שפת אמת על קדשים כ

פסול להדיח בהם הקרבים והרמב"ם לא הביא זה גם במל"מ (פ"ו מה' מעה"ק) הניח בצ"ע. ואפשר ליישב דבאמת לשון הגמ' משמע דעיקר הקושיא דהק"ו אין יכול להיות מטעם הקדושה דלאו מעליותא הוא עכ"פ כיון דמצינו דשם לוי מגרע גרע. אבל באמת י"ל דשם לוי כזה לא מיפסל. ותנא דבי שמואל כ' רש"י לא ידענא אהיכן קאי. וי"ל דלא דרשו על האי מילתא כלל. ויותר הי' נלע"ד דהרמב"ם לא גריס בתנא דב"ש יצאו מי כיור רק סתם יצאו מים שיש להם שם לוי ועיקר כוונתו משום דאי באמת מי כיור פסול לא הו"ל לגמ' לומר כי האי לישנא רק בקיצור אי מי כיור ממש הא תנא דב"ש כו' אלא הראוין. ע"כ נראה דבאמת ק"ו למי כיור כפשטא רק המעליותא הוא מה דהם מים חיים. ועי' בס' קרבן אהרן שכתב ג"כ דמי כיור כשר אבל דבריו סתומים שהוא נגד הגמ' ואפשר שכוון למ"ש

בתוס' ד"ה בין כו' למאי דקס"ד בלא קודח כו'. צ"ע לשיטת התוס' לקמן דקודח פי' ששופך לכלי אחר קטן א"כ למסקנא נמי תיקשי הכי מי גרע מנט"י וצריך לומר דכוונתם לפירש"י בקודח ודוחק

בא"ד דהוי בי' רביעית מעיקרא. משמע מדבריהם דכיור צריך להיות בו כדי ד' כהנים בשעת רחיצה ובכל עת צריכין להוסיף בו מים. וכן משמע לשון הרמב"ם (בה' ביה"מ) אבל מפירש"י לעיל משמע דרק צריך להחזיק שיעור זה אפי' נחסר בו אח"כ ואין להקשות לפירש"י מאי מקשה הגמ' הכא דלמא מיירי בהי' בו מעיקרא שיעור דלשון הברייתא כל הכלים מקדשין כו' משמע אפי' אין הכלי מחזקת רביעית. ומ"ש התוס' דמיירי שבא משירי טהרה דלא גרע מנט"י סתימת לשון הברייתא משמע בכל גווני וכן הרמב"ם הביא הלשון סתם וראיות התוס' מנט"י אינה מוכרחת דקידוש ידים ורגלים לאו מטעם טומאת ידים הוא ומה ענין זה לזה

בתוס' ד"ה והא ממנו. פי' בקונטרס כו'. וקשה תקשה לי' מתני' דיומא דכ"ג מקדש מקיתון של זהב. ואפשר לומר דמהתם לא תקשי די"ל דקאי רק אעשר קידושין דמקדש בו ביום דקילי משאר קידוש ידים דאי עביד בלא הני קידושין כשר כדלעיל (י"ט ע"ב) דדבר השוה באהרן ובניו בעינן. א"כ י"ל ה"ה לענין השיעור דילפינן מדכתיב ורחצו ממנו אהרן ובניו הוא ג"כ בדבר השוה באהרן ובניו. וקידוש הראשון אפשר הי' הכה"ג מקדש מן הכיור (וכן פירש"י ביומא ל"א:] מיהו למסקנא דגמ' י"ל דגם קידוש הראשון הי' מהקיתון של זהב. ואפשר קו' התוס' מדר"י במתני' דהתם ביומא דלעולם כ"ג מקדש מקיתון של זהב] ועל מ"ש התוס' ונראה כו' קשה לדבריהם מה מתרץ הגמ' ירחצו לרבות כלי שרת מ"מ דלמא היינו שיש בכלי שרת שיעור הראוי דהא באינו קודח לתוכו צריך באמת שיעור א"כ האיך מוכח מהאי קרא דמהני קודח בפחות מכשיעור

בד"ה למעוטי טיט הנדוק כו'. לכאורה קשה לשיטת התוס' דבטיט עצמו אין מטבילין א"כ האיך נאמר כאן דמצטרף למי כיור הא שיעור דמי כיור שירחצו ממנו אהרן ובניו ד' כהנים וכיון דמהטיט עצמו א"י לרחוץ לא יוכלו ד' כהנים לרחוץ מזה ולמה מצטרף. אך נראה דודאי מודים התוס' דכשמעורב ממש עם הטיט רוחצין בכולו ושפיר יכולין ד' כהנים לרחוץ רק כשהטיט בפ"ע אין מטבילין בטיט ולפרש הסוגיא דסוכה אתו דמיירי שם דהטיט בפ"ע ודומה שפיר לסכך פסול. אבל במעורב ודאי הכל כשר. ובהכי מיירי סוגיא דהכא כנ"ל

ע"ב בגמ' יצאו מי כיור שיש להם שם לוי. עי' בתוס'. ול"נ משום דקראן הכתוב מים קדושים גבי סוטה א"כ בתורה עצמה יש להם שם לוי

שם בגמ' ר"י אומר מי מעיין הם. לא נתבאר טעמו מנלן דצריך מים חיים. ובסוטה (דף ט"ו): בס"ד דגמ' דיליף ר"י גז"ש מים דסוטה ממים דמצורע אפשר דמזה יליף דמים קדושים דכיור הם מים חיים. מיהו אין המסקנא כן ע"ש. וכן הרמב"ם (פ"ג מה' סוטה) פוסק שם דבעי כלי חרש חדש בסוטה כמו במצורע. ומ"מ מים חיים לא בעינן. א"כ ס"ל דהגמ' חוזר מהגז"ש. ע"ש [במל"מ] וצ"ע

דף כג ע"ב בגמ' אר"נ לעמוד לשרת לעמידה בחרתיו פירש"י ותוס' דהוי זר בישיבה. וקשה דא"כ ל"ל בברייתא ב' קראי לעכב מהעומדים. בלא"ה פסול דהוי זר. ודוחק לומר דר"נ לא ידע מברייתא זו. והרמ"ה בסנהדרין (ד' פ"ג) חולק על פי' זה דאי הוי זר לא מימעט מב' כתובין דזר בהדיא כ' בי' מיתה וכיון דהוי כזר אין צריך ללמוד ממקום אחר ולא אימעוט מב' כתובין. ותו הקשה דא"כ מחוסר בגדים נמי לא נילף. ונראה דזו קושיא אלימתא היא כיון דמסיק הגמ' דהוי ג' כתובין א"כ למ"ד דב' כתובין אין מלמדין מנלן מחוסר בגדים. וגם רש"י עצמו נראה דחזר מזה כיון דהשאיר בקושיא. ולכן פי' רש"י הקושיא דגמ' דנילף במה מצינו מזר. וכן פי' הרמ"ה שם. ואפשר לומר קצת דלעיל (י"ט:) אמרי' דישיבה בקידוש ידים פסול דכתיב בגשתם לשרת מה שירות בעמידה. והשתא אי לא הוי כ' עיכוב בישיבה רק דהי' מחלל עבודה מטעם דאקרי זר א"כ בקידוש ידים דמותר להיות מחוסר בגדים אע"ג דג"כ אקרי זר א"כ נהי דמצוה בעמידה לעכב מנלן. אבל השתא דכ' עיכוב בישיבה ממילא איתקש לשירות גם לעכב. שוב ראיתי דאין הדין אמת דהא איתא ביומא (ל"ב ע"ב) דהכל מודים בקידוש שני כשהוא לבוש מקדש משום דכ' בגשתם שלא יהא מחוסר אלא גישה ע"ש א"כ קידוש ידים במחוסר בגדים פסול. מיהו עדיין יש לקיים הדברים דהא חזינן דפסול לי' הגמ' משום מחוסר לבישה בין הקידוש לעבודה ואמאי לא פסיל בפשיטות משום דקידוש כעבודה ופסול במחוסר בגדים. ואין לומר דשאני התם ביו"כ דגלי קרא דקידוש קמא כשהוא ערום מקדש להכי הו"א דגם קידוש בתרא הכי א"כ השתא נמי דקאמר מבגשתם נימא נמי דשאני כ"ג ביו"כ דגלי קרא כשהוא ערום מקדש. כיון דלענין עיקר הקידוש שני דין כ"ג ביו"כ אפשר דלענין חסרון מעשה בין הקידוש לעבודה נמי שני. א"כ משמע קצת דמטעם מחוסר בגדים לא מיפסל הקידוש. מ"מ אין נראה כן דאדרבה לענין דהשוה הכ' הקידוש לעבודה לפסול מיושב ומחוסר בגדים ע"ז שפיר י"ל דשאני יו"כ דגלי קרא כשהוא ערום מקדש. אבל מה שהקפידה תורה שלא יהי' הפסק בין קידוש לעבודה אין לנו לחלק בין כ"ג ביו"כ. ואפשר נמי דס"ל לגמ' דבגשתם ע"כ נאמר לענין הכ"ג דכהן הדיוט כל השנה בלא"ה פסול הקידוש במחוסר בגדים ככל עבודה. וע"כ קאי לכ"ג, ועדיין צ"ע בכל זה. והרמב"ם לא הביא זה הדין דצריך שלא יהא מחוסר אלא גישה. ומשמע ג"כ דבכל השנה פשיטא בלא"ה דגם בדיעבד פסול דהוי כעבודה. כמו דפסול מיושב. ובכ"ג ביו"כ הביא בפ"ב מה' עבודת יו"כ] דקידוש אחר לבישה

דף כד ע"א בגמ' הואיל ורצפה מקדשה. פירש"י בב' תודות. ודחו בתוס' דבשבועות אמרי' אין עזרה מתקדשת אלא בשירי מנחות. ואפשר דס"ל לרש"י כיון דתנן במשנה התם בשבועות סתם אין מוסיפין על העיר ועל העזרות כו' בב' תודות. א"כ אין סברא לומר דרמי בר חמא ימחוק עזרות מן המשנה. ע"כ הבין רש"י דרמב"ח מוסיף בקדושת עזרה בעינן נמי שירי מנחות. אבל מיהת גם ב' תודות בעינן. ונקט רש"י כאן עיקר הקידוש דמתניתין ומה דהוסיף רמב"ח לא חש להעתיק כאן כנ"ל מיהו דעת הרמב"ם (פ"ו מה' בית הבחירה) כתוס' בזה

שם בגמ' מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ כו' ש"י פי' כלי שרת ממש וכן משמעות הרמב"ם (פ"ה מבהמ"ק) שהביא ב' הדינים ביחד חציצה דכלי שרת ודרצפה. אך הראי' אינה מובנת שפיר דבכלי שרת דכ' ולקח שפיר פוסל חציצה אבל רצפה מנלן. ותוס' פי' בגדי כהונה. וזה מובן יותר דכיון דקפיד קרא דבעבודה צריך להיות בגדים מיוחדים