שפת אמת על קדשים קצא

פרק רביעי

דף טו ע"ב במשנה חמשה דברים כו' הסולת והיין כו'. ויש להקשות דהא משקין ברביעית ואוכל בכזית וכל שאין שיעורן שוה אין מצטרפין. ומצאתי בתיו"ט שהביא תוס' בזבחים שעמדו בזה ותי' דיין הנבלע בפת שיעורו בכזית. וצ"ע בזה כיון דבפ"ע הוי פחות משיעור וע"י שיבלע בפת יתחשב שיעור

דף טז ע"א בגמ' א"ד פליגי אדרב דאפי' לטומאה אין מצטרפין. ותמוה הטעם כמ"ש התוס' ואפשר לומר משום דהתורה חלקו לב' ענינים בנבלתם יטמא. ואח"כ כתי' וכי ימות מן הבהמה כו' הטהורה כו' א"כ הוי כשני שמות טומאת נבילה דטמאים ונבילה דטהורים לכן ס"ל דאין מצטרפין

בתוס' ד"ה מיתיבי כו' וא"ת ל"ל צירוף כו'. וי"ל דנהי דהאבר מן החי א"צ צירוף מ"מ נ"מ דמצטרף החצי זית נבילה עם האבר. לענין שהנוגע וגע בחצי זית נבילה נטמא כיון דמצטרפין הוי כנוגע בשיעיד. אבל אי לא הוי מצטרפין הי' טהור

שם בגמ' מיתיבי האברים כו' ואר"י אין לוקין עליהם אלא בכזית. לכאורה משמע דקושי' הגמ' דכי היכי דמקיש אכילה לטומאה להיות בכעדשה. כמו כן יוקש להיות לוקה באברים אפי' פחות מכשיעור. אך רש"י ותוס' לא הבינו כן רק דעיקר הקושיא מדאמר בכזית משמע כעדשה לא לקי. והגם די"ל דנקט כזית משום נבילה לא משמע לפרש הכי. ויש לעיין למסקנא לדינא בזה בהני ח' שרצים במיתתם אי לוקה על אבר שלהם בפחות מכעדשה ושוב מצאתי ברמב"ם (פ"ב ממאכלות אסורות) כ' בהדיא דלא לקי על אבר פחות מכעדשה. ולכאורה תמוה מנ"ל הא. וראיתי בהה"מ שפי' פי' חריף בסוגיא זו דבאמת קושית הגמ' להיות לקי באבר כ"ש. וע"ז משני הגמ' דדוקא לענין שיעור כעדשה דזה חידשה תורה רק בח' שרצים המובדלים בזה הוקש אכילה לטומאה. אבל לענין דין דאבר מטמא בכ"ש זה נוהג בכל הטמאים ולטומאה איתמר ולא לאכילה לכן אפי' בח' שרצים עצמם ג"כ דין דאבר בכ"ש נאמר רק לטומאה ולא לאכילה ע"ש והיא פי' נכון

דף יז ע"א בגמ' כאן בכולו כאן במקצתו. הרמב"ם לא הביא חילוק זה וכתב סתם (פ"ב מה' מ"א) דדם מצטרף דוקא בעודו תוך הבשר. והה"מ ביאר הטעם דדם שיצא מן השרץ שיעורו בכזית כדאיתא בכריתות ולכן אינו מצטרף עם הבשר דאין שיעורן שוה. ואולי הי' להם גירסא אחרת כאן

ע"ב בגמ' אבל לענין אכילה מצטרפין לכאורה מהאי קרא דכל שבקודש הי' ראוי לכל פסולי קודש להצטרף טמא ויוצא וכה"ג. מיהו מלשון הרמב"ם (פי"ח מה' פסוה"מ ה' י') משמע דוקא פיגול ונותר. ואפשר דכיון דפיגול מעין נותר הוא דחישב להותיר לכן רק פיגול נכלל בכי קודש הם ולא פסול אחר. מיהו במכות (י"ח) משמע דכל פיסולי קודש בכלל דרשא דר"א הם וצ"ע

ברש"י ד"ה אבל. כ' דברוב נותר ומועט פיגול מתחייב משום נותר. משמע דצריך להתרות על זה האיסור שרובו ממנו. ומה דמסיים רש"י בחצי נותר וחצי פיגול חייב משום נותר ומשום פיגול. נראה דבהא מודה רש"י דצריך להתרות משום שניהם דוקא דלא כמ"ש בתוס' יו"ט דסגי בהתרה משום א' מהם. אכן לע"ד הי' נראה דאפי' ברוב משם א' צריכין להתרות משום שניהם או משום לאו דפסולי בקודש סתם. אבל במתרין בשביל נותר או פיגול בלבד פטור שהרי יודע דנותר או פיגול אין מהם כשיעור. וצ"ע על רש"י בזה

דף יח ע"א במשנה הערלה וכ"ה מצטרפין תמוה הטעם ותיו"ט כ' בשם הירושלמי דמשום לא תאכל כל תועבה מצטרפין. והקשה ע"ז מהא דלעיל נבילות טמאים וטהורים אין מצטרפין ע"ש. ולק"מ דהתם מיירי דאתרי בי' משום נבילות בלבד

שם בגמ' והתניא רש"א כ"ש למלקות. לכאורה קשה דמ"מ נ"מ דהא מודה ר"ש דאיסור בהיתר בטל וה"ה שני איסורים ושלשה אם אין מצטרפין מבטלין זה את זה [למ"ד איסורין מבטלין זא"ז]. אבל אי ערלה וכלאים מצטרפין תו אין מבטלין זה את זה א"כ נ"מ שפיר בהא דאר"ש דאין מצטרפין. מיהו למ"ש תוס' דמיירי הכא בכל א' בפ"ע ואינו מעורב א"ש קושי' הגמ' [ולפמ"ש התוס' בשבת (פ"ט:) ובזבחים (ע"ח.) בתי' א' דאע"ג דמצטרפין למלקות מ"מ כשנתערבו מבטלין זא"ז ג"כ א"ש קושי' הגמ' כאן] והנה הריטב"א במכות מביא בשם הר' מאיר טעמא דר"ש משום דבאוכל כ"ש אחשבי'. ותמהני עלי' דא"כ הכא דאוכל באמת כזית רק חצי מזה וחצי מזה לא שייך אחשבי' ומאי מקשה הגמ' לר"ש

פרק חמישי

ע"ב בתוס' ד"ה אכילתו כו' לא מצינו זה נהנה וזה מתחייב כו'. אפשר לחלק דדוקא בדבר שהחיוב על הנאה בלבד לא מצינו זה נהנה כו' דוודאי הנהנה חייב. אבל מעילה דנהנה ולא פגם פטור א"כ אין כל החיוב על הנאתו שפיר י"ל דהמשלח חייב ובקדושין נסתפקו התוס' בזה

דף יט ע"ב במשנה עד שיהנה בש"פ ויפגום בש"פ. משמע דאע"ג דפגם בש"פ אי הנאתו לא הי' ש"פ פטור. מיהו יש לעיין בנהנה הרבה ופגם ש"פ דאפשר דחייב לשלם כל הנאתו כיון דפגם בש"פ תו חייב כל הנאה. כדמצינו גבי זה נהנה וזה לא חסר דאי חסר כל שהו תו חייב לשלם כפי מה שנהנה כמ"ש בחו"מ (סי' שס"ג סעיף ז') ע"ש] וה"ה הכא

שם במשנה אין מועל אחר מועל כו'. נראה לע"ד דדוקא במעילה בלי פגם כדתני שתה בכוס. וה"ה במוציא של הקדש לרשות אחר. אבל במעילה שע"י פגם מה דפגם פגם והשאר למה יצא לחולין כיון דבדבר שיש בו פגם אין בו מעילה רק הפגם א"כ הנשאר לא חל עליו שם מעילה כלל. ובהכי מיושב בפשיטות התוספתא שמביא התוס' דבקע בקרדום היא מעילה שע"י הפגם לכן לא יצא לחולין. אבל נתנה לאחר שפיר יצא לחולין. ונראה דגם התוס' ס"ל הכי רק שהבינו בס"ד דרצה לקנות כל הקרדום. ולהכי תי' התוס' שלא רצה לקנות רק לבקוע בו ולהחזירו. אבל כל שלא הוציאו מרשות הקדש מודין התוס' דלא יצא לחולין ע"י פגם. ובהכי ניחא נמי לשון המשנה אלא בהמה. דמשמע בין בהמה דקדשי בה"ב ובין בהמה דקדשי מזבח מדלא תני קרבן או חטאת כדסיים המשנה (ועי' ברמב"ם ובראב"ד (פ"ו מה' מעילה) ומ"ש שם הכ"מ]. רק דבאמת ממ"נ הוי זה הכלל בכל בהמות דאי קדשי בדק הבית א"כ אית בה פגם והוי מעילה ע"י פגם וכה"ג יש מועל אחר מועל. ואי קדשי מזבח לעולם יש בה מועל אחר מועל כדמסיים בחטאת

שם בגמ' קדשי מזבח תמימין ונעשו ב"מ ושחטן כו'. תוס' לא גרסו ושחטן. וכוונתם דכיון דס"ל לרבי דכששחטן יקרבו א"כ ס"ל דקדשי מזבח הוי בכלל העמדה והערכה. להכי הוי בכלל אין להם פדיון דהפדיון היא ע"י העמדה והערכה. לכן אפי' בעודן חיים דיש להם פדיון חשוב בכלל אין להם פדיון. אבל רש"י לא הבין כן. וגם הרמב"ם נראה שגורס ושחטן. ולהכי כיון דהוא פוסק קדשי מזבח הוי בכלל העמדה והערכה לכן לית בי' מועל אחר מועל רק קודם שחיטה (דהוי בר פדיון] ע"ש (פ"ו דמעילה). אבל אי הוי גורס כגי' התוס' גם קודם שחיטה אין בהם מועל אחר מועל כיון דקדשי מזבח הוי בכלל העמדה והערכה

בתוס' ד"ה מ"ט כו'. צ"ע בסברת התוס' דלת"ק יהי' פדיון לכלי שרת. [ועי' בזה במנחות (ק"א) וי"ל