שפת אמת על קדשים קפט

ותי' התוס' שלפנינו שנטמא אחר זריקה. תמוה דכבר יצא מידי מעילה ומה בכך דאיטמי אח"כ. ובבה"ז גורם שנהנה אחר זריקה וגם זה דחוק דא"כ עיקר רבותא דגמ' דבנטמא אפי' כולו מהני בי' זריקה ול"ד ליוצא. ועיקר חסר מן הספר. והנה מלשון הרמב"ם (פ"ג דמעילה הי"א) משמע בהדיא אפי' נהנה קודם זריקה פטור אבל הטעם צ"ע. וגם יש לתמוה דבהלכה א' שם משמע דנטמא קודם זריקה יש בו מעילה ודוקא יצא מקצתו זריקה מועלת ע"ש. מיהו לפי הנראה מלשון הרמב"ם דכל הני פיסולים אית בהו מעילה רק מדרבנן א"ש דהכא כ' דפטור. אבל מעילה מדרבנן איכא. ועדיין צ"ע בדעת הרמב"ם

שם בגמ' ומאימורי קדשים קלים לאחר שהעלן. רש"י ותוס' נדחקו ליישב הא דתנן דמועלין עד שיצא לבית הדשן וחילקו בין ק"ק לאימורי קדשים קלים והוא תמוה והרמב"ם כ' בהדיא (ריש פ"ב ממעילה) באימורי קדשים קלים מועלין עד שיצא לבית הדשן. (ויש לגמגם על הכ"מ שהביא שכן היא במשנה ע"ש ובאמת רש"י ותוס' הכא פליגי ע"ז). והנה (בפ"ג ה' י"א) משמעות הרמב"ם שהבין דאימורי קדשים קלים דהכא מיירי נמי קודם זריקה. דקאי אדלעיל דב' אלו קודם זריקה הם. בשר ק"ק שנטמא קודם זריקה ואימורים שהעלן קודם זריקה. לכן כ' הרמב"ם בלשונו אפי' העלן על המזבח. וכוונתו הי'. נראה דאע"ג דקיי"ל אימורים שהעלן קודם זריקה נעשה לחמו של מזבח ולא ירדו מ"מ אין מועלין בהם. וזה הי' פי' נכון. אבל תמהני שהרי זה הדין כ' כבר שם הרמב"ם (בפ"ב דמעילה) והביא שם הכ"מ שהיא בעי' דאיפשטא בפ' המזבח מקדש (פ"ה:) ולמה הביאו כאן שנית. וגם א"כ מה פשיטא דקאמר בגמ' כיון דבעיא היא שם. ואפשר ליישב לפמ"ש לעיל דנראה שיטת הרמב"ם דכל הפסולין רק מדרבנן מועלין. והנה בפ"ב כ' דאין בהם מעילה וכן הוא הלשון בגמ' פ' המזבח מקדש. והיינו עד הזריקה אין מועלין בהם כלל. אבל משנזרק הדם יש בהם מעילה דרבנן עכ"פ והוי כמו קדשים פסולין מאחר שהעלן קודם הזריקה. והכא כ' הרמב"ם דפטור וכן הלשון בגמ' הכא. והיינו אפי' נהנה מהם אחר זריקה מ"מ פטור דלית בהו מעילה דאורייתא. אך צ"ע ליישב לשון הגמ' מצוה לאפוכי בצינורא. ואפשר הרמב"ם לא גרס כל זה

שם במשנה הקומץ והלבונה כו' ומסיים המשנה דכל שאין לו מתירין כיון שקידש בכלי חייבין משום נותר וטמא. ויש לי מקום עיון בלבונה. דאפשר כוונת התנא במביא לבונה בפ"ע דאין לו מתיר כלל. אבל לבונה הקריבה עם המנחה נהי דיכול להקטיר הלבונה קודם הקומץ. כדאי' במנחות (י"ג:)] אבל הקמיצה מתיר הלבונה ליקרב דאסור להקריב הלבונה קודם הקמיצה דהיא במקום שחיטה. א"כ כיון דיליף בגמ' מאשר יקרב דאין בו כרת דטומאה עד שיוכשר ליקרב כדפירש"י. וכן מפורש בגמ' דזבחים (מ"ה:) להדיא. א"כ נראה דליכא נותר וטמא בלבונה קודם הקמיצה אף שנתקדש בכלי. ולבונה דהכא מיירי בלבונה הבא בפ"ע. ואע"ג דלענין פיגול מודינא דבכל לבונה לית בהו פיגול משום דמשלמים ילפינן דצריך להיות מתיר לגבי מזבח דוקא לכן אע"ג דקמיצה מעכב נקרא אין לה מתירין כמ"ש התוס' זבחים (מ"ג.) ד"ה והלבונה. אבל לענין נותר וטמא דעיקר הטעם מקרא דאשר יקרב דיהי' ראוי להקריב א"כ קודם קמיצה דאינו ראוי פטור. וצע"ג בזה. [אכן ברמב"ם (פי"ח מה' פסוה"מ) מבואר דגם בלבונת המנחה אחר שנתקדשה בכלי חייב משום טומאה ע"ש]

פרק שלישי

דף יא ע"א במשנה דמי שלמים יביא שלמים ונאכלין ליום א' ואין טעונין לחם. לא נתבאר הטעם למה נאכלין ליום א' הלא כמו דאין טעונין לחם משום דנזיר ליכא **הרע"ב פי' הטעם דא"ט לחם דבעינן ונתן על כפי הנזיר וליכא. וכן פרש"י במנחות (ה'.) והתוס' בנזיר (כ"ד:) והא דאיתא בנזיר (מ"ו:) זאת תורת הנזיר כו' בין שאין לו כפים. כבר פי' התוס' שם דצריך מיהא להניף בזרוע ע"ש. אבל למ"ש הרמב"ם (פ"ח מה' נזירות) דבאין לו כפיס אינו מניף כלל ע"ש. ובזרוע לאו תנופה הוא לדידי' ואפ"ה טעון לחם. א"כ הכא ע"כ הא דא"ט לחם משום דלית לי' תורת קרבן נזיר כיון דליתי' בעולם. שפיר קשה כנ"ל למה לאכילת יום א' חשיב שלמי נזיר: כמו כן י"ל דלאו שלמי נזיר מיקרי רק כשאר שלמים. והרמב"ם (בה' נזירות פ"ט) הביא דין זה גם לענין מותר הדמים בשהנזיר קיים דג"כ מותר דמי שלמים שלמים ונאכלין ליום א' ואין טעונין לחם ע"ש. ונראה משום דדרשו חז"ל על תורת נזרו שיכול לקבל נזירות על מאה עולות ושלמים ע"ש. א"כ כל מה דמרבה בשלמים דין שלמי נזיר להם אבל לחם מביא רק לקרבן אחד

שם במשנה יצא לנחל קדרון מועלין בו פרש"י ותוס' מדרבנן. מיהו יש לעיין מ"ש מדשן אחר שהוציאו לחוץ למחנה דלכ"ע אין מועלין בו ומשמע דאפי' מדרבנן לית בי' מעילה. איברא דלשון הרמב"ם (סוף ה' פסוה"מ) משמע דמדרבנן אסור הדשן לעולם. אבל לעיל משמע דעכ"פ מעילה אין בו אפי' מדרבנן. וי"ל דבדם גזרו טפי משום דלא אשתני. כמו דשן שנשרף כל הקדשים ונשתנו לאפר וצ"ע

ע"ב בגמ' איברי שעיר המשתלח כו'. משמע מסוגיא זו דשעיר המשתלח קודם שלוחו אפי' אחר הגרלה ויציאתו מחוץ למחנה מועלין בו רק באיברים שכבר נעשה מצותו אין מועלין. וצ"ע דלא חשבו התנא במתני' לעיל פ"ב כי היכי דתני פרים הנשרפים כו'. וגם הרמב"ם לא הביא דין מעילה בשעיר המשתלח. ובפרה אדומה הביא הרמב"ם (בפ"ב דמעילה) דמועלין משום דחטאת קרי' רחמנא. אבל שעיר לא הביא שם. וגם מהכ"ת יהי' בו מעילה הא לא הוי קדשי ה' אחר שהגריל ונתברר דזה אינו לה'. וגם לשון הגמ' ביומא (ס"ז.) בפלוגתא דרב ושמואל אי איברי שעיר מותרין מר דריש ממדבר ומר דריש מגזירה. משמע קצת דמטעם מעילה לא אתינן עלה. וצ"ע דגם בחולין (קי"ז.) ובכריתות (ו':) דאיתא שם כל ההיא סוגיא לא גריס בגמ' שם מאיברי שעיר המשתלח כלום רק תרומת הדשן ובגדי כהונה וכן בפסחים (כ"ו.) רק הכא במעילה. ואפשר דגי' משבשתא היא

שם בגמ' א"ד לימא מתניתין כראב"צ פירש"י דלרבנן איך אפשר להנות מהם הא יורדין לתהום. והאיך יכול ללקטן ולמעול בהם. וכ"כ התוס'. ותמהני ע"ז דמנלן דלרבנן הי' יורדין לתהום. הלא י"ל דפליגי רק בהא דא"צ לשורפן בקודש. אבל מודין דהיין מתקבץ שם בבור שתחת המזבח שהרי סתם משנה במדות (פ"ג מ"ג) דיורדין לשיתין ומנקין אותו. וגם הרמב"ם דלא הביא הך דראב"צ דשורפין בקודש מ"מ (בפ"ב מבית הבחירה) העתיק זו המשנה דיורדין לשם ומנקין אותו ע"ש. ובאמת לשון הגמ' בסוכה (מ"ט:) היא כלשון רש"י דלרבנן הא נחתי להו לתהום. מ"מ נ"ל דאין כוונת הגמ' דא"א לירד לשם. רק כוונת הגמ' דבשלמא לראב"צ דלוקטין הכהנים היין ושורפין אותו בעזרה שייך דין מעילה בהם. אבל כשאין מעלין אותן ויורדין לתהום פי' לעומק הבור. מי יבוא לשם למעול. ומשני דאיקלט. אע"ג דלא שכיח. אבל אין כוונת הגמ' דא"א לירד לשם כנ"ל

שם במשנה המקדיש דישון בתחילה מועלין בו. אין מובן הפי' כמ"ש התוס'. ויותר הי' נראה דהמקדיש ט"ס היא וצ"ל דישון בתחילה מועלין. והיינו דשן מזבח החיצון דבתחלה מועלין ולא בסוף, ולמר כדאית לי' בתחילה קודם הרמת הדשן. ולמר כדאית לי' לר' יוחנן קודם שהוציאו לחוץ