שפת אמת על קדשים קפג

נותר דפטור מקרא דאשר חטא בה אע"פ שנהנה. ומאי מקשה הגמ' אי חלבים ועריות כו'. הלא י"ל דר"נ לא קאי כלל אליבא דר"א דלדידי' אפי' בחלבים ועריות פטור

שם בגמ' איתיבי' רבא לר"נ והרי תינוקות כו' וע"כ לא פטר ר"י כו'. לכאורה תמוה למה מקשה מדר"י טפי תיקשי לי' אדר"א דמחייב שם בתינוקות והוא עצמו ממעט מתעסק מאשר חטא בה. מיהו למ"ש רש"י אח"ז דלרבא ואביי ל"ק דהם מיירי דוקא בנתכוין להיתר. רק לשון מלאכת מחשבת משמע אפי' נתכוון לאיסור א"ש. די"ל דבתינוקות כיון דנתכוין למלאכה הוי בכלל מתכוין לאיסור אע"ג דלמילה מותר מ"מ כל דנתכוין למלאכה לא הוי בכלל מתעסק לר"א דממעט מבה. רק לר"י דאליבי' אמר ר"נ הטעם דמלאכת מחשבת לשיטת רש"י לעיל מקשה שפיר כנ"ל

דף כ ע"א בגמ' הי' לפניו ב' נרות דולקות ארוכות. נראה דט"ס היא וצ"ל או כבויות. ועל דולקות קאמר נתכוון לכבות זו וכבה זו. ועל כבויות קאמר נתכוין להדליק זו והדליק זו. וכן הגירסא בהרמב"ם (בפ"א מה' שבת) וכ"מ בתוספתא פי"ב דשבת ע"ש). והנה הרמב"ם פוסק שם דחייב. ונדחק הלח"מ לומר דגרס הכא חייב. ולדידי אין צורך לזה. רק דס"ל דברייתא זו אתיא כר' יהודה דמתני' דאפי' שחורה ולבנה מיקרי מתעסק ופטור לר' יהושע. וא"כ בב' נרות י"ל ג"כ דזה הי' מראה שחורה וזה לבנה או ירוקה. אבל אנן קי"ל דוקא ענבים ותאנה להכי חייב הכא כנ"ל

פרק חמישי

ע"ב בתוס' ד"ה אכל והקשה הר"י כו'. אין דבריהם מובנים לי דוודאי בהמה ועוף דכ' בהדיא כולל כל דיני בהמה ועוף בין טהורים בין טמאים. וא"כ עיקר קושיתם צריך להיות מהופך דאיך ממעטין מפרט זה מי שאינו מטמא טומאה חמורה הלא עוף טמא נמי אינה מטמאה. וע"ז התירוץ פשוט דמ"מ יש במין עוף דמקבל טומאה חמורה כגון טהור. משא"כ דגים ושרצים כנ"ל. ובאמת זה נכלל בתי' התוס' רק הלשון מגומגם

בד"ה דם ביצים פי' בקונטרס ביצי זכר וקשיא כו'. וי"ל דוודאי בברייתא דממעטין גם מלאו הפי' ביצים דתרנגולת. אבל במשנה דאין חייבין כרת א"ש גם ביצי זכר דאינו דם הנפש

דף כא ע"א בגמ' האי תנא דבי ר"י הוא כו'. ולאינך תנאי דכה"ג הוי רק כלל ופרט י"ל דס"ל דכוי ס' חי' ספק בהמה. א"כ באמת אין בכלל רק מה שבפרט דכוי א"צ לרבויי

ברש"י ד"ה הכא ל"ג החלב כו'. באמת אפשר לפקפק בראי' זו שהביא מעולשין כו' דשאני התם דבשעת הכשר לא הי' בר קבלת טומאה כלל לאו שמי' הכשר כלל. לכן צריך הכשר אחר כשנעשה בר קבלת טומאה. אבל הכא כל הבהמה הי' בר קבלת טומאה והוכשרה בשחיטה י"ל דממילא גם על החלב שייך הכשר אף שעדיין צריך מחשבה. מ"מ סברת רש"י נכונה. [וכ"כ הר"ש בעוקצין והתוס' בבכורות (י') ע"ש] וכן פסק הרמב"ם (בפ"ג מה' טומאת אוכלין)

ע"ב בגמ' לאפוקי מת אע"ג דממליא לי' כו'. א"י כוונת הגמ' אי הפי' דבשר מת דאדם לעולם לית בי' שם אוכל דבטלה דעתי' אין מובן הטעם מה בין בשר חי דאדם דמהני מחשבה לבשר המת. ולכן נראה יותר לפרש דלצרף בשר אדם עם אוכל אחר בטלה דעתי' וגם זה הטעם אין מובן שפיר. (ועי' ברמב"ם (פ"ג מה' טו"א) דפסק דמהני מחשבה ובראב"ד ובכ"מ שם]

שם בגמ' לאפוקי מת דאע"ג שחפהו בבצק כו' דטומאה בוקעת כו'. צ"ע דמ"מ משכחת טומאה קלה שנגע בבצק מן הצד לא למעלה ולא למטה דכה"ג לא שייך בוקעת. [ומ"ש בשטמ"ק דגם מן הצד מטמא מידי דהוי אמה בכסותו ע"ש. אינו מובן דא"כ אמאי צ"ל דטומאה בוקעת כו' הלא אפי' רי"ו דלית לי' טומאה בוקעת מודה במת בכסותו כדאי' בחולין (קכ"ה:) וכמ"ש השטמ"ק גופי']. גם קשה דמ"מ משכחת טומאת אוכלין בפחות מכזית כתי' ר' חייא וא"כ צ"ל דמודה לסברת ר"ח דבטלה דעתי'. א"כ יכול לשנויי כדר"ת דנהי דהברייתא דא"צ הכשר לא מצי לתרוצי' כדר"ח כמ"ש תוס' דס"ל דכה"ג הכשר נמי צריך. אבל ברייתא דמהלכי שתים אין בו טומאה קלה שפיר מצי לתרץ כדר"ח ולמה לי' לסיומי האי מילתא דטומאה בוקעת וצ"ע

דף כב ע"א בגמ' ל"ש אלא בעוף שאין בדמו כזית. וקשה מאי קמ"ל דוודאי אם אין בו כזית פטור כמו בכל איסורים שבתורה. ואפשר דקמ"ל בקבלה דבעוף לעולם אין בדמו כזית ונ"מ אם לא ראה כמה הי' בהדם. ולשיטת הרמב"ם (פ"ו מה' מ"א) א"ש טפי דהוא פי' דדם הכנוס בלב מעצמותו חייבין עליו כרת דהוא דם הנפש. והבא מעלמא הוא מן האברים ואין חייבין עליו דלא כפי' רש"י להיפוך ע"ש. וא"כ הדם שבלב מעורב בו ב' הדמים וקמ"ל בקבלה דדם שכנוס בעצמותו בלב אין בו כזית ואפילו נמצא בו כמה זיתים זה מן האברים כנ"ל

שם בגמ' תנא דבי ר"י ודם חללים ישתה פרט לדם קילוח שאינו מכשיר. לר"ל צ"ע ליישב א"כ איזה דם מכשיר כיון דכל הדם שאחר קילוח נמי דם הנפש הוא. ורחוק לומר שיש עוד דם חמישי אחר דם השותת אחר הקילוח. ונראה דודאי תנא דבי ר"י ס"ל כהאי תנא דדם הנפש הוא דם קילוח בלבד כיון דר"ל מודה דתנאי נינהו. ולפ"ז לר"ל לית לי' האי דרשא כלל ודם הנפש נמי מכשיר. ובאמת צ"ע בפירוש ודם חללים ישתה לפרש על אחר יציאת הנפש דמשמעותא דקרא קאי על גוף המיתה וצ"ע ובחי' הר"ן בחולין שם פי' כן דהדם שנעשה בו חלל מכשיר ותנא דבר"י ס"ל כר"ל דגם אחר קילוח איכא דם הנפש ולהכי דם קילוח אינו מכשיר דלא נעשה בו חלל]. ולפרש"י בחולין שהביאו תוס' א"ש זה. אבל הוא נגד כל הסוגיא דכאן כמ"ש התוס' שם וכאן

שם בגמ' דם שהנפש יצאה בו מכפר. לכאורה לפ"ז גם השותת קודם הקילוח אינו מכפר. וא"כ אין לקבל הדם מיד אחר השחיטה עד שמקלח. ובאמת מבואר בזבחים (כ"ה:) דצריך ליתן הוורידין תוך אויר הכלי ע"ש. ולכן נראה דדוקא בהקזה יש דם קודם הקילוח אבל בשחיטה תיכף יוצא דם הנפש. ודוקא דם התמצית לאחר הקילוח ממעט הכא. מיהו גם בדם התמצית א"י השיעור כיון דמצוה לקבל כל הדם מאיזהו זמן מתחיל דם התמצית. ולשון הרמב"ם (פ"ד מהלכות מעה"ק) סתם שמקבל כל הדם. ולכן אפשר דרק דם התמצית בלבד אינו מכפר אבל כשמקבלין כל דם הנפש אפי' יש בו ג"כ מדם התמצית לית לן בה. והא דאיתא בזבחים פרק התערובות (ע"ח.) נתערב בדם התמצית ישפך לאמה. היינו כשנתקבל דם התמצית בפ"ע ונתערב ממנו בדם הנפש [ואפי' לא נתקבל דם התמצית והי' בפ"ע ואח"כ נתערב בדם הנפש ג"כ פסול כדמשמע בפסחים (ס"ה.) ע"ש]. אבל כשמקבל הכל ביחד כשר. וצ"ע בזה

שם במשנה אר"ט מה לזה מביא ב' אשמות כו'. לכאורה היה נראה דר"ט רק עצה טובה קמ"ל וא"כ מיירי נמי במעילה מועטת. אך לשון המשנה הא מודה ר"ע לר"ט במעילה מועטת משמע דר"ט עצמו אפי' במרובה קאמר. והיה נראה לפרש דר"ט בעצמו פליג על ר"ע וס"ל דבמעילה ליכא אשם תלוי ולפ"ז י"ל דמחויב גם במעילה מרובה לעשות כן כדי להגן עליו מן היסורין ויש לו עצה להביא ולהתנות רק לדבריו דר"ע דיש לו עצה באשם תלוי קאמר ג"כ מה לזה והיינו במועטת ובהא מודה לי' ר"ע. אכן בתוס' בשבת (ע"א) נראה שהבינו דאפי' בשיטת ר"ע דיש אשם תלוי מ"מ ס"ל לר"ט דמחויב להביא אשם ודאי אפי' במרובה ע"ש. וצ"ע ש