שפת אמת על קדשים קפד

הטעם למה נחייבו מספק לשלם כיון דאית לי' כפרה מה"ת באשם תלוי

ע"ב בגמ' אמר רבא מדברי שניהם נלמד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה. הרמב"ם פוסק (בפ"ט משגגות) דאשם צריך ידיעה בתחילה. וכתב הכ"מ משום דבפ' כלל גדול איתא למ"ד אשם לא בעי ידיעה ופרש"י דר"ט ור"ע פליגי בהכי א"כ הלכה כר"ע מחבירו ע"ש. ודבריו תמוהים דתלה עצמו באילן גדול בדברי רש"י הנ"ל. שהתוס' שם תמה עליהם דהלא מפורש במשנה דהכא דמודה ר"ע במעילה מועטת. וגם רבא אמר בהדיא מדברי שניהם נלמד כו'. ולפע"ד גם רש"י ז"ל לא נתכוין להכי כמו שהבינו התוס'. רק רש"י מייתי הך פלוגתא דר"ע ור"ט להוכיח עכ"פ מדברי ר"ט דלא בעי ידיעה. ומאן דבעי ידיעה לא מבאר רש"י כלל ע"ש היטב ותראה שכנים דברי. אבל יסוד דברי הרמב"ם נראה דהם מדברי ר' יוסי לקמן דאין שנים מביאים אשם א'. וכ"כ הבעה"מ והרמב"ן בחי' שם בשבת. וגם המהרש"ל הביא כן בשם י"מ והשיג עליהם ע"ש. ובמ"ש כאן דבריהם א"ש]. והנה לעיל (ז':) אמרינן בגמ' דמודה ר"י ביולדות דדוקא מה שבא על חטא אין שנים מביאים משום דכ' או הודע ע"ש. והשתא קשה הא ר"י גם באשם קאמר דאין מביאין בשותפות. ובע"כ צ"ל דר"י מדמה אשם לחטאת דגם אשם בעי ידיעה. ואפשר הטעם דכתיב כחטאת כאשם וילפינן בהקישא דבעי ידיעה. להכי פוסק הרמב"ם כר' יוסי כנ"ל. ומ"מ לדינא צ"ע דלכאורה מדברי רבא הכא משמע דבא לפסוק הלכה כן כיון דמדברי שניהם נלמד דלא בעי ידיעה וצ"ע

שם במשנה דברי ר"ע רש"א שניהם מביאים אשם אחד. לכאורה נראה דמודה ר"ע לר"ש במעילה מועטת רק במרובה סגי בב' אשמות. אך לשון חתיכה לא משמע מעילה מרובה. ולכן נראה דר"ש מדינא מחייב להביא אשם א' כיון דס"ל דאשם תלוי ליכא והא אחד מהם בודאי חטא לכן צריכין להביא אשם ודאי. ולר"ע דמה"ת איכא אשם תלוי קאמר עיקר הדין ובודאי אם רוצין להתנות ביניהם ולהביא אשם ודאי יכולין אבל אין מחויבים בזה. ונ"מ ג"כ במרובה. אבל לר"ש מחויבים להביא ביחד כנ"ל. אבל אין לומר דר"ע כר"י ס"ל דאין מביאין אשם ביחד דהא אמר רבא לעיל מדברי שניהם נלמד דל"ב ידיעה. וטעמא דר"י הוא. משום דבעי ידיעה בתחילה כמ"ש לעיל]

דף כג ע"א במשנה שנה חתיכת חלב וחתיכת קודש כו' מביא אשם תלוי. לכאורה היה נראה דמשנה זו לא אתיא אליבא דר"י לעיל (י"ט.) דאמר פוטר הי' ר"י אפילו מאשם תלוי בא"י אם חלב אכל או נותר אכל. קאמר הטעם כיון דיודע שחטא ודאי ע"ש. א"כ ה"ה הכא יודע שחטא ודאי. אכן הרמב"ם הביא משנה זו (בפ"ט משגגות). ובפ"ח שם הביא הלכה כר"י הנ"ל דפטור אפי' מאשם תלוי, ובע"כ צריכין לחלק דשאני הכא דעל חטא דמעילה ליכא חטאת רק אשם. ולכן על חטאת אינו יודע שחייב. ועדיין צ"ע בזה

ע"ב בגמ' מוקי לה בוולדות קדשים וס"ל בהויתן הם קדושים איני מבין זה הלשון דאי במעי אמן קדושים ודאי א"ש טפי. ותו קשה לי למה לא מוקי בבכור דקדוש מרחם. וגם יש להקשות א"כ למה לי קרא לרבות. ואי תימא דבלאו הא דאיסור חל על איסור צריך ריבוי על אמורי קדשים קלים. (וכ"מ בחולין (קי"ז.) דגם יותרת וכליות דלית בהו משום אחע"א צריכי ריבוי למעילה]. א"כ קשה למאן דיליף מזה דאיסור חל על איסור בקדשים מנ"ל הא דילמא מיירי בבכור וקמ"ל דאמורי קדשים קלים מועלין בהם. רק באמת צ"ע ל"ל קרא כיון דכתיב במעילה מקדשי ה' אטו הני לאו קדשי ה' הם. [וכן הוא בתו"כ פ' ויקרא (פרשתא י"א) דמרבי חלב למעילה מקדשי ה' ע"ש]

פרק ששי

שם במשנה ונודע לו שלא חטא כו'. יש לעיין בעבר עליו יוה"כ אחר הפרשת האשם כיון דיו"כ מכפר יהי' דינו כמו נודע שלא חטא. אך באמת הכא לא שייך דהוי הקדש טעות א"כ ודאי ר"מ מודה דירעה והוי כמו אשם שנתכפרו בעלי'. אך אפשר דכיון דהפרישו קודם יו"כ וחל עליו שם אשם חייב לקיים נדרו ואין יו"כ מכפר תו עליו וצ"ע בזה

שם בגמ' גמר ומקדיש. לכאורה משמע דמקדישו לשם עולה אם באמת לא חטא. אך לפ"ז קשה למה ירעה הוא עצמו יקרב עולה. ואפילו אי נדחק לומר דהוי רק ספק שמא הקדישו ומספק אמרו ירעה. אכתי קשה יקדישנה עתה שנית לשם עולה ולמה ירעה. ולכן צ"ל דגמר ומקדישו לשם אשם אפי' אי באמת לא חטא וחל ההקדש לענין זה דיהי' כמו מותר אשם דהדין ירעה. (וכ"מ לשון המשנה ויפלו דמיו לנדבה דהוי עולת קיץ. וכמ"ש התוס' דהנסכים משל ציבור. כדין מותר אשם] ועדיין צ"ע בזה

דף כד ע"א בגמ' במפריש ב' אשמות לאחריות ונתכפר בא' מהן. לפי גירסא זו משמע דלא מיירי כלל דנודע שלא חטא. רק כוונת הגמ' כי היכי דס"ל לחכמים הכא דגמר ומקדיש וחל עליו שם אשם. ה"ה במפריש לאחריות מודה ר"מ דגמר ומקדיש השני לשם אשם. ול"א כיון דלא נאבד הראשון הוי הקדש טעות דכיון דגמר ומקדיש חל עליו שם אשם ורועה. אבל לגי' התוס' דנודע צריך לגרוס בגמ' ירעו עד שיסתאבו לשון רבים. והרמב"ם העתיק סתם (פ"ד מה' פסוה"מ) המפריש אשם תלוי לאחריות ונתכפר בא' השני ירעה ומכ"ש אשם ודאי ע"ש. ונראה ודאי דלא מיירי כלל בנודע שלא חטא. רק דמביא עיקר הדין דעכ"פ נשמע מכאן דהשני ירעה. דבחטאת מפורש דהשני ירעה וקמ"ל דה"ה באשם תלוי כדמוכח הכא. ולכן סיים וכ"ש אשם ודאי דדינו כמו ב' חטאות לאחריות. ואפי' אי הי' גורס הרמב"ם הכא כגי' התוס' מ"מ אין לו להביא הדין בנודע כיון דבלא"ה קי"ל כחכמים ורבותא דגמ' הכא היא רק לר"מ. לכן השמיט זה הדין והביא רק עיקר הדין דמוכח הכא דב' אשמות השני ירעה. ובמל"מ האריך להקשות ע"ש והנלע"ד כתבתי

שם בגמ' בא"ת שהוזמו עדיו. פרש"י שהבעלים יודעין שלא אכלו צ"ע למה פי' כן דלכאורה נראה דביודעין שלא אכלו ודאי לא גמר ומקדיש. ואפי' לא הוזמו כלל רק נודע שלא חטא תצא ותרעה בעדר דודאי לאו לבו נוקפו כלל כיון שיודע שהעדים משקרים. רק הכא מיירי שאין הבעלים יודעין רק כיון דיש ג"כ חשש שמא ימצאו העדים זוממין לכן אין לבו נוקפו כ"כ, ויש ראי' לפי' זה דלפרש"י מה מקשה מסיפא דשור הנסקל דמיירי בהזמה דילמא מיירי באין הבעלים יודעין. אלא ודאי דאפילו באין יודעין ס"ל לר"י דיצא וירעה בעדר

שם בגמ' מאי חזית דציית לבתראי כו'. ותמוה טובא כיון דאתי סהדי דמכחישין א"כ גמר דין הראשון הוי בטעות שלא ידעו הבי"ד שיש עדי הכחשה. ותוס' הקשו רק לשיטת ר"ת דמחיים לא נאסר משמע דזה אתי להו שפיר דאי נשחט נאסר מספק שמא הי' הגמר דין כראוי. ולכאורה הסברא תמוה דאפי' הראשונים אמרו אמת מ"מ הדין הי' בטעות אכן הרמב"ם (פ"ד מה' מ"א) כ' נודע כו' כגון שהוזמו העדים יצא וירעה בעדר ע"ש. משמע דאם הוכחשו ולא הוזמו אסור), וצע"ג לדינא בכה"ג. ולע"ד הי' נראה לפרש בגמ' דקאי ג"כ על הרישא דא"כ דכוותי' באשם נמי בהכחשה דתרי ותרי א"כ מאי חזית כו' דהכא הוי עכ"פ ס' וחייב אשם. והנה תוס' כ' בזה בפשיטות להיפוך דבאשם הוי א"ש לאוקמי בהכחשה, ונראה דהם קאי בשיטת רש"י דמיירי דבעלים מכחישין וכה"ג אי יהי' תרי ותרי י"ל דפטור מאשם. אבל למאי שפרשתי