שפת אמת על קדשים כב

העתיק חתך ואח"כ קיבל. ונראה דהרמב"ם לשיטתו אזיל דפוסל בהי' רגליו מבחוץ בשעת שחיטה אבל תוס' ורש"י דכ' דוהביאום רק למצוה שפיר י"ל אפי' חתך ואח"כ שחט

שם בגמ' ש"מ דם המובלע באברים דם הוא. פירש"י להתחייב כרת. ותוס' תמהו דאין כרת רק בדם הנפש. ופי' לענין פסול יוצא. ולדבריהם במסקנא נשאר זה בספק. דרק דילמא קאמר. אבל אפשר דהוי דם. והרמב"ם הביא הדין דגבי קדשים קלים אפי' קיבל ואח"כ חתך כשר. וצ"ל דפי' הגמ' כפירש"י וכמ"ש בס' פמ"א דלרש"י פי' ש"מ בלשון תמוה וכי דם הנבלע דם הוא ומשני דלא מיירי מדם רק משמנינות. ומ"מ לשון דילמא אינו מכוון לפ"ז. ומיהו מ"ש התוס' בפשיטות דליכא כרת בדם האברים לא נתברר לי דהא ודאי הנשאר באברים רק בלאו אבל דם היוצא בשעת שחיטה אפי' מן האברים מנא להו דאינו בכלל דם שחיטה דבכרת

שם בגמ' ש"מ בשר קדשים קלים שיצא כו'. קשה לי בשלמא בשר שיצא שפיר כשר משום שסופו לאכלו מבחוץ אבל שמנינות זה דעומד לזריקה כיון דמצוה ליקח כל דם הפר א"כ שפיר מיפסל לגבוה ואפי' למ"ד לקמן (ד' פ"ט:) דאימורים נמי לא מיפסל ביוצא הטעם שם דלא מיפסלי אימורים ביוצא עד אחר זריקה. אבל זה דעומד לזריקה למה לא יהי' דינו כדם עצמו וצ"ע

שם בגמ' דלמא בק"ק. וכן פ' הרמב"ם (פ"א מפסוה"מ) דבקדשים קלים אפי' קיבל ואח"כ חתך כשר. מיהו כ' הרמב"ם שם דהגם דאין צריך לחתוך קודם קבלה מ"מ צריך להחזיר הרגל קודם קבלה. ואיני מבין הטעם דנהי ודאי דבק"ק דפסול ביוצא אפי' החזיר פסול כל דלא חתך אבל בקדשים קלים נראה דאפי' לא החזיר כלל הרגל כשר ואולי ס"ל להרמב"ם דצריך להיות בפנים גם בשעת קבלה. דוהביאום לה' הוא גם על קבלה. וצ"ע. והכ"מ לא עמד ע"ז ע"ש

שם בגמ' ש"מ בשר קדשים קלים שיצא כו'. תמוה לי למה לא מפרש הגמ' דמיירי שיצא בין שחיטה לקבלה דאז ודאי נפסל הדם שבבהמה כשפירכסה ויצאה. ואין לומר דבכה"ג גם ביציאה לדרום נפסל דז"א דבדרום לא שייך כלל פסול יוצא כמ"ש רש"י כאן ולקמן (דף צ"ב) בהדיא ע"ש וכן פסק הרמב"ם בפי' (בפ"א מפסולי מוקדשין) דאפי' פירכסה ויצאה לדרום וחזרה ואח"כ קיבל כשר ואדרבה פשט הברייתא משמע דקודם קבלה איירי ולהכי נקט וחזרה וא"צ לדחוק כמ"ש רש"י דלאו דוקא חזרה וגם שכיח טפי להיות הפירכוס מיד קודם הקבלה וצ"ע. ובאמת הרמב"ם הביא זה הדין דפירכוס דפסול היינו קודם קבלה ואחר קבלה לא מיפסל רק בקדשי קדשים משום דהוא פוסק אפי' אימורי קדשים קלים אין נפסלין ביוצא ע"ש אבל על הגמ' קשה כמ"ש

שם בגמ' אין דרך שירות בכך. צ"ע למה נקט זה הטעם בלא"ה נתלה לאו עמידה הוא וכתי' לעמוד לשרת ומה לי נתלה או ישיבה אטו ישיבה כתוב בתורה דפסול הלא נלמד רק מלעמוד [ואין דרך עמידה בכך]

שם ציצתו מבחוץ פירש"י שערו. וקצת קשה דא"כ מה פשיט הגמ' לאו אמרת כו' הלא אבוה דשמואל ברגלו מבחוץ מיירי אבל שערו מנלן דפסול. ובאמת על מקצת הגוף אין להסתפק כלל דמפורש בברייתא דראשו ורובו לא מהני מיהו אפשר דה"א דרגל אבר שאין הנשמה תלוי' בו לית לן בה וע"ז פשיט שמואל מפסוק והביאום אבל עכ"פ שערו מנלן וצ"ע

ע"ב בגמ' ואי שלא במקומו כמקומו ל"ל יחזור הכשר ויקבל וכ"ת להתיר כו'. יש להקשות דלמה לא יחזור לעשות המצוה כתיקונה והלא בנתן מתן א' כיפר אעפ"כ צריך ליתן כל המתנות שלא לגרע מן המצוה וה"נ נהי דכיפר למה לא יעשה המצוה ליתן במקומו כיון דהקרבן כשר רק דאינו נאכל. ולכן נראה דאה"נ דאי הי' עוד דם בכלי מצוה לחזור וליתן במקומו. רק משום דתנן יחזור הכשר ויקבל מקשה הגמ' שפיר דכיון דנתכפר לא שייך לקבל שנית דכבר נעשה הכפרה בדם הראשון דכמו כן בנתן מתן א' ולא נשאר דם בכלי ג"כ אינו מקבל שנית אפי' יש דם הנפש. והגם דלשון הגמ' לפ"ז אינו מדוייק מ"מ נראה כן נכון לדינא לפע"ד. ולכאורה לפ"ז יש ליישב קושית התוס' ד"ה ואי שלא במקומו כו' דלקמן דנתערבו הדמים דיש עוד דם בכלי שפיר יחזור ליתן למטה לקיים המצוה מ"מ שפיר הקשו התוס' דמשמע לקמן דב' הקרבנות כשרים גם לאכילת הבשר כדאיתא שם שניהם עלו לו ע"ש בברייתא. וע"ז הקשו שפיר כיון דכמקומו דמי תו אין זריקה דלמטה מתיר הבשר. אכן התוי"ט לקמן (פ"ח מי"א) תי' שפיר ע"ש

שם בגמ' הב"ע דיהבי' פסול נראה דלאו דוקא דיהבי' רק שקבלו פסול מדקתני יחזור הכשר ויקבל ולא תני אם יש דם הנפש בכלי יחזור הכשר ויזרוק ולר"י לקמן קשה באמת כיון דמיירי גם בכשר הול"ל אם יש דם בכלי וצ"ע

בתוס' ד"ה א' שמואל. אע"ג דבפ' המזבח מקדש מרבה כבש דאם עלה לא ירד כו' מ"מ לגבי דמים לא מצינו כו'. חילוק זה דחוק דהא למ"ד דדם נמי אם עלה לא ירד י"ל ה"ה בעלו לכבש לא ירדו אך מטעם אחר יש לחלק דשם בעלו אפי' עדיין לא הקטיר לא ירדו א"כ עלי' לכבש כדי להקטיר נמי עלו מקרי. ותו דמרבינן מקרא את כו' (לקמן פ"ז) דכבש כמזבח אבל לענין הזריקה עצמו להיות שלא במקומו כמקומו י"ל דוקא המזבח שהוא מקום זריקת דם ולא כבש. ומה שהעלו התוס' דגם בנתן על הכבש כמקומו דמי תמוה הסברא דנהי דכבש מקדש משום דכל האברים עולים מקודם על הכבש אבל הדם מה שייכות לכבש. ומיהו י"ל כיון דבהקטרה על הכבש ע"כ צ"ל הטעם כיון דמעלין האברים למזבח ע"י הכבש א"כ י"ל בדם ג"כ כנ"ל כיון דבחטאת עולין עם הדם על הכבש כדתנן עלה בכבש כו' מיהו מלשון הרמב"ם (פ"ב מפסולי מוקדשין) וגם מלשון הרע"ב נראה דכבש שלא כנגד היסוד חדא מילתא הוא. והכוונה במזבח שלא כנגד היסוד ע"ש ולפ"ז י"ל דכבש עצמו לאו כמקומו דמי וצ"ע על התוי"ט שלא הרגיש בזה

בד"ה הב"ע כו' וי"ל דהאי פסול היינו טמא כו' ותמוה דמה תירצו בזה הא כיון דשלא במקומו כמקומו א"כ ה"נ אי נתן טמא שלא במקומו ליהוי דיחוי מה"ט דטמא עושה שיריים וכן תמה בס' פ"מ. ואפשר ליישב דס"ל לתוס' דהא דכמקומו משום דכתי' לכפר. היינו כשמכפר באמת. אבל בטמא דהעבודה מחולל ולא כיפר רק שיהי' כמקומו לענין שיעשה שיריים לא מרבי קרא דלכפר. מיהו קשה לקמן דפריך הגמ' אי שלא במקומו כמקומו פיגול ליהוי נמי נימא הכי כיון דבאמת בלא"ה פסול מטעם מחשבה למחר ממילא לא הוי כמקומו ושוב לא הוי פיגול. ויש לחלק דלענין פיגול כל שלולא הפיגול היה כשר מטעם דכמקומו דמי נמצא דמחשבה זו הי' במקום הראוי ונעשה פיגול. אבל הכא נהי דכל טמא עושה שיריים מ"מ עבודה פסולה היא ובפסול לא הוי כמקומו לעשות שיריים כנ"ל

דף כז ע"א בגמ' א"ה איפסולי נמי לא ליפסול, וקשה מנ"ל הא המיעוט הוי רק דלא הוי כרת דפיגול אבל למה לא יפסול וכמה דינים יש בפיגול. דמעטינהו מכרת ופסול הוי. ולכן נראה דזה באמת תי' הגמ' דהוי כמחשבת הינוח ואליבא דר"י פי' כמו דס"ל לר"י במחשבת הינוח דאע"ג דבזה ודאי לא שייך פיגול ומ"מ פסול הוי וה"ה לדידן היכא דאין הבשר מותר באכילה דלא הוי פיגול מ"מ פסול הוי וכן נראה דעת הרמב"ם (פט"ז מה' פסוה"מ) דפוסק כהך ברייתא דלמחר פסול אע"ג דלא קי"ל כר"י והראב"ד השיג עליו אבל הרמב"ם פי' כמ"ש. וכ"כ הכ"מ. ובשיטה זו מיושב הרבה קושיות בסוגיא זו. וגם לשון הגמ' מסייעא דלא אמרו ור"י הוא. רק כמחשבת הינוח ואליבא דר"י

שם בגמ' ור"ל אמר כו' תנן חישב כו'. הקשה בס' פ"מ דלמה מקשה מהך דחישב בלא"ה מתניתין דהכא