שפת אמת על קדשים קפה

דמיירי באין הבעלים מכחישין דסתם אשם היינו שאין הבעלים יודעין. א"כ שפיר יש לפרש כמ"ש

שם בגמ' ור"י כו' מנחת קנאות לא לכפרה קאתיא כו' קצת קשה לר"י למה תניא נמצא עדי' זוממין לאשמעינן רבותא טפי אם נמצא שנטמאת האשה. בשלמא לר"א דוקא בזוממין אבל לר"י קשה. והנה באמת איתא בסוטה (ו':) אלו שמנחתיהן נשרפת באו עדים שנטמאה. ומשמע דמיירי אפי' קודם שנקמצה. וכ"כ הרמב"ם (פ"ד מה' סוטה). ולכאורה תמוה כיון דקי"ל כר"י א"כ כמו בנמצא עדי' זוממין תצא לחולין ה"ה באמרו עדים שנטמאה דהוי כמו נודע שלא חטא באשם. ובמנחת קנאות דלא בא לכפרה לר"י לא שייך גמר ומקדיש. אכן מצאתי בגמ' דסוטה שם ישוב לזה למסקנת הגמ' שם דכיון דהי' בכלי שרת גזרו חכמים שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחולין. ומקשה מנמצא עדי' זוממין ומשני זוממין קלא אית להו. א"כ בעדי טומאה י"ל דליכא קלא לכן נשרפת מטעם גזרה כנ"ל. וע"ש בתוס' דיש לפלפל עוד בזה ואין כאן מקומו

ע"ב בגמ' אלמא חולין שנשחטו בעזרה בשרפה כו'. פי' תוס' הסוגיא רק אליבא דר"מ. וזה דוחק. גם מ"ש תוס' דמודה ר"מ דבשעת שחיטה גמר ומקדיש לא משמע הכי. ולולא לעד"נ להיפוך דאפי' לרבנן דכיון דלבו נוקפו גמר ומקדיש היינו שאם יהי' נודע לו קודם שחיטה שלא חטא יהי' הקדש עכ"פ ויביא בדמיו עולה. אבל כשיתודע אחר שחיטה דלא יהי' לו תקנה כלל למה יקדישנה ולהכי גם לרבנן בנודע אחר שחיטה הו"ל חולין בעזרה. רק התרצן מחדש דגם כה"ג לחכמים גמר ומקדיש. ובהכי מיושב הגירסא שלפנינו בגמ' בתירוצא דרב אשי רישא דקתני באשם תלוי כו'. וכפרש"י ורע"ב במשנה משום דמחזי כזבח פסול. והתוי"ט תמה עליהם. וכן פרש"י במנחות (ק"ב:) ובתמורה (ל"ד.) דהוי חולין שנב"ע] אכן למ"ש א"ש דרב אשי חולק על סברת רבה וס"ל דגם לרבנן כשנודע אחר שחיטה הוי חולין. ולכן הטעם רק משום דמחזי כזבח פסול כנ"ל

שם בגמ' נזרק הדם הבשר יאכל אמאי והא הויא לי' ידיעה כו' בשעת סליחה כו'. יש לעיין אי מקטירין גם האמורים דהקטרה היא ג"כ קצת כפרה וכפרה לא שייך אחר הידיעה ומדלא תני רבותא טפי יקטיר האמורים אפשר דאין מקטירין. ומ"מ הבשר יאכל כמו נטמאו האמורים או שנאבדו מיהו אכילת הבשר לכהנים אע"ג דג"כ כהנים אוכלין ובעלים מתכפרים. מ"מ אפי' כה"ג דליכא כפרה למה יהי' נאסר באכילה כיון דדם התיר הבשר לכהנים. אבל הקטרה כשאין בו כפרה לא מצינו וצ"ע בזה

שם בגמ' עומד לזרוק כזרוק. צ"ע בטעם זה דמ"מ וודאי אם נשפך הדם אין לו סליחה ע"י שהי' עומד לזרוק. א"כ אכתי בשעת סליחה הו"ל ידיעה ואינו מכפר

שם כלי שרת מקדשין הפסול ליקרב. פי' א"כ עומד עכ"פ לזרוק וממילא עומד לזרוק כזרוק ולהכי הוי כנודע אחר זריקה דהבשר נאכל. אבל אם לא יסבור עומד לזרוק כזרוק נהי דוודאי הדם יזרוק משום דעלה לא ירד. אבל הבשר אינו נאכל דגם האברים אין מקטירין דרק מה שעלה לא ירד אבל כפרה ליכא כלל בזריקה כזו שהיא פסול רק מכח עלה לא ירד. ולהכי צריכין נמי לטעמא דעומד לזרוק כזרוק וכ"מ ברמב"ם בפיהמ"ש וברע"ב. אכן במנחות (ק"ב:) משמע דלריב"ח לא ס"ל לרי"ו דכזרוק דמי. וכ"מ שם ברש"י] ותוס' ד"ה קסבר כו' שכתבו ליישב לחכמים אפי' יסברו דכלי שרת מקדשין פסולין היינו מה דאמרו ישפך הדם. אבל במה דאין הבשר נאכל ל"ק בלא"ה כמ"ש. ולהכי א"ש שיטת הרמב"ם שכ' (בפ"ג מפסולי מוקדשין) דדם פסול שנתקבל בכלי שרת מתקדש ליקרב. ובדין דהכא כתב דדוקא נזרק הדם ואח"כ נודע הבשר יאכל משמע דאפי' נתקבל בכלי אין הבשר נאכל. ונתקשה בזה בלח"מ שם. ולק"מ דנהי דס"ל דמתקדש אבל עומד לזרוק כזרוק לית להו. ולהכי לא הביא הדין בנודע אחר שנתקבל דוודאי הדם יזרק שכבר כ' זה דכלי שרת מקדשין. אבל הבשר אינו נאכל. וזה ברור. ושוב ראיתי בבה"ז דנחית לתירוץ זה וכ' שהוא דוחק. ואיני רואה בזה שום דוחק

דף כה ע"א בגמ' תצא ותרעה בעדר כו' והא איתסרא לה מחיים. יש לתמוה טובא דלא עדיף איסור זה דהורדה לנחל איתן טפי מהקדש דאשם ומ"מ בנודע קודם שחיטה תצא ותרעה בעדר. ותוס' כתבו דמקשה לרבנן דפליגי אדר"מ בא"ת]. ואכתי תמוה דטעמא דרבנן באשם דגמר ומקדיש לפי שלבו נוקפו. וטעם זה לא שייך הכא כלל דלית בי' קדושת בעלים כלל רק גזה"כ דהורדה לנחל אוסרת וכיון דנודע ההורג הוי למפרע היתר. ואדרבא איפכא קשיא לי' לרבא דלא נאסרת רק בשעת עריפה ומקודם לא הוי רק הכנה להתערף מאי קמ"ל בנודע עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר הלא גם בלא נודע יכולין לעשות בה כל צורך ואטו ע"י הזמנה נאסרה כדאיתא בסנהדרין (מ"ז:) דס"ל לרבא הזמנה לאו מילתא]. וכמו כן באשם אם לא יקדישנה לאשם רק יקנה בהמה להכין לצורך האשם ונודע לו קודם ההקדש מימרא בעי דתרעה בעדר וצע"ג

ע"ב בגמ' אלא אמר אביי מרישא דקרא כו'. פרש"י כיון דמיותר ומופנה לדרוש דרוב פשעיהם. וקצת דוחק והי' אפשר לומר דבאמת הוי גז"ש מפשעיהם לכל חטאתם דשעיר הנעשה בפנים לפשעיהם דכ"ח דגבי שעיר המשתלח כמו התם פשעים דלאו בר קרבן ה"ה הכא. רק אי לא הוי מופנה פרכינן נמי על הגז"ש מה לשעיר הנעשה בפנים שאין מכפר על מצוה ידועה. אבל השתא דמופנה לא פרכינן כנ"ל

שם בגמ' חטא שאין מכיר אלא ה'. יש לעיין לר"ש לעיל (י"ט:) דחטא וא"י במה חטא אי בדם אי בחלב מביא אשם אי על אשם כזה יו"כ מכפר די"ל כיון דיודע ומכיר שחטא אינו מכפר. או כיון דאינו מכיר במה חטא הוי בכלל שאין מכיר רק ה' וצ"ע

דף כו ע"א בגמ' וא"ר תחליפא כו' חייבי מלקיות שעבר עליהם יוה"כ חייבים פשיטא מ"ש מחייבי חטאות ואשמות ודאין. יש לתמוה דלא מיבעיא למאן דיליף מדומיא דפשעים דאינם בר קרבן. א"כ לפי סברת הגמ' הכא דבר מלקות הוי כבר קרבן א"כ אדרבא נימא דמכפר גם על חייבי חטאות ואשמות ודאין דהוי שפיר דומיא דפשעים דמכפרין ג"כ על חייבי מלקות דהוי כבר קרבן. מיהו רבא לשיטתו דיליף מחטא שאין בו מכיר רק ה' לא קשה זאת. אבל אכתי קשה דהא ע"כ לענין מזידין לא אימעוט דדוקא שאין מכיר. שהרי כל זדונות שאינם בר מלקות כגון בלא התראה ועשין ולאוין הניתק לעשה יו"כ מכפר אפי' במכיר בו. וא"כ מנלן למעט בר מלקות כיון דהאי כללא דחטא שאין מכיר לא קאי רק אשגגות ולא אזדונות. ועכ"פ מה פשיטותא דהגמ' בזה. וצריך ליישב בדוחק דפשיטא לגמ' דכיון דחילקה תורה דבשגגות אין יו"כ מכפר רק באין מכיר בו. ע"כ הטעם משום דמכיר מצי להביא קרבן ועל בר קרבן דרוש לו כפרה מיוחדת שאין יו"כ מכפר לו. וא"כ ה"ה והטעם לבר מלקות דזה כפרה שלו תו אין יו"כ מכפר. ועדיין צ"ע

שם בגמ' ספק יולדת כו'. נראה דודאי אי נודע לה אח"כ שילדה ודאי אין יו"כ מכפר דאפילו באשם תלוי בנודע אח"כ מביא חטאת. רק קושית הגמ' בס' יולדת ועבר יו"כ ועדיין לא נודע לה לא תיתי. וע"ז סובב כל פלפול הגמ' לבתר הכי דלר"ש דחוטאת מ"מ הקרבן הוי רק לאשתרויי בקדשים היינו בס' יולדת היה צריך להיות מכופר ע"י יו"כ שעבר והקרבן דמייתי רק לאשתרויי. וצ"ע על לשון רש"י שכ' דהלידה כיפרה לה. דשפיר י"ל לר"ש הקרבן בא על החטא כמשמעות דברי ר"ש בנדה (ל"א:) וכ"מ בשבועות (ח'.) וע"ש בתוס'] רק בספק דיו"כ מכפר הוי הקרבן לאשתרויי בקדשים כנ"ל

שם בגמ' בועל מכיר. צ"ע דטפי הו"ל למימר דהיא מכרת