי מקשה רק מהך ברייתא דחישב כנ"ל. ועי' בתוס' רעק"א ז"ל שהניח בצע"ג דברי ר"ל בגמ'. אכן למ"ש התוס' לקמן (ד' ל"ו) דלר"י מחשבת הינוח דאימורים פסול ע"ש. א"כ י"ל דהכא נמי מיירי במחשבת פיגול דאימורים

שם ור"י אמר כו'. הרמב"ם (פ"ב מפסוה"מ) וכן הרע"ב פסקו בפשיטות כשמואל וצ"ע דהלכה כר"י לגבי שמואל בכ"מ. כדאיתא בעירובין (מ"ז:) והכ"מ שם כ' משום דר"י נשאר בקשיא וגם אמוראי שקלי וטרי בדשמואל. וזה צ"ע דאדרבה הא אבימי משמי' דרב חסדא אתיא נמי אליבא דר"י. ותו דהא ר"י ור"ח אמרי דפליגי ר"ש ור"י אי יאספנו וכל זה לא א"ש אליבא דשמואל וצ"ע. וע"כ צ"ל הטעם משום דמסיק ר"י בקשיא לכן תמהני על הרע"ב דפי' פסול ואין בו כרת דליכא כרת רק בחוץ לזמנו א"כ לא נחית כלל לקושית הגמ'. וא"כ למה פסק כשמואל

ע"כ בגמ' לא נחלקו כו' בחוץ שניתנו בפנים. בס' פ"מ וצ"ק תמהו דנפסל בביאה להיכל וא"י מה קשיא להו דהא משכחת לה בעולה דאנן קי"ל דרק חטאת נפסל. כחכמים דפליגי עלי' דר"ע לקמן (דף פ"א

) ברש"י ד"ה מ"ט לאו משום דקלטי' מזבח והא ליכא למימר משום שלא במקומו כמקומו כו'. יש להוכיח מדברי רש"י אלו דס"ל דלמ"ד כמקומו דמ"מ הבשר אסור לאכול ה"ה דאסור להקטיר האימורים דאינו בכלל לכפר דאל"ה הכא דקאמרי אם עלה לא ירד ע"כ ס"ל שלא כמקומו דמי. דאי כמקומו גם לכתחילה יעלו האימורים או אברי עולה א"ו דס"ל לרש"י דלא יעלו האימורים. וצ"ע לדינא וגם הרמב"ם לא דיבר מזה ולישנא דשמואל לעיל פסול בשר יהי' הפי' בין להקטיר בין לאכול. ועמ"ש לקמן (דף ס"ו ע"ב) מזה]

בתוס' ד"ה לאו כו' וקשה כו'. בס' פ"מ כ' ליישב פירש"י ותוכן דבריו משום דקשיא לי' מה דמקשה הגמ' לר"י בחשב ליתן מה שלמעלה למטה יפסול כמו להניח למחר והלא י"ל דמשום דס"ל יאספנו ולא מיפסל בהכי ע"ש שבנה בזה יסודו וזה אינו דאפי' אם הדין יאספנו מ"מ הלא חושב ליתנם למטה ושלא יאספם ולר"י דמחשבה כמעשה מיפסל. וא"כ בטל כל יסודו. ע"ש

בא"ד כיון דמהני הזריקה כו'. כוונתם מבוארת דכיון דס"ל לר"י בנשפך הדם ירדו ומ"מ בניתן מה שלמעלה למטה לא ירדו משום דנתקדש קצת בזו הזריקה ולהכי מחשבה לא פסלה בה דחשיב קצת זריקה עכ"פ. הארכתי בזה משום שבס' פ"מ מקשה דהא יצא ולן ג"כ אם עלו לא ירדו [ולמה פוסל מחשבת הינוח]. ולא דק בזה דהתם משום דהדם קיים אבל הכא שנשפך והי' צריך להיות ירדו לר"י ומ"מ לא ירדו דנתינה זו לא חשיב כשפיכה א"כ חשיבה זריקה. גם י"ל דהא פי' מחשבת הינוח היינו שלא יזרקנו כלל א"כ הוי כנשפך הדם דירדו לר"י וזה פשוט. מיהו הא קשיא לי מה דמשני הגמ' לעיל מידי דהוי כמחשבת הינוח לר"י ושם חשיב לזרקו שלא במקומו למחר ובזה שפיר אם עלו לא ירדו וא"כ כה"ג מחשבה לא הוי כמעשה לתוס'. מיהו לפי' הרמב"ם שכ' לעיל מיושב דשם מטעם מחשבת הזמן מיפסל. מיהו תוס' לא פי' כהרמב"ם

דף כח ע"א בגמ' ר"ה אמר עור אלי' לאו כאלי' כו'. הרמב"ם והרע"ב פסקו הכי. ונראה משום דרבא מפרש טעמי' דר"ה משמע דס"ל הכי וגם משום דמתחיל הגמ' סברוה ע"א כאלי' משמע דלמסקנא לאו כאלי' מיהו הי' נראה דגם ר"ה מודה בעולה דעור שתחת האלי' נקרבת דהא טעמי' דר"ה משום דכתי' חלבו ובעולה ליכא מיעוט זה וכן מוכח נמי מהא דמייתי הגמ' אח"כ הברייתא דהשוחט את העולה עולה אין אבל זבח לא א"כ מוכח דאפי' למ"ד עור אלי' אינו כאלי' מ"מ בעולה מקרב קרבי. ותמיהני על הרמב"ם דלא משמע כן בחיבורו (בה' מעה"ק פ"ו) בסדר הקרבת העולה משמע דמפשיטו כולו (ובפי"ד מה' פסוהמ"ק ה"ז) כתב דברים שאין ראוין לא למזבח ולא לאכילה בשר חטאת הנשרפין ועור לבד עור שתחת האלי' דראוי לאכילה משמע הא להקטרה לא ראוי' אפי' לעולה. וצ"ע. ואפשר ליישב קצת למ"ש התוס' דבתוספתא תניא זבח ותי' דר"ה מוקי כר"א וא"כ י"ל דס"ל לרמב"ם דעיקר כתי' ב' בגמ' תני זבח ולכ"ע הגירסא זבח גם לר"ה כדתניא בתוספתא ואתיא כר"א לדידן דקי"ל כר"ה וממילא אין שום ראי' דבעולה מקטירין העור שתחת האלי'. ומ"מ לדינא צ"ע להוציא מפשטא דסוגיא בפרט דרבא אמר טעמא דר"ה משום דכתיב חלבו וזה לא שייך בעולה

שם בגמ' אצטריך הו"א דוקא לטומאה כו'. וקשה א"כ הך דהתם ל"ל כיון דכבר אשמעינן הכא אפי' לקדשים חשיב אוכל מכ"ש לטומאה. ואולי י"ל רבותא ג"כ להיפך דהו"א דוקא בקדשים משום הפסד קדשים ומצות אכילתן כל דנאכל אפי' בדוחק אוכלין אותו אבל בחולין רובא דאינשי לא אכלי לה ולא חשיב אוכל קמ"ל

ברש"י ד"ה פיגול ומסתברא כו' ולא אמחשבת שאר פסולות כגון לשפוך דמו על הרצפה ולערבו בדם פסולין, כו' ולולי דבריו נראה דא"צ לזה דלשפוך על הרצפה ודאי לא נכלל כלל בהאכל יאכל דמיירי באכילת מזבח ולשפוך לית כאן אכילת מזבח רק אפי' לערב בדם פסולין נמי לא יתכן משום דמרבינן ב' אכילות מזבח ואדם ובאכילת אדם לא שייך פסול תערובות רק בחוץ למקומו

ע"ב בגמ' אלא אמר רבא כו'. רש"י בחומש פי' כשיטת הגמ' מקודם דקרא אריכא חוץ לזמנו וזוטרא חוץ למקומו וכן הוא בתו"כ. ואפשר לומר לפמ"ש התוס' להקשות אהא דמקשה איפוך אנא. ותי' דס"ל דאין מוקדם ומאוחר בתורה. וי"ל דס"ל לרש"י דסוגיא זו ס"ל דאפי' בחד ענינא אין מוקדם ומאוחר בתורה אבל אנן קי"ל בפסחים (ד' ו') דבחד ענינא יש מוקדם ומאוחר ואע"ג דהני ב' פרשיות נינהו חד בצו וחד בקדושים מ"מ חד ענינא הוא ויש מוקדם ומאוחר [כמ"ש המהרש"א שם]. ולהכי א"ש כדאמרינן מעיקרא

בתוס' ד"ה מה שלמים כו'. תימה מהקישא דזאת התורה נפקא לן לקמן כו'. נראה שהבינו הלימוד דהכא לרבות כל הקרבנות. אבל רש"י פי' למעט מנחת כהנים ומנחת כ"מ ומנחת נסכים כדאי' לקמן (ד' מ"ד) ולפ"ז לק"מ קושית התוס'. [דמהקישא דזאת התורה הו"א לרבות כל המנחות אפי' הני דאין להם מתירין]

דף כט ע"א בגמ' למקום שיהא משולש. עפירש"י. ואיני מבין שפיר טעמו. ויותר הי' נראה לפרש דהתורה פסלה רק בחוץ לעזרה דנשתנה מפנים להזאת דם והקרבת אימורים ואכילת בשר ק"ק. אבל בהיכל דראוי להזאת דם לא מיפסל. וכענין זה פי' הר' יו"ט בתוס' לענין ירושלים וכן י"ל כפשוטו לענין היכל: