שפת אמת על קדשים קפז

וצ"ע דנראה דגם עתה ס"ל הטעם דעלו לא ירדו רק דמעיקרא קמ"ל הדין בשחטן בדרום משום דראוי לקדשים קלים. ואח"כ קמ"ל התנא גם בלילה משום דעלו לא ירדו נמי מועלין. ולפ"ז אתיא מתני' כר"ש דבלילה נמי אם עלו לא ירדו

שם בגמ' דמרצה לפיגולו פירש"י אין מובן. והי' אפ"ל כיון דשם קדשים עליו לענין פיגול א"א לומר דהוי כחנקינהו דא"כ לא להוי פיגול

בתוס' ד"ה פשיטא וא"ת כו' ותירוצם תמוה מ"ש דמילתא דפשיטא הוא הלא כמה הויות שקלינן וטרינן בגמ' להשיב על דר' גידל לקמן (ג':) וי"א דנשאר בתיובתא [כדמשמע במנחות (מ"ז:) ע"ש בתוס'] ואיך להוי מילתא דפשיטא. איברא דתוס' לשיטתייהו אזלי דכ' לקמן דעיקר חידושי' דר' גידל דפיגול אע"ג דמרצה לפיגולו מ"מ אין זריקתו מוציא מידי מעילה אבל בשאר פסולין לכ"ע אינו מוציא מידי מעילה מ"מ אין זה פשיטות. ויותר הי' אפ"ל דאי הוי זה עיקר רבותא דמתני' הו"ל למיתני מועלין בה לעולם. והשתא עיקר חסר מן הספר כנ"ל

ע"ב בגמ' אליבא דר"י לא תיבעי כו'. כל הסוגיא תמוה טובא הא ר"י לא פליג רק בשלשה דברים בנשחט בלילה ושנשפך דמה ויצא דמה. בפרט בשחט בדרום דכשר בקדשים קלים וכל דמצינו לי' היתר מודה ר"י דעלה לא ירד ע"ש בזבחים (פ"ד.). (ומ"ש התוס' שם וגם (בד' ס"ח:) דשחיטת דרום כעין שחיטת חוץ היא. תמוה דא"כ גם לר"ש ירד דבהא לא מצינו דפליג ר"ש וע"ש עוד תי' אחר] וגם לפ"ז בעיא דר"א לקמן בעולת במת יחיד יהי' רק אליבא דר"ש ואנן קיי"ל כר"י ומה מקשה הגמ' מדר"א הלא י"ל דהוא קאי אליבא דר' יהודה. גם הרמב"ם אע"ג דפוסק כר"י מ"מ בנשחטה בדרום כ' דלא ירדו. לכן נראה דהרמב"ם לא גריס כל זה בגמ' (כמ"ש בכ"מ (פ"ג מה' פסוה"מ) דנוסחא אחרת הי' להרמב"ם] ופלוגתא דרבה ור"י לכו"ע היא

שם בגמ' אלא לרבה קשיא. נראה דעיקר קושי' הגמ' כיון דטעמא דרבה דהוי כחנקינן א"כ להוי כקדשים שמתו דלית בהו מעילה. ולהכי לא תיקשי לר' יוסף נמי אפי' אליבא דר' יהודה. דנהי דלר"י ירדו מ"מ הא קאמר הגמ' לעיל טעם אחר משום דכשר בקדשים קלים לא הוי כחנקינהו רק לרבה פריך. ולכן נראה דלמסקנא דהלכה כר"י דהא איתותב רבה אפי' לר' יהודא איכא מעילה דאורייתא. והנה מלשון הרמב"ם (פ"ג דמעילה) משמע דכל הני דמתני' הוי רק מעילה דרבנן ע"ש. וזה תמוה דהגמ' מסיק כר"י דעלו לא ירדו והוי מעילה דאורייתא. והכ"מ כ' דפליגי רק אליבא דר"ש והרמב"ם דפוסק כר"י לכן אם עלו ירדו והוי רק מעילה דרבנן. ודבריו תמוהים ביותר דהא הרמב"ם כ' (בה' פסוהמ"ק פ"ג) בשחטן בדרום עלו לא ירדו. וכבר השיג עליו בלח"מ שם. ובלא"ה נמי הא הרמב"ם חושב כל הני דמתני' קבל וזרק פסול או במחשבה דכל הני וודאי אם עלו לא ירדו וצע"ג בזה

שם בגמ' קדשים שמתו הואיל ובדילין. פירש"י דמאוסין הם. ותמוה מ"מ כל נבילה מותר בהנאה ונותנין לכלבו או הנאה אחרת ומה בדילין שייך בזה. ויותר הי' נל"פ דבדילין מן הקדשים דכשמתו אין מתערבין בשאר קדשים בעזרה ולא שייך לגזור אטו קדשים. אבל הנך דנפסלו בפנים מתערבין עם שאר קדשים בעזרה ושייך למיגזר בהו מעילה מדרבנן כנ"ל

דף ג בגמ' עולת במת יחיד שהכניסה לפנים. מפירש"י משמע מחיים וכן פי' התוס'. וצ"ע הטעם למה נאסרה לבמה ע"י שהי' בפנים הלא חולין גמורים שנכנסו לא נאסרו בכך. ואולי משום שהכניסהו בעצמו הוי כאומר שיקרבנו בפנים. אבל בנכנסה מעצמה אפשר דמותרת לבמה. ובזבחים (קי"ט.) פירש"י אחר שחיטה וגם זה תמוה כמ"ש תוס' כאן. וגם בזה צ"ע הטעם למה קלטהו מחיצות אפי' בשר חולין שנכנס לא נאסר. והי' אפשר דט"ס הוא ברש"י דזבחים תיבת בחוץ וצ"ל ששחטה סתם וא"כ כוונתו שנכנסה בחיים ושחטהו בפנים ובזה שפיר הסברא כיון דשחטהו שם נאסרה לבמה. אך לשון שהכניסה' לא משמע כן דהל"ל ששחטו בפנים. והרמב"ם לא הביא כל דין זה כלל וצ"ע

ע"ב בגמ' אר"ג א"ר זריקת פיגול אינו מוציא מידי מעילה נראה דרב ס"ל דאית בפסולין מעילה מדאורייתא דאי הוי רק מעילה מדרבנן א"כ למה יגזרו מעילה בפיגול אחר זריקה. הגם דאין לו היתר לכהנים מ"מ לא עדיף מקדשים כשרים. דכל הגזירה אטו קדשים כשרים וכשרים לית בהו מעילה אחר זריקה. לכן נראה דס"ל דהוי מעילה מה"ת. אבל הרמב"ם דכתב דהוי מעילה מדרבנן ומ"מ סיים דגם אחר זריקה יש בהם מעילה. צ"ע מנלן הא. וכבר כתבתי דבלא"ה אין מובן שיטת הרמב"ם בזה. והנה הכ"מ שם כתב בשם הרי"ק דאע"ג דנשאר ר"ג בתיובתא במנחות (מ"ז:) מ"מ היינו דוקא במ"ש דאינו מוציא מידי מעילה. אבל בקדשים קלים דאינו מביא לידי מעילה לא נשאר בתיובתא ע"ש. ותמוה דהא גם לענין דאינו מוציא מידי מעילה פוסק כר"ג ע"ש (פ"ג דמעילה ה"א)

שם בגמ' והאמר עולא קומץ פיגול כו'. אין להקשות דילמא מיירי דפיגל בשעת הקטרת לבונה דהקטיר הלבונה קודם הקומץ כדאי' במנחות (י"ג:) דאי בעי מקטיר לבונה ברישא] ונתפגל גם הקומץ. דז"א דקיי"ל כחכמים דפליגי אדר"מ שם (ט"ז.) וס"ל] דאין מפגלין בחצי מחיר

דף ד בגמ' היתר שחיטה שנינו. הקשו בתוס' ממתני' דשחט בצפון וקיבל בדרום. ותי' דקיבל קודם שגמר השחיטה. ותמוה בעיני דאיך אפשר לקבל כל הדם קודם גמר שחיטה. ואי נשאר עוד קצת דם בבהמה אחר גמר שחיטה שפיר יוצא מידי מעילה כיון דראוי עוד לקבל יתר הדם בצפון. ומה בכך שהתחיל לקבל הדם בדרום. ויותר הי' אפ"ל דמתני' מיירי בעולה [דאינה יוצאת מידי מעילה ע"י שחיטה וזריקה]. מיהו מסיפא תמוה למ"ד היתר שחיטה שנינו דתני שקיבלו פסולין והלא כבר הי' היתר השחיטה. מיהו שם יש ליישב כשיטת תוס' דקיבלו וזרקן קודם גמר שחיטה ובהני פסולין דעושין שיריים כגון טמא וליכא תו תקנתא. מיהו דוחק גדול לקבל ולזרוק קודם גמר שחיטה וצ"ע

דף ה ע"ב בגמ' אין דבר עושה שיריים אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו. צ"ע במחשבה שלא לשמה בחטאת ופסח אי עושה שיריים. דלכאורה הי' נראה דכל דהפסול ע"י מחשבה עושה שיריים כיון דהמעשה בהכשר. ומעשה שהיא בפסול לא חשיב מעשה כלל ולכך אינו עושה שיריים אבל כשנפסל ע"י המחשבה לא נתבטל כל המעשה ולהכי עושה שיריים וא"כ ה"ה שלא לשמה. אבל לפי הטעם דאר"י הואיל דמרצה לפיגולו וזה שייך רק בפיגול ואפי' בחוץ למקומו נראה כיון דכ' בי' לא ירצה גלי קרא כהרצאת כשר דצריך להיות שלא בעירוב פסול אחר. וי"ל דגם במחשבה דחוץ למקומו יש כלל זה [עי' במל"מ (פי"ח מה' פסוה"מ) שנסתפק בזה]. מיהו בעלמא אין נ"מ בזה דבלא"ה פסול. רק בפיגול נ"מ לענין כרת. אבל הכלל אמת גם בפיסול דשלא במקומו. כיון דבשניהם כ' לא ירצה. אבל בפיסול דשלא לשמה י"ל דאינו עושה שיריים וצ"ע. וברמב"ם לא מצאתי כל הדין גם בחוץ לזמנו לענין שיריים אכן ממ"ש (פי"ד מה' פסוה"מ) דפסול לעבודה שחישב מחשבת מקום או זמן לא פסל ואם נשאר דם הנפש יחזור ויקבל. ממילא משמע דבכה"ג בכשר עושה שיריים וא"י לחזור ולקבל]

שם בגמ' ת"ש הפיגול כו' ש"מ היתר זריקה שנינו. נראה לפרש דס"ד דגמ' הוי דלא כר' גידל רק זריקת פיגול מוציא מידי מעילה. מיהו היתר זריקה כיון דכל מה דמוציא מידי מעילה משום דעומד לזרוק כזרוק דמי בהא ודאי קבלה בפיגול אינו מוציא מידי מעילה דהא אינו עומד לזרוק כלל. ולהכי בעי להוכיח דהיתר זריקה שנינו. ומשני לא רק היתר אכילה וכדר' גידל. ודברי התוס' אין מובנים לי בזה

דף ו ע"א בתוס' ד"ה ת"ש כו' אמנם קשה כו' ואפשר