שפת אמת על קדשים קפו

וכן הקשה הב"ש. ותירוצו אין מובן כמ"ש בבה"ז]. גם בתר הכי דקאמר הורג מכיר צ"ע דהא ההורג לא נתכפר בעגלה וכשנתברר אח"כ בעדים נהרג ההורג. א"כ כל הכפרה על הקהל והם אין מכירין

שם בגמ' אמר קרא ולארץ לא יכופר כו'. פרש"י שאין לו כפרה אחרת. פי' דכתיב כי אם בדם שופכו כו' וע"ז יש לפקפק דהא בעגלה מתכפרת א"כ ע"כ כ"א בדם שופכו לאו דוקא. א"כ י"ל דה"ה יוה"כ מכפר. והי' אפ"ל עיקר הכוונה דכ' ולארץ לא יכופר א"כ כפרה זו לארץ היא. ולא מצינו בכפרת יוה"כ רק על בני ישראל יכפר עליכם. וכפרה ] לארץ לא כ' ביו"כ כנ"ל

ע"ב בגמ' אם משנמלקה כו'. אפשר לפרש דפליגי דוקא בעוד שלא היזה רק אחר מליקה נודע. אבל בנודע אחר הזאה י"ל דמודה רב דאין הבשר נאכל כיון דנעשה כל עבודה בתורת חטאת הבא על הספק וכ"מ בתוס' לעיל (כ"ב:) דבכה"ג מודה רב. אך מדבריהם נראה דמדינא מכפר. רק דבהא גם רב ס"ל כר"י משום דאתי למימר חטאת העוף הבא עה"ס נאכלת]

ברש"י ד"ה יביא סלע וחומשו שמה ששיבח כו' שבח הקדש הוא. איני מבין דבריו ומה קשיא לי'. גם הרע"ב השמיט דברים אלו וצ"ע. עי' במל"מ (פ"ד מהלכות מעילה) מ"ש בזה]

דף כז ע"א בגמ' מאי הוי עלה. פרש"י דהתי' דחוק. וצ"ע א"כ מה מייתי למיפשט מברייתא אחרת מ"מ איך יתרץ ברייתא דישלם סלע. א"כ אדרבא נכון יותר תי' הראשון ולא תיקשי הני ב' ברייתות אהדדי דאי פיטמה והוציא הוצאות עד ב' סלעים א"צ לשלם. ואי פיחת צריך לשלם כדשני לעיל. וגם הרמב"ם לא חילק כלל בזה וצ"ע גם צ"ע דבעיא קמייתא אי מתכפר בכינוס חומשין לא אפשיטא כלל. וגם מזה לא הביא הרמב"ם כלום

ע"ב במשנה מביאין מכשבה ושעירה תורין כו'. פרש"י והמותר חולין. וצ"ע הטעם. ואולי הבין רש"י דלא הקדיש המעות רק הזמינו לכך ולשון מהקדש כשבה לא משמע כך. וגם ע"ז לא היה צריך לרבות מקרא. וגם בגמ' דאמרינן דהוי ס"ד כיון דלאו מיני' הוא כו' הדין מעות יפלו לנדבה. משמע דהשתא נמי דיכול לשנות מ"מ המותר הוי נדבה. וראיתי בתוי"ט שכתב ע"ז דע"כ המותר חולין דאל"כ מה נ"מ. ואיני מבין כוונתו דהא הוי ס"ד דא"י לשנות וצריך לקנות תורין במעות אחר קמ"ל דיכול לקנות מזה אבל המותר הוי נדבה. ותו דמי לא עסקינן שעדיין לא כינס כל מעות כשבה רק שמקבץ דינר דינר ומקדישו לקנות ממנו כשבה וכשקיבץ כדי תורין רשאי לקנות מזה תורין וליכא מותר כלל. אבל היכא דאיכא מותר אפשר דמותרו נדבה. תו הביא התוס' יו"ט בשם הרמב"ם (פ"ה מפסולי מוקדשין) שכתב שמחלל המעות על תורין וב"י ע"ש. פי' משום דחילול מהני אפי' על ש"פ. ומ"מ צ"ע מנ"ל להרמב"ם זה. והכ"מ שם כתב משום דסותר דין זה דהכא מהא דאיתא בשקלים (פ"ב) מותר חטאת נדבה. לכן מחלק הרמב"ם בין חטאת קבוע לעולה ויורד ע"ש. ואיני מבין מה הוכחה איכא הכא דאין המותר נדבה כמו שכתבתי. ושוב הראו לי בפי' הר' גרשון שפי' ג"כ דהמותר נדבה. וצ"ע

דף כח ע"א בגמ' רש"א הוא עצמו יקרב עולה ש"מ בע"ח אין נדחין. ק"ק מנ"ל דילמא שאני הכא דהולד לא נדחה מעולם. בפרט אי בהויתן הם קדושין וכשנולד מיד ראוי. ורש"י פי' טעם הת"ק דבא מקדושה דחוי'. ואפשר ר"ש לא ס"ל האי סברא. מיהו האמת אמרו בגמ' כיון דמסיק דר"ש בעלמא נמי ס"ל דאין בע"ח נדחין

שם אר"ח אין הקינין מתפרשין אלא בלקיחת בעלים כו'. יש לעיין אי יש לו תורין שלו בשובך ואמר זה לחטאת אי גם בזה לא מהני קדושת השם. או דהקדש זה הוי כבשעת לקיחה. ור"ח ממעט דוקא כשלקחן סתם ואח"כ אמר זה לחטאת כיון דהקדש ראשון חל בסתם. אבל אי מתחילת ההקדש אמר לחטאת שפיר חל. וזה מסתבר יותר. וכ"מ מלשון הילקוט פרשת ויקרא גבי קרבן עולה ויורד שיפרישם הבעלים כו' ע"ש)

שם במשנה כבשים קודמין לעזים בכל מקום יכול מפני שהם מובחרים כו'. לכאורה היה נראה הפי' יכול שהם מובחרים להמצוה דהתורה חשבה הכבשים טפי לקרבן. אבל בגמ' דאמרו דיששכר איש ברקאי לא ידע המשנה משמע דהבינו יכול שהם מובחרים בטעם. ונראה טעם הגמ' דמוכח כן בסיפא דמתניתין דקאמר האב קודם לאם יכול שכיבוד אב קודם כו' ת"ל כו' אבל אמרו חכמים כו'. ולכאורה אין מובן א"כ באמת אב קודם לאם מפני שגם היא מוזהרת בכבודו, ואע"ג דנ"מ בגרושה מ"מ קשה הלשון יכול מפני שכיבוד אב קודם כו'. לכן נראה הפי' דמצד השותפות שיש לשניהם בהבן קאמר יכול דכיבוד אב קודם דכח האב עדיף בחיות הבן טפי מהאם. קמ"ל דצד וכח שניהם שוין בו. רק מפני דגם אמו מוזהרה בכיבוד האב לכן קודם מן הדין. אבל מצד מצות כיבוד שניהם שוין. והשתא דומיא דהכא הוא ברישא דמתני' דיכול שהן מובחרין מצד עצמותן שהם טובים קמ"ל דשניהם שוין. כנ"ל קצת ליישב טעם הגמ'. אבל האי יששכר י"ל דידע המשנה והבין הפי' שכתבתי. והגמ' דקאמר דלא ידע המשנה פי' דלא הבין פי' המשנה. מיהו מאי דמסיק רבינא דאפי' מקרא לא קרי קשה. ע"כ נראה עיקר הראי' מדבאמת לדינא שניהם שוין ע"כ גם בטעמן שוין. דאי הוי חד מינייהו מובחר היה ממילא מצוה להביא מן המובחר. והשתא א"ש הכל אפילו אי נפרש פי' המשנה מובחרים מצד בחירת התורה. מ"מ שפיר השיגו על יששכר כנ"ל

מסכת מעילה פרק ראשון

דף ב ע"א בגמ' אבל ראוי הוא לקדשים קלים כו'. אין מובן טעם החילוק דכל טעמו של עולא בקדשים שמתו כיון דלא חזי לגבוה א"כ ה"ה שחטן בדרום. ואפשר לומר דלקמן (י"ב.) מקשה הגמ' על עולא וכי קדושה שבהן היכן הלכה ע"ש. ולא תירצו כלום ע"ז. ולכן י"ל דהטעם דעיקר קדושת הקרבן בשעת שחיטה הגם דמועלין גם קודם שחיטה משום דמיוחד היא לשחיטת קדשים. אבל כשמתו באמת אגלאי מילתא דלא נגמר הקדושה. והגם דפשיטא כשמעל בה ואח"כ מתה מ"מ המועל חייב משום דבשעת מעילתו הי' עומד לשחוט אבל כשמת בטל הקדושה. ולהכי כשנשחט לשם קדשים אע"ג דנעשה בפסול כיון דראוי לקדשים קלים שפיר אמרינן קדושה שבהם להיכן הלכה ולכן לא הוי כמו קדשים שמתו. ובזה מובן ג"כ הא דא"ר גידל לקמן (ג':) דזריקת פיגול אינה מוציאה ק"ק מידי מעילה, וקשה ג"כ מ"מ כיון דאחר זריקה תו לא חזי לגבוה הבשר למה יהי' בו מעילה הא לא הוי לה' כמו קדשים שמתו. רק כיון דבשעת שחיטה נגמר הקדושה תו אמרינן קדושה לא פקעה ולהיכן הלכה

ויש לעיין הא דקאמר הגמ' הטעם דראוי לקדשים קלים א"כ משמע דמטעם עלו לא ירדו ליכא מעילה דאל"כ הו"ל למימר בפי' האי טעמא. א"כ קשה בשחט בלילה מ"ט מועלין. ורש"י כ' דלילה לאו מחוסר זמן. ואינו מבין טעם זה מה ענין מחוסר זמן להכי מ"מ כיון דפסול להוי כחנקינהו