שפת אמת על קדשים קפא

וגם קשה דבפי' המשניות כ' להדיא דלא קיבל ר"ע מיני'. ולפ"ז הי' נראה יותר דס"ל דלא כר"ח דלא קיבל מיני'. ולכן במלאכה א' בכמה שבתות אין הימים מחלקין. רק בתולדות נפרדים אפי' מעין מלאכה א' בזה הימים מחלקין. אך תמוה מנ"ל לחדש דין זה. וגם דבריו בפי' המשנה תמוהים דתפס לו שיטת ר"ח במקצת. וסיים דלא כר"ח לענין דלא קיבל ר"ע מיני'. וצע"ג

דף יז ע"א בגמ' והא דתניא חייב כו' דאין ידיעה לחצי שיעור. צ"ע אפי' כן מ"מ למה יתחייב חטאת דהא וודאי נראה דמזיד כה"ג ליכא כרת ולא מלקות כיון דבכל שבת לא עשה מלאכה כשיעור ומה מקום לחייבו חטאת בכה"ג. וצע"ג בזה

שם בגמ' נדה מה ימים בינתים כו' אמר רבא שטבלה כו' יש לתמוה דמ"מ קשיא בהמה מה ימים בינתים איכא (דהא כ' התוס' בשבת (ס"ז:) דבעי' ימים של היתר בינתים ובבהמה לא משכחת ימי היתר]. ומה קאמר ר"א בהמה תוכיח. ואפי' נדחוק דר"א לטעמי' קאמר דאפי' נדה אחת ממש חייב על כל ביאה מ"מ למה אמר בהמה יאמר נדה אחת תוכיח. וצע"ג ליישב

פרק רביעי

ע"ב בגמ' מצוות קרינן. לכאורה הי' נראה לי דלר"ש לקמן (י"ט:) דאמר דעיקר אשם דקרא בחטא וודאי וא"י במה חטא. א"כ לדבריו א"ש לשון מצוות דעשה א' מב' מצוות וא"י מה עשה. וא"כ למאי דמסיק הגמ' לקמן דמודה ר"ש בס' אכל חייב ג"כ אשם. תו לא צריך אחת משתי חתיכות דמצוות א"ש בלא"ה. וא"כ הא דמקשה הגמ' מכמה משניות י"ל נמי דר"ש הוא. מיהו אפשר דמ"מ גם לר"ש אשם ספק הוי רק ג"כ דומיא דא"י מה אכל או חלב או נותר כמו א"י אי חלב אי שומן דוקא בב' דברים דומיא דב' איסורים. ואינו מוכרח דגם התם בחתיכה א' וא"י אי חלב אי נותר ג"כ חייב לר"ש כיון דמצוות לאו יתורא הוא כלל

בתוס' ד"ה מדסיפא כו' דלמ"ד איקבע איסורא ליכא. בודאי ט"ס הוא דהגמ' לא מיירי מזה אדרבא מדאמרינן לקמן מאי איכא בין איקבע איסורא לא"א לברר ולא קאמר דא"ב כזית ומחצה א"כ משמע דבכזית ומחצה חשוב איקבע איסורא משום דעכ"פ חצי שיעור נמי אסור. אלא צ"ל בתוס' למ"ד מצוות ליכא דתוס' קאי הכא למ"ד הטעם דמצוות. דלדידי' אמרינן דבכזית ומחצה מצוות ליכא א"כ ע"כ מיירי הכא בב' חתיכות שיש בכ"א כשיעור. ומ"מ איני מבין למה הצריכו תוס' לפרש מתני' בב' ספיקות. הלא בס' אי כשיעור או פחות נמי א"ש שהיה כאן ב' זיתים א' חלב וא' שומן וידע דחצי זית אכל מהחלב. וחצי זית הב' מסופק אי' הי' גם כן מן החלב ונשאר כל כזית שומן אי הי' מן השומן ונשאר חצי זית חלב וח"ז שומן. לכן נ"ל דהכרח התוס' לפרש מתני' בב' ספיקות אינו מה"ט. ומילתא בפ"ע הוא. ומטעם אחר פי' בס"ס דכיון דלמ"ד דמתני' מיירי בב' חתיכות א"כ הוי סיפא פירושא דרישא כדמסיק הגמ' דפרושי קא מפרש א"כ כמו דמתני' פי' הס' דחלב ושומן. כך הו"ל לפרש הס' דכשיעור או פחות ג"כ דהיינו דוקא בב' חתיכות. ולכן פי' דדינא חד הוא דהי' ב' ספיקות ספק אכל ספק לא אכל ואפילו אכל ספק אי אכל כזית. וממילא כיון דהתנא מפרש בב' חתיכות ממילא גם ס' הב' בב' חתיכות ואין צריך לפרש בפ"ע כנ"ל

והנה הרמב"ם (פ"ח משגגות) כתב ספק כשיעור ס' פחות חייב ולא הביא ב' ספקות. ולפמ"ש אינו חולק על התוס' כיון דהרמב"ם פוסק כמ"ד דבעי איקבע איסורא ובזה מוכח בגמ' דחצי זית נמי איקבע איסורא רק תוס' כתבו למ"ד הטעם דמצוות קרינן. וממילא נמי בדין דס"ס אין מחלוקת בינייהו דלמ"ד משום מצוות א"כ בס' כזית נמי בעי ב' זיתים ולמה לא פי' התנא גם הא להכי פי' תוס' בס"ס וכמ"ש. אבל למ"ד איקבע איסורא א"כ בס' כשיעור א"צ כלל ב' חתיכות ולא הוצרך התנא לפרש א"כ לההיא מ"ד אין ראי' כלל לחייב אשם בס"ס. כנ"ל נכון בזה. ודברי הלח"מ שם תמוהים בזה. גם דברי בה"ז אין מספיקים. והנלע"ד כתבתי

בא"ד כתב עוד התוס' בספק שבת ספק חול מיירי בבה"ש. ולע"ד קשה קצת למ"ד מצוות למה קרי בה"ש מצוות כיון דהספק היא על שעה זו אי יום אי לילה ליכא ב' חתיכות. ולכן היה נראה יותר לפרש כפשטא כיון דכל יום קבוע זה אחר זה והוא עשה מלאכה ביום וא"י אי עשה בע"ש או בשבת הוי שפיר א' מב' חתיכות שהרי הימים לפנינו זה אחר זה. וגם בחלב ושומן כה"ג נראה אפילו בזה אחר זה. שא' הביא חתיכות חלב לבית וא' הביא אח"ז חתיכות שומן בבית והוא אכל א' מהם וא"י אי אכל מחתיכה ראשונה או השניה כיון שהס' בהחתיכות שפיר נקרא מצוות וה"ה בימים כנ"ל. ואין לדחות זה מס' אותו יום דא"י אי בעל קודם הראי' או אחר הראי' ולא חשיב ב' חתיכות דז"א דשם יודע זמן הביאה רק הס' אי כבר ראתה והוי חלב או לא ראתה והוי שומן. ואה"נ אי היה הספק אם בא עלי' אתמול או היום שכבר ראתה אפשר הוי כב' חתיכות. וגם באופן זה אכתי ל"ד לימי חול ושבת שהם קבועים תמיד לפניו. אבל ימי הנדה בא אחר הראיה וצ"ע בזה

בד"ה ותני עלה כו' ועוד ק"ק כו' בהוריות כו'. ולדבריהם יהי' סתם משנה דהוריות דלא כהלכה וזה דוחק. ולכן נלע"ד ליישב דמשכחת שם חתיכה מב' חתיכות ל"מ למ"ד הטעם דאקבע איסורא ודאי משכחת שבעל ב' נשים וכ"א מהן אמרה נטמאתי ופי' מא' באבר חי ומא' פי' באבר מת ועתה הדם של א' מהן מראה טהורה וא"י ממי מהן פי' באבר חי והוי שפיר איקבע איסורא. רק גם למ"ד הטעם דמצוות א"כ הא אמרינן לקמן דבאכל נכרי חתיכה א' וישראל חתיכה ב' לא חשיב מצוות. דבשעת אכילת ישראל לא הוי ב'. מ"מ נלע"ד דדוקא בא נכרי כו'. אבל כה"ג דהכא דהוא בא על שניהם והספק בא ע"י ב' הביאות י"ל דחשיב שפיר מצוות כנ"ל. ולכן תמהני על הרמב"ם שהשמיט המשנה דהוריות דחייבין אשם תלוי על עשה שבנדה. והלא הוא פוסק כטעם איקבע איסורא ומשכחת לה שפיר כמ"ש

דף יח ע"א בגמ' השוחט אשם תלוי בחוץ ר"מ מחייב וחכמים פוטרין כו'. מבואר בסוגיא זו דפי' ר"מ מחייב היינו באשם ולא חטאת. והטעם דאם יתוודע אח"כ שלא חטא הוי למפרע חולין. א"כ הוי ספק אי שחט קדשים בחוץ. ואפי' לדעת רבנן שכתבו התוס' ד"ה וחכמים דס"ל דגם בנודע הדין תרעה. מ"מ צ"ע אי חייב עלה השוחטה בחוץ אחר שכבר נודע. די"ל דרק לחומרא אמרו חכמים תרעה. וכוונת התוס' הכא כששחטה קודם שנודע דלחכמים דלקמן חייב חטאת. ואפשר דגם אח"כ חייב חטאת וצ"ע בזה. אבל עכ"פ לר"מ פשיטא דליכא חטאת. ונראה דזה עצמו כוונת הגמ' דמסיק אח"כ הא קמ"ל דר"מ בשיטת ר"א קאי. פי' דאגב אורחי' בא להשמיענו דכוונת ר"מ חייב אשם דכר"א ס"ל דלא נטעה לפרש חייב חטאת כנ"ל

והנה הרמב"ם (פי"ח מה' מעה"ק) כ' אשם תלוי שהקריבו בחוץ פטור. ותמה עליו הראב"ד שלא מצא כן בגמ' ובתוספתא מצא המקריב אשם תלוי בחוץ חייב חטאת. חטאת העוף הבא על הס' חייב אשם בשוחטו בחוץ כו' ע"ש. וכתב הכ"מ דאשתמיט להראב"ד סוגיא דהכא וכ"כ בה"ז. והוסיף עוד הכ"מ דהרמב"ם לא חש על התוספתא דכר"מ אתיא ע"ש. והנה זה תמוה מאוד דר"מ מחייב אשם ובתוספתא מחייב חטאת ולא אתיא כר"מ. אבל באמת הדברים ברורים דהכא איתא השוחט אשם בחוץ ובהא ליכא חטאת דכשנודע הוי למפרע חולין. אכן בתוספתא כתב שהקריבו בחוץ היינו אחר שחיטה וזריקה. ומבואר לקמן דבנודע אחר זריקה לא פקע שום