שפת אמת על קדשים קפח

ליישב שנשפך הדם מן הכלי לרצפה דחוזר ומקבלו בכלי [דהזריקה צ"ל מתוך הכלי כדאי' בזבחים (ל"ב) קיבל כו' יחזיר לכלי קדש] ודאי חשיב עבודה להתפגל בקבלה זו דהוי עכ"פ הילוך שא"א לבטלה כנ"ל

ע"ב במשנה אר"ע והרי המפריש חטאתו כו'. ולא מצינו מה שהשיב ר"א ע"ז. ואפשר דטעם ר"א דל"ד להתם דשם מעולם לא הי' שם מעילה על חטאת השני דהוי חטאת שכיפרו. רק מצד שהי' יכול להזות ממנו וכיון דהזה מן השני נמצא דלמפרע לא חל עליו שם מעילה. אבל הכא דכבר הי' בו מעילה לא יצא מן המעילה ע"י הזריקה כיון דיצא

שם בגמ' אבל לאתויי לידי מעילה כו' פירש"י דלחומרא אזלינן. תמוה דבלא"ה אין נהנין וכל הנ"מ לענין קרבן מעילה א"כ אדרבא יש להקל משום ס' חולין שנשחטו בעזרה. ובפשיטות הי' נ"ל דלענין לצאת מידי מעילה תליא רק במה שיצא הבשר מכלל קדשי ה' כיון שכבר נזרק. א"כ נהי דיש עליו איסור יוצא מ"מ מידי מעילה נפיק. אבל להיות קובע שם מעילה צריך להיות מיוחד לגבוה ע"י הזריקה והא אינו ראוי לגבוה כיון שיצא. וגם הראי' שמביא רע"ק מב' חטאות ליכא בהא

שם בגמ' אבל יצא כולו לא אמר רע"ק. נראה לפרש דיצא כל הבשר אפי' אם האימורים לא יצאו מ"מ כיון דלא הותר לכהנים שום דבר בזריקה זו לא מהני ליוצא. ורש"י הוסיף הטעם דכמו דליתא לבשר דמי. משמע כוונתו דלא הוי זריקה כלל לפי דאם אין בשר אין דם. לפי"ז אם האימורים לא יצאו שפיר הוי זריקה. אבל יותר נראה כמ"ש. (וכ"מ מלשון הרמב"ם (פ"ג מה' מעילה) שכ' או שיצא מקצת הבשר כו' א"מ בשאר בשרו] ויש לעיין אי גם בקדשים קלים ל"א רע"ק רק ביצאו מקצתן אבל ביצאו כל האימורים לא מהני זריקה ליוצא. ואפשר דשאני בקדשים קלים דמהני הזריקה להיות האימורים לגבוה לענין אם עלו לא ירדו. אך לקמן אמרינן דאפי' קודם זריקה אם עלו אימורים לא ירדו. א"כ לא מהני זריקה כלום לגבי אימורים שיצאו. מיהו מלשון הרמב"ם (ריש פ"ב דמעילה) משמע אפי' יצאו כולם זריקה מייתי לידי מעילה. ובזה הי' מיושב לקמן דאר"פ לא אמר רע"ק רק בבשר אבל לא בדם. וקשה דבלא"ה דם הוי כיצא כולו כיון שזה הדם שיצא זורק אח"כ (דאם זרק דם הנשאר בפנים פשיטא דהקרבן כשר. וכמ"ש בבה"ז כאן ע"ש] א"כ לא התיר לשום דבר. ולמ"ש א"ש דקמ"ל גם בקדשים קלים דאפי' יצאו כל האימורים מביא זריקה לידי מעילה מ"מ בדם לא. וה"נ מייתי הגמ' הברייתא בדם גם לענין קדשים קלים סייעתא לר"פ

דף ז ע"א בגמ' כי אר"ע בב"א פירש"י כגון ב' כהנים אבל בנשחט זה א"ש בשעת שחיטה נעשה השני' מותר חטאת. וקשה מה בכך דשחט זה מקודם מ"מ כשירצה לשחוט השני ולזרוק דם השני וודאי מתכפר בי'. ותוס' פי' דתלי' בקבלה כשזורק דם הראשון קודם שקיבל דם השני כיון דאז אין דם השני ראוי לזריקה אין הדם מתירו. וגם בזה קשה הלא ראוי לקבל ולזרוק. ויותר הי' נראה לפרש בזא"ז שקיבל דם הראשון קודם ששחט השני דכיון דעומד לזרוק כזרוק להכי בשעת קבלה נעשה השני מותר חטאת כיון דעדיין לא נשחט. ודברי הרמב"ם (פ"ג מה' מעילה ה' ו') סתומים בזה. והכ"מ הביא עליו פרש"י. ויותר נראה דהרמב"ם לא ס"ל כרש"י שסיים הטעם דלא הי' שעה ראוי' להתיר ולפירש"י הו"ל למימר הטעם דנעשה מותר חטאת. וגם הבה"ז כ' כן ע"ש

ע"ב בגמ' מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא והא ממונא דכהן היא כו' ממונא דבעלים היא כו'. נראה לפרש איסורא איכא להנות והא ממונא דכהן ובעלים. ונהי דנימא היתר זריקה קאמר מ"מ כיון דנפיק מידי מעילה ונעשה ממונא דכהן נהי דאסור לאכול קודם זריקה מ"מ בהנאה מותר וא"ש ג"כ הלשון ממונא דכהן דהו"ל למימר ואכלו אשר כופר כתיב. ונקיט לשון ממונא משום דמיירי בהנאה וא"ש קו' התוס' ומיושב ג"כ מה דקשה דלכתחילה אסור לאכול קודם הקטרת האימורים. רק דהכא לא מיירי מאכילה. ומשני דאפסיל ביוצא ואסור גם בהנאה דכל בקודש באש תשרף כנ"ל

פרק שני

דף ח ע"א במשנה נמלקה הוכשרה לפסול בטבול יום כו'. לכאורה אין מובן הלשון דמשמע דניתוסף ע"י המליקה קדושה טפי למיפסל בטבול יום. הא קודם מליקה לא שייך בי' קבלת טומאה א"כ אין זה מצד תוס' קדושה של המליקה. ואפשר לפרש דנ"מ אי שחטה אחר ההקדש בחוץ דאינה מקבלת טומאה מטבול יום דעדיין אין עלי' שם קדשים להיות נפסל בטבול יום. ובפרט למאי דמסיק הגמ' דמדרבנן מטמאת גם שני ושלישי א"כ נ"מ אי מטמא תו קדשים אחרים. מיהו באמת צ"ע הטעם למה לא יהי' דין קדשים עלי' אפי' קודם המליקה לענין טומאה דהרי בנשחטה בחוץ חייב משום שחוטי חוץ א"כ הוי כקדשים ומזה יש להוכיח כמ"ש לעיל בריש מכילתין דעיקר קדושת הקרבן בשעת שחיטה] ] וצ"ע לדינא

בתוס' ד"ה ובלינה כו' דמשעת מליקה מונין יום ולילה ולא משעת הזאה, דבריהם תמוהים דהא המליקה והזאה הכל ביום א' ומה נ"מ לענין החשבון יום ולילה. וי"ל דכוונתם אי הלינה בראשו של מזבח דאין הדם נפסל ומזה למחרתו לדעת התוס' בזבחים (נ"ו.) וע"ש ברש"י דלא ס"ל הכי] ומ"מ למנין יום ולילה דבשר דלא חזי לגבוה לא מהני ראשו של מזבח והוי הבשר נותר. אך רחוק שיהי' נשאר כל הלילה הדם תוך העוף שיהי' ראוי להזותו למחר

ע"ב בגמ' מעילה היא דליכא כו'. נראה דקושי' הגמ' למ"ד מיצוי מעכב ותני מיצה. אבל למ"ד דלא מעכב ותני היזה א"כ עדיין אסור לכהן דעכ"פ צריך לקיים מצית מיצוי. אך למ"ש לעיל הפי' איסורא איכא להנות י"ל דלכו"ע מקשה דכיון דמיצוי לא מעכב מותר בהנאה גם קודם המיצוי

דף ט ע"א במשנה קרמו פני' בתנור הוכשרה לפסול כו'. רש"י וכן הרמב"ם בפיה"מ ל"ג בלינה. דס"ל אין התנור מקדש ומ"מ לענין לפסול בטבול יום מהני קרימת פנים וצ"ע הטעם. ורש"י כתב דהיא במקום שחיטה ואין זה מובן. ואולי רק מדרבנן נפסל כיון דנעשה בפנים אע"ג דאין התנור מקדש גזרו בי' רבנן. [אכן לא משמע כן בשבועות (י"א.) דגם לענין פסול דטבו"י אמרי' התם קדשו בכלי אין לא קדשו בכלי לא ע"ש]

שם במשנה ואין בהם מעילה הקשו בתוס' הא איסורא איכא וכאן לא שייך דאפסיל ביוצא אפי' לרע"ק דאינו גוף הקרבן. וכוונתם לסוגיא דזבחים (צ'.) דמחלק הגמ' בין יוצא דבשר ליוצא דלחם. אבל דבריהם תמוהים לי דמבואר שם דגם בלחם פליגי ר"א ורע"ק בהדר עיילינהו דכה"ג מהני זריקה ליוצא לרע"ק אפי' בלחם א"כ מצי איירי הכא בהדר עיילינהו, ולעיל (ז':) דאמרינן בגמ' ליוצאין ורע"ק היא אין להקשות למה דוקא לרע"ק הא ר"א מודה בהדר עיילינהו בגוף הקרבן דזריקה מועלת כמסקנת הגמ' שם בזבחים. ז"א דלעיל מיירי הגמ' באימורי קדשים קלים דקיי"ל כר"י בזבחים (פ"ט:) דאימורי קדשים קלים שיצאו וחזרו לא נפסלו כלל. אבל הכא בקדשי קדשים שפיר מיפסלי אפי' הדר עיילינהו וא"ש. (מיהו אכתי קשה דהומ"ל לעיל ביצאו חוץ לחומת ירושלים דגם לר"י נפסל. ובהדר עיילינהו ואליבא דר"א]

דף י ע"א בגמ' שאם נהנה מבשר ק"ק שנטמא קודם זריקה כו'. הקשו בתוס' הא לכ"ע ביוצא מועלין בו קודם זריקה ופליגי ר"א ורע"ק רק אי זריקה מועלת ליוצא