שפת אמת על קדשים כא

ומקום מיוחד פוסל חציצה בשניהם. והי' אפשר לומר עוד דכמו דצריך להיות גוף הכהן מחופה בבגדי קודש כמו כן עקבי רגליו צריך להיות על רצפה מקודשת. אך לפ"ז קשה קצת מה דמכשרינן בסמוך רגל א' על האבן אם יכול לעמוד על רגל א' וכה"ג בבגדים אע"ג דעובד ביד ימין. גם השמאל צריך להיות מלובש בבגדי כהונה

שם בגמ' כל שאילו ינטל הכלי וינטל האבן כו'. לכאורה אריכות לשון הוא דהול"ל בקיצור אם יכול לעמוד על רגל א'. ונראה דרבותא קמ"ל אע"ג דעתה האבן גבוה ורגלו שהוא עלי' א"א להגבי' ולעמוד על השני מ"מ כל שאילו לא הי' האבן מונח הי' יכול להגבי' רגל זה באויר ולעמוד על השני כשר כיון דרגל זה אין צריך להניח על הרצפה שוב לית לן בה בחציצת האבן ויכול שפיר לסמוך על האבן. אבל אם צריך הסמיכה אפי' לא הי' האבן פסול. וצ"ע אי אפי' יכול לעמוד על רגל שעל האבן בלבד אי ג"כ כשר אע"ג דהוי זה יכול וזה יכול מ"מ כשר דכן משמעות הלשון [אך בשבת (ד' צ"ג:) מייתי לה אזה יכול וזה אינו יכול ע"ש משמע דהכי מיירי הך] ע"ב בגמ' והרי קמיצה כו'. וקשה הלא בקמיצה כ' וימלא כפו. ודרש רבא עצמו בסמוך יד יד לקמיצה והוי כמו אצבע וכהונה ול"ל לפרש בדר"י או אצבע או כהונה וצ"ל משום דבלא"ה מוכרחין לומר כן דלא תקשי מזריקה דלא כ' בי' רק כהונה ופסיל בי' שמאל. ונראה דעיקר מחלוקת רבא עם אביי דלעיל דקאמר הטעם משום דמקרא נדרש לפניו דלפ"ז בעי כהונה ואצבע וזריקה יליף מהיקשא דזאת התורה מחטאת וס"ל דבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בהיקש כמ"ש תוס' ור"י ס"ל דאינו חוזר ומלמד בהיקש א"כ ע"כ זריקה דפסול מכח דכתיב בי' כהונה. ולכן אמר או אצבע או כהונה. ואפשר [דלא פליגי רבא ואביי] דאע"ג דת"ק ור"ש דלעיל תרווייהו אית להו דכהונה לא סגי דהא פליגי אי מידרש קרא לפניו ולאחריו ומוכח דלת"ק נמי כהונה לא סגי וע"כ ס"ל דקמץ בשמאל כשר. מ"מ ר"י דס"ל כסתם משנה ודאי ס"ל קמץ בשמאל פסול ולהכי פי' רבא דברי ר"י או אצבע או כהונה. מיהו לרבא דיד יד לקמיצה לכו"ע פסיל קמיצה בשמאל. ותמהני על הרע"ב במשנה שפי' טעם דקבל בשמאל פסול. דכ"מ דכ' אצבע בעי ימין ומסיים דמקרא נדרש לפניו ע"ש וז"א דלדידן דסגי בכהונה אין צריך למידרש לפניו וכמ"ש

בתוס' ד"ה והרי זריקה. וא"ת כיון דילפינן בחטאת אצבע כו'. אפשר לומר דזה הכלל דדבר הנלמד בגז"ש אין למדין בהיקש. הוא כשנלמד מגז"ש לדין אחר כמו חילול חילול מתרומה אבל הכא דנלמד אצבע מאצבע לפרש דאצבע ימין הוא הוי שוב כמפורש בו דהוא בימין ול"ד לשאר גז"ש

דף כה ע"א במשנה נשפך על הרצפה ואספו פסול בגמ' ילפי' מדכתיב מדם הפר דרשינן דם מהפר. מיהו קשה מנ"ל עיכובא. וי"ל למה שהקשו התוס' ל"ל דם מהפר הלא כיון דממעטינן דם סכין ה"ה נשפך על הרצפה ע"ש. וא"כ י"ל דאה"נ אלא דצריכין דם מהפר לעיכובא. עוד אפ"ל משום דכמה פעמים כ' מדם (דמאי דכתיב מדם החטאת ג"כ משמע דם מהחטאת וכמו כן הא דהצורם אוזן קודם קבלה דפסול אפי' דיעבד. מיהו הא דאמרי' בגמ' דצריך שיגבי' סכין למעלה משום דכ' מדם הפר ולא מדם הסכין משמע דרק לכתחילה. והטעם פשוט דודאי דם הסכין בלבד אפי' דיעבד פסול רק אפי' לא הגבי' סכין מ"מ בטל דם הסכין ברוב דם הפר לכן דיעבד כשר

שם בגמ' השוחט צריך שיתן וורידין לתוך הכלי מפירש"י נראה דהטעם שלא יהי' הדם באויר דחוץ לכלי וכ"מ לשון ר"י דצריך שיראה אויר כלי. אבל מלשון הרמב"ם (פ"ד ממעה"ק) נראה דהוא רק כדי שיקבל כל הדם דבאמת קשה לטעם רש"י דהא מסקינן דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי. ונראה דרש"י פי' כן ללשון ב' דגמ' לקמן דחבית בעי מיני' ופשיט לי' מזרק ופירש"י דאי אין סופו לנוח נמצא דקיבל הדם מן האויר ופסול. אבל ללישנא קמא נראה דסברת הגמ' הי' דכל דלא הוי כמונח לא הוי ג"כ בכלל נשפך על הרצפה דדוקא כשנח בינתי' על הרצפה לא חשיב דם מהפר אבל כל דלא הוי הנחה בינתים שפיר מקרי דם מהפר ולכן ללשון קמא ע"כ הטעם הכא כמ"ש הרמב"ם. מיהו מלשון ר"י דצריך שיראו וורידין אויר כלי משמע כפירש"י והוי סייעתא ללשון בתרא שבגמ'. ויש נ"מ ג"כ דלפ"ז י"ל דגם דיעבד פסול אי לא הי' וורידין תוך אויר כלי. ואם הטעם הוא כדי לקבל כל הדם פשיטא דאינו אלא לכתחילה. מיהו לשון הגמ' צריך משמע רק לכתחילה וצ"ע

ע"ב בגמ' בעי מיני' ר"א מר"י כו'. בס' פ"מ הקשה כיון דלתוך הכלי לאו דוקא כדפירש"י רק למעלה. א"כ ע"כ אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי דאל"ה הרי מקבל מן האויר. וא"י להלום דבריו דדוקא בנפחת הכלי בסוף חשוב אויר שאין סופו לנוח כדפירש"י בהדיא אבל בלא נפחת אפי' בעוד הוא למעלה מן הכלי הוי כמונח. וכשהגיע דם לאויר הדפנות קודם שנפחתו שוליו הוי קבלה מיד ולא בעינן שיגיע הדם לשולי הכלי משו"ה לא בעי ר"א רק אם לא הגיע דם לאויר] מלבד למ"ש לעיל דבלשון א' דגמ' ס"ל דאין נפסל בזה. בלא"ה לק"מ

שם בגמ' הצורם אוזן הפר כו'. ברמב"ם (פ"א מפסוה"מ ה' כ"ט) משמע דעיקר הקפידא בחסר אבר וצורם היינו שתלש האוזן. ואע"ג דלפי ס"ד דאביי דשה תמים כו' משמע דכל מום פוסל מ"מ למסקנא דרבא י"ל דדוקא חסר אבר אבל ע"י מום בעלמא לא מיפסל דמקרי שפיר הפר שהי' מקודם דהא בלא"ה אינו ממש כקודם שחיטה דהוי חי והשתא מית. מיהו מלשון רש"י לקמן (ד' כ"ו.) ד"ה והאר"ז משמע דכל מום פוסל בין שחיטה לקבלה

שם בגמ' קדשים קלים מנלן. וקשה דהא איכא למילף מזאת התורה דהוקשו כל הקרבנות להדדי. ואפשר לומר דכיון דדם מהפר כ' בחטאת הפנימיית בלבד אין להקיש בזה כל הקרבנות **והא דילפינן לקמן (ד' צ"ח.) מהיקשא דחטאת לענין שאין באין אלא מן החולין אע"ג דכתי' רק בפרו של אהרן שהוא חטאת פנימי לק"מ למ"ש התוס' במנחות (ד' ב'.) דמיתורא דהחטאת דרשי' לרבות כל חטאות א"כ שפיר נוכל למילף מיני' לשאר קרבנות מהיקשא:** או ואפשר לומר דהא במנחות (ד' ט') פליגי ר"י ור"ל במנחה שחסרה בין קמיצה להקטרה וקי"ל כר"י דכשרה ע"ש. וקשה באמת דנילף מזאת התורה ואע"ג דמסקנת רבא דבין קבלה לזריקה לא מיפסל. מ"מ הא נתינת הקומץ בכלי שרת הוי במקום קבלה כמ"ש רש"י לעיל (ע"א ד"ה בשמאל אכשורי). וא"כ בחסר בין קמיצה לנתינה בכלי ליפסול ולא משמע כן. ולכן י"ל כיון דכ' קרא דיהי' לפסול בקדשים קלים מוכח דזאת התורה לא נכתב להקיש לדין זה. ולהכי לא תי' בגמ' מזאת התורה דא"כ גם במנחה יפסול ובאמת אינו פוסל. מיהו למסקנת רבא דקרא דיהי' לא קאי אתמים א"כ קשה באמת נילף גם במנחה מזאת התורה לפסול בחסרה בין קמיצה לנתינה בכלי ואפשר באמת מיפסל וצ"ע

דף כו ע"א בגמ' אימא חתך ואח"כ קיבל כשרה. לכאורה הי' נראה דבשעת שחיטה מתערב דם האברים מזה לזה וא"כ נהי דחתך קודם קבלה מ"מ כבר נתערב דם הרגלים בראש וגוף. ולכן הי' נראה לפרש דמיירי שאחר שחיטה יצאו רגלים לחוץ וכ"כ הרמב"ם (פ"א מפסוה"מ) הגם דהרמב"ם מטעם אחר אתי עלה כמ"ש לקמן מזה מ"מ גם מטעם הנ"ל נראה לפרש כן. מיהו מפירש"י משמע דאפי' יצאו קודם שחיטה כשר וצ"ע

שם בגמ' אמר אבימי חותך באבר עד שמגיע לעצם. נראה דלמסקנא שפיר נוכל לגרוס חתך ואח"כ שחט דזה לא חשיב מום וכ"כ בס' פ"מ. מיהו הרמב"ם (שם)