שפת אמת על קדשים קפב

קדושה מיני' כיון דכיפר ספיקו והלך לו א"כ פשיטא דחייב חטאת. א"כ יש לתמוה על הרמב"ם שכתב שהקריבו בחוץ דמשמע אפי' אחר זריקה. ובע"כ צ"ל דל"ד נקט הרמב"ם והקריבו וכוונתו שחטו והקריבו הכל בחוץ וסמך עצמו כיון דפטור מאשם משום דלא אקבע איסורא. א"כ מיירי ביש ספק בדבר ואחר זריקה אין ספק דאפי' נודע אשם הוי. לכן כתב בקיצור וכוונתו שחטו בחוץ כנ"ל מוכרח. ולפמ"ש א"ש כל התוספתא דבאשם תלוי אחר זריקה חייב חטאת אבל בחטאת עוף הבא על הספק כיון דלית בי' אלא זריקה ע"כ מיירי קודם זריקה שזרק הדם בחוץ ולהכי חייב רק אשם תלוי. וזה הדין דהתוספתא נראה ודאי דאתי אליבא דר"מ. ואפשר לזה כוון הכ"מ. אכן הראב"ד בעצמו יש לו שיטה אחרת וס"ל כשיטת התוס' דהכא דלחכמים לקמן דאפי' נודע הוי קודש חייב שפיר חטאת באשם תלוי. רק בחטאת העוף אינו קרבן כלל אי נודע. וא"כ שפיר חזי הראב"ד הסוגיא דהכא. וצ"ל דהרמב"ם ס"ל כמ"ש לעיל די"ל דגם לחכמים בנודע נהי דתרעה מ"מ אין חייבין עליו בחוץ דאינו קרבן גמור [כמ"ש ג"כ הלח"מ שם] וצ"ע בזה. מ"מ אכתי גם על הראב"ד יש לגמגם במה שהסכים לפסוק כהתוספתא בחטאת עוף דלדידן דבעי איקבע איסורא שפיר פטור גם מאשם תלוי ואפשר שידע זאת והשיג על הרמב"ם רק בדין האשם דמזה מיירי הרמב"ם ע"ש

שם בגמ' מאי אירי' כי אכלה אפילו לא אכלה נמי כו'. לפי פרש"י כוונת הגמ' כיון דס"ל דמביא אשם בנדבה אפי' לא חטא כלל. א"כ הכא אפי' פטור מן הדין דמצוות כתיב מ"מ כיון דיכול להביא אשם ודאי הכא חובה להביא כדי שיתלה עליו על היסורים עד שיוודע לו. ומשני ר"א דבבא בן בוטא הוא דדוקא איזה ימים אחר יוה"כ דבא לכלל ספק מביא. ומוכח מזה דס"ל דלא בעי ח' מב' חתיכות עכ"פ

ע"ב בגמ' מתיב ר"א בר אבין אכל ושתה בהעלם א' כו'. צ"ע למה לא משני במבעט ביו"כ דאין יוה"כ מכפר כדלעיל (ז'.)

שם כי קאמר ר"ז לרבי הא מני רבנן. פרש"י ר"י ור"א. ולכאורה יש לתמוה ע"ז דהא הם דרשו מקרא דאשם א' על הרבה שגגות ושפיר י"ל דמודין דידיעת ספק מחלקת לחטאת. והי' אפשר לפרש רבנן דעלמא דלקמן מייתי פלוגתא דתנאי אי ידיעת ספק מחלקת ולהכי אמר ר"י כאן שנה רבי ידיעות ס' מחלקת משמע דאיכא פלוגתא בהכי. אבל ר"י ור"א שפיר י"ל דמודין בחטאת דמחלקת דאל"ה למה לי קרא באשם כיון דלחטאת אינו מחלקת. אכן באמת יפה כוון רש"י דמשמעות הגמ' היא דס"ל דכל הטעם דידיעות ס' מחלקת לחטאת כיון דידיעת ספק מחייבת אשם ומחלק לאשמות ממילא מחלק נמי לחטאת. ולהכי מסיק הגמרא בקושיא דלר"ל איפכא הו"ל למיתלי חטאת באשם. דכשם דידיעות ס' מחלקת לאשם כך מחלקת בחטאת. ולהכי הצריכו ר"י ור"א להביא הפסוק דגם באשם אין מחלקות וממילא בחטאת נמי אינו מחלקת. וכן משמע הלשון כי קאמר ר"ז לרבי. פי' מכח דס"ל לרבי דמביא ב' אשמות ממילא הוי ג"כ ידיעה לחלק בחטאת. ולכן תמהני על התוס' בשבועות (י"ט) תמהו דר' יוסי דריש הכא דמביא אשם על הרבה שגגות. א"כ משמע דמודה דידיעות מחלקת לחטאת. ולקמן קאמר דידיעות ספק לא הוי ידיעה לר"ל ע"ש ותימה על תמיהתם דמוכח הכא בהדיא דלר"י ור"א אין ידיעות ספק מחלקת לחטאת וכמ"ש רש"י כאן

דף יט בגמ' מקצת ידיעה ככל ידיעה. מבואר מסוגיא זו דאפי' אי ידיעת ספק לא הוי ידיעה ולכן בנכנס ואח"כ טבל וחזר ונכנס פטור. מ"מ בהלך בשביל א' ושכח והלך בשביל אחר ונכנס יש לחייב טפי. משום דידע מקודם משביל א' ואח"כ ידע מהשני נמצא דהוי לי' ידיעת וודאי רק שהידיעה הי' בסירוגין מתחלה ידע מדרך א' ואח"כ מהשני והוי מקצת ידיעה וע"י ב' המקצת הוי ידיעת וודאי להכי חייב. ולכן קשה קצת על הרמב"ם שפוסק ידיעת ס' הוי ידיעה לגבי ידיעה מתחלה דמקדש וקדשיו. והביא נמי האי דינא בשכח דחייב משום דידיעת מקצת הוי ידיעה. ל"ל זה בלא"ה חייב על הידיעה אחרונה בלבד כיון דידיעת ס' הוי ידיעה ע"ש בפי"א משגגות וצ"ע

ואפשר לומר דס"ל להרמב"ם דמקצת ידיעה הוי ידיעה אפי' לגבי ידיעות מחלקת לחטאת דבזה קי"ל דידיעות ס' אין מחלקת. מ"מ מקצת ידיעה מחלקת כגון שאכל חצי זית חלב ונודע לו ושכח וחזר ואכל בכדי א"פ עוד חצי ונודע לו ואח"כ אכל כזית חלב אחר בשוגג ואח"כ נודע לו מכל האכילות חייב ב' חטאות משום דמקצת ידיעה חשוב ידיעה להפסק והוי כב' העלמות. ואע"ג דיש לחלק כדמסיק הגמ' אליבא דר"י דכאן עשו ס' כוודאי אבל בחטאת דכ' הודע אליו חטאתו צריך להיות וודאי ידיעה. א"כ גם לגבי מקצת ידיעה יש לחלק כן דבחטאת כתי' הודע אליו חטאתו שידע שחייב חטאת וכאן לא ידע מעולם מחיוב חטאת כיון שכל ידיעה הי' רק על חצי שיעור. מ"מ י"ל סברת הרמב"ם כיון דר"ל לית לי' חילוק זה וס"ל דגם גבי ידיעה מתחילה ס' ידיעה לא מהני. ומ"מ מקצת ידיעה מהני. א"כ י"ל דגם ר"י מודה בהכי. וצ"ע לדינא בזה

שם בגמ' קשיא דר"ל אדר"ל. צ"ע לפי מה דמשמע לעיל דכל מאי דס"ל לרבי דידיעת ס' מחלקת משום דלגבי אשם מחלק ה"ה לגבי חטאת. א"כ בטומאת מקדש וקדשיו דליכא אשם כלל י"ל דלכ"ע אין ידיעות ס' מחלקת. ודוחק לומר דקושית הגמ' למ"ד דגם בקרבן עולה ויורד יש אשם לקמן (כ"ה:) דלית לי' גז"ש דמצות מצות למעט ע"ש] כיון דלא קי"ל הכי. תו קשה לי מה דפשיטא לגמ' דכמו דהוי ידיעה לחלק ה"ה שיהי' ידיעה מעיקרא. והלא י"ל דס"ל לר"ל דידיעה תחלה הוי כמו ידיעה בסוף וכמו דידיעה בסוף לחייב חטאת צריך ידיעה ממש כמו כן ידיעה דתחלה

במשנה ריש ור"ש שזורי אומרים לא נחלקו ע"ד שהוא משם אחד כו'. פי' לאפוקי ממה דא"ר יהודה דגם בשם א' נחלקו כמבואר הפי' בגמ' למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' ע"ש לקמן. אבל עכ"פ לא קאי את"ק דמעיקרא. א"כ נראה דמודין ר"ש ורש"ז ור"י דגם בא"י איזה מלאכה עשה ג"כ פליגי. ואפשר עוד דלכ"ע פטור בזה (דוודאי יותר מסתבר לפטור בא"י איזה מלאכה מבא"י אי תאנה אי ענבים). אך לפ"ז קשה מאי מסיק המשנה א"כ למה נאמר אשר חטא בה. הלא נצרך לכ"ע למעט א"י איזה מלאכה עשה. ולכן נראה דלהני תנאי גם בא"י איזה מלאכה עשה פליגי. ומקשה שפיר אדר"א דחייב בכל גווני א"כ למה לי אשר חטא בה

ע"ב בגמ' מתעסק דמאי. לפי' הפשוט משמע דקושית הגמ' אי חלבים ועריות הלא נהנה ואי בשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ולא צריך קרא דבה. ומשני דמשכחת כשנתכוין עכ"פ לחתיכה. ומלאכת מחשבת ממעט דווקא אי לא נתכוון כלל רק שנשתמט ידו ועקר איזה מחובר שלא במתכוין. ולפ"ז נראה לגרוס הכי מתעסק דמאי אי דחלבים ועריות חייב שכן נהנה ואי דשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה דאר"נ א"ש המתעסק כו' אמרה תורה. ומשני דמשכחת כאביי ורבא. אכן רש"י נראה דגורס אלא מתעסק דשבת כמ"ש בס' בה"ז ג"כ. ולהכי צריך רש"י לתרוצי דר"נ אליבא דר"י קאי. אבל ר"א לית לי' סברא דמלאכת מחשבת לכן צריך בה למעט מתעסק. מיהו קשה למה נדחק רש"י דהא גם לר"א אפי' ס"ל כר"נ צריך מיעוט דבה במפטם את הקטרת דאינו נהנה וגם לא כתי' בי' מלאכת מחשבת. וגם על פי' הפשוט בגמ' קשה למה לי כדאביי ורבא לוקי במפטם. וי"ל דהמ"ל הכי ג"כ. או אפשר דבמפטם כיון דכ' אשר יעשה כמתכונתה היינו נמי מלאכת מחשבת דוקא שכוון לעשות כמתכונתה. וצ"ע לפרש"י אליבא דר"א דלית לי' טעם דמלאכת מחשבת רק מבה ממעט מתעסק מנ"ל דבחלבים ועריות חייב שכן נהנה מ"מ כיון דכ' אשר חטא בה אימעוט מתעסק. כמו בא"י אי חלב אכל או