שפת אמת על קדשים קצ

אבל אחר הוצאת הדשן לחוץ לכ"ע אין מועלין בו כנ"ל. וכן משמע קצת בגמ' דקאמר בשלמא מזבח החיצון כו' משמע דמתני' מיירי נמי ממזבח החיצון יב

דף יב ע"א אמרי מחוסר זמן מ"ד אבעל מום כו'. צ"ע להבין זה הטעם דמ"מ כיון דמעצמו יהיו ראוין כשיגדלו למה לא יהי' בהם מעילה יותר מהדמים שיכול לקנות בהם קרבן. או במחוסר זמן שיוכל לפדותו ולקנות קרבן מכ"ש תורין שיהיו בעצמם ראוים. ודוחק לומר משום דבמעות יכול לקנות מיד קרבן א"כ בלילה או בשבת לא ימעול בדמים או במחוסר זמן ומלשון רש"י משמע קצת דלא חל עליהם קדושה כלל. וא"כ לכתחילה נמי יהי' רשאי ליהנות מהם וצ"ע

שם בגמ' א"ל מודינא לך. לפירש"י הגי' אבל מודינא לך כמ"ש בה"ז. אך פי' הדברים נראה דאע"ג דהוכיח מבני יונה שעבר זמנם לקדשים שמתו מ"מ היינו לענין מעילה דאורייתא דלא נימא קדושה להיכן הלכה. אבל לענין דרבנן שפיר יש לחלק ביניהם. והטעם מובן דקדשים שמתו הרואה סבר שנשחטו ולהכי גזרו בי' מעילה. אבל בני יונה גדולים הכל יודעין דאינם ראוין כנ"ל. אך מלשון רש"י משמע דגם בתורין ובני יונה איכא מעילה דרבנן דמשלם הקרן. ולשון המשנה אין מועלין לא משמע הכי כמ"ש התוס'

שם בגמ' אמרי התם נמי איכא מעילה מעיקרא דא"ר המקיז דם כו'. מוכח מכאן דאפי' בקדשים קלים איכא מעילה בהקזה. דאל"ה אכתי מקדשים קלים מוכח דסתמא דמתני' דדם בסוף מועלין משמע וודאי אפי' דם מקדשים קלים א"ו אפי' בקדשים קלים יש מעילה בהקזה וכ"כ הכ"מ בשם הרא"ש. והטעם צ"ע קצת דנהי דאיהו מגופה ומכחיש לה מ"מ בקדשים קלים אין מעילה מחיים. ואפשר יש מעילה דרבנן לעולם בקדשים קלים

ע"ב בגמ' הפרש שבחצר כו'. לכאורה אין מובן קושי' הגמ' דהכא בהקזה מכחיש ומפגם לה בהוצאת הדם. אבל התם הפרש שנמצא בה אחר שחיטה או שהוציאתה מחיים מה הכחשה איכא בזה. ואפשר שהבין הגמ' בהא דדם הקזה אסור ומועלין בו היינו הנהנה מהדם גם אחר שכבר הקיזה אחר ג"כ מועל. אך מנ"ל הא. ותו דכבר יצא לחולין במעילה ראשונה. דמסתמא נהנה במה שהקיז]. לכן י"ל דהגמ' הבין גם בפרש שהוציאה ממנו ע"י הקאה וכדומה. אך לשון שבחצר לא משמע הכי

שם בגמ' אבל הקדישו קדושת דמים לגבי מזבח. לכאורה היינו באיסור דאסור להקדיש תמים לבדק הבית כיון דראוי למזבח. מיהו אפשר דדוקא לבדק הבית אסור להקדיש אבל למוכרו לצורך לקנות ממנו בהמה למזבח שפיר דמי. ואה"נ דהיא לא יצאה מידי מזבח לעולם והקונה אותה לצורך קרבן קונה. א"כ אין בזה דין מתפיס תמימים לבדה"ב דשם מקדישה לבדק הבית. מיהו אפשר הכא לפרש בבהמת קדשים דיכול להקדישה הקדש עלוי למזבח ואז מועלין בה ובחלבה

דף יג ע"א במשנה בור ואח"כ נתמלא כ' בתוס' הטעם דאין יד להקדש. והק' בתיו"ט מ"מ שליחות נמי אית בי' א"כ הגיזבר יכול לקנותה כו'. ואין זה קושיא אצלי דמה זכות יש בזה לגבי הקדש לא חשיב זכות לזכות מן ההפקר. וגם כיון דאין יד להקדש לא שייך שליחות דשלוחו של אדם כמותו וכשבא ליד השליח הוי כבא ליד המשלח. אבל כשאין יד להקדש גם שליחות לא שייך בזה כנ"ל פשוט

בתוס' ד"ה אתיא העברה כו' וי"מ דואכלת ולא חלב רק לאיסור אכילה ולא הנאה כו'. כן הי' נ"ל ג"כ מסברא והטעם דכיון דאסור לאכול קודם זריקה גם החלב בכלל. אבל איסור הנאה ליכא. ומה שדחו בתוס' מהא דאמרינן בחולין דהוי ס"ד הואיל ואסור בגיזה ועבודה דמן ליבעי קבורה והבינו דפי' הגמ' על חלב והגמ' רישא דקרא נקיט כמ"ש התוס' בחולין (ל"ו.) ע"ש] זה רחוק מאוד. והי' אפ"ל בגמ' כיון דפסולי מוקדשין עדיין שם קדשים עלייהו לענין גיזה ועבודה הו"א דגם הדם אסור. ואע"ג דדם לית בי' מעילה מדכתי' הוא לפני כפרה כלאחר כפרה. היינו אחר שעומד לזרוק אבל כשלא נשחטה לקרבן שיש בו מום הו"א דדם שחיטה הוי כמו המקיז דם בקדשים דכיון דמגופה הוא ליתסר קמ"ל קרא דשרי ולעולם החלב מותר בהנאה כנ"ל. וגם אין להקשות מהא דבכורות שהביאו תוס' לעיל דדייק דחלב דעלמא שרי מדכ' ואכלת בשר ולא חלב. ומשני הגמ' שם דהו"א דחלב דעלמא אסור באכילה ומותר בהנאה ובמוקדשים אפי' בהנאה אסור. י"ל דאי נימא דחלב דעלמא אסור ע"כ ולא חלב לאיסור הנאה אתיא. אבל למסקנא דחלב דעלמא מותר אתי' ולא חלב על איסור אכילה כנ"ל

בא"ד תדע מדאיצטריך למיכתב ולא תגוז כו'. אין זה מוכרח לע"ד. דוודאי התם כיון דאסור גיזה ועבודה ואי לא הוי כ' לא תגוז ולא תעבוד מותזבח לא הוי ילפינן רק חדא ואי הוי כ' עבודה בלבד הו"א ע"ז אתי תזבח ולא עבודה דכתיב אבל גיזה אין לנו וצריך למיכתב גיזה. וכמו כן אי הוי כ' איסור גיזה בלבד הו"א דעבודה שריא ותזבח ולא גיזה להכי צריך למיכתב שתיהם. ואין להקשות ג"כ דלכתוב א' מהם כגון לא תגוז ונדע דואכלת פי' ולא עבודה דאי רק על גיזה לא ליכתוב גם גיזה ונדע מואכלת ז"א דהו"א דילמא ואכלת ולא עבודה. וכמו כן להיפוך אי הוי כ' עבודה. ולהכי צריך תרווייהו. אבל גבי חלב כיון דליכא מידי אחרינא שפיר הוי ידעינן מואכלת בשר ולא חלב

בא"ד וא"ת בפ' מרובה כו' כל הדיבור. דבריהם מוקשים, אבל לפי מה שנראה מדבריהם דאם הגז"ש מופנה דנין אפשר משא"א. א"כ בפשיטות מיושב קושיא הראשונה והשני'. דלהכי מצריך הגמ' שם ללמוד כלאים מגז"ש דתחת תחת. כי היכי דליהוי העברה מופנה ויוכל לדרוש מיני' איסור חלב אע"ג דהוי אפשר משא"א. דאי הי' נצרך לכלאים לא הוי הכא מופנה כנ"ל

ע"ב בגמ' אין מועלין בכולן כו'. פירש"י מוקשה דמאי נ"מ כמה בכד רק כל שמונח עוד ג' לוגין אינו מועל משום שנתקדש רק ג' לוגין ואינו מועל עד שפוחת מן ג' לוגין אחרונים שבכד. וכלשון בתרא דגמ' למ"ד יש שיעור למים ג"כ לא נתקדש אפי' בצלוחית רק ג' לוגין. ולמ"ד אין שיעור נתקדש הכל. והרמב"ם לא הביא אם יש שיעור וכ' סתם (פ"ב ממעילה) מועלין בכולן נראה דס"ל אין שיעור למים. אע"ג דסותם (פ"י מ"ה תו"מ) כלשון המשנה צלוחית הי' מחזקת ג' לוגין. היינו דיש שיעור למטה דלא יפחות מג' לוגין אבל רשאי להוסיף כנ"ל

דף יד ע"א בגמ' ר"י אמר אסורה דלא ביטלה. פרש"י דלא ביטלה בפירוש. ואיני מבין דבריו דאפי' ביטלה בפירוש לא מהני רק במעשה. רק לר"ל מהני מעשה דממילא או אפי' שיברה ישראל מהני מדינא לר"ל כדאי' בע"ז אבל לר"י נהי דוודאי לא חשובה תו אצל העכו"ם מ"מ כל דלא ביטלה במעשה שבורה או בזיון לא מהני [עי' במל"מ (פ"ח מהלכות ע"ז ה' י"א) ובהגה שם הביא דברי רש"י דהכא]

שם בגמ' א"ש בונין בחול. לפרש"י הטעם דהמוכר ימעל בהמעות. וזה תמוה דהלא נתחלל על העצים ולמה ימעול ופי' התוס' א"ש טפי דלהכי אין מקדישין העצים מיד כדי שיוכל אח"כ לחלל מעות קודש על הבנין כדי לשלם שכר האומן. דעל שכר האומנין לא שייך חילול

ע"ב בגמ' תנן הגזברין כו'. נראה דקושיא זו רק לטעמא דר"פ. אבל לטעם ראשון בין לפרש"י בין לפי' התוס' לא קשה דיש לפרש בברייתא דגזברין קנו הקורות במעות חולין (ולא מנדבת יחיד] רק לטעמא דר"פ מקשה שפיר כנ"ל: