שפת אמת על קדשים קפ

כוונתם ולומר דס"ל דבמודה במקצת כה"ג נמי אפי' העדים מכחישין אותו. כגון שטענו מנה נ' לויתיך בבוקר ונ' בערב והודה שלוה בבוקר נ' ועדים מעידין שבבוקר לא הי' באותו העיר כלל. מ"מ כיון דהודאת בע"ד כמאה יחייב הנ' של בוקר חיוב שבועה על נ' של ערב. וא"כ י"ל דר"ח יליף ממודה בפיו שיש מכחישין דכה"ג אינו מחויב ג"כ קרבן. ומ"מ מחויב שבועה וה"ה עדים בהכחשת בע"ד. מיהו אין דין זה מפורש בתורה שילמוד ר"ח ק"ו מזה

ע"ב בגמ' דאי בעי אמר לא נתכוונתי לעדות. מ"ש תוס' דבלא נתכוין לעדות אין בעדותו כלום. תמוה כמ"ש כל הפוסקים. אבל זה אפשר להוכיח מן הגמ' דבלא נתכוין להעיד אינו חייב קרבן שבועת העדות. וזה אפשר כיון דכתיב והוא עד כו' משמע שהזמינו לעד או עכ"פ נתכוין בראיתו להיות עד. וצ"ע גם בזה

דף יג ע"א בגמ' לא התירו לו לירד ולטבול כו'. אין מובן הלשון אטו נאסר לו טבילה מה"ט. והרמב"ם (פ"ח מה' אה"ט) לא הביא רק עיקר הדין דירד וטבל והשלים לכשיעור אסיר בתרומה. מיהו למאי דמשמע מלשון התוס' בעוברה שהתירו לה פחות מכשיעור. דגם פחות משיעור פרס יש עכ"פ קצת איסור לאכול בתרומה אע"ג דכל האיסור מדרבנן שנטמא כשאכל פרס מ"מ יש איסור לכתחילה אפילו בפחות. וא"כ יש לפרש לא התירו לו לירד ולטבול ולאכול תרומה. משום שיבוא מזה לומר דאין אכילה דקודם טבילה מצטרפת ולהכי אסור לאכול לכתחילה בתרומה אפילו אחר טבילה וגרע מאילו אכל כשיעור דטובל ואוכל ובפחות אסור לטבול ולאכול. מיהו נראה דהיינו לטבול מיד אבל כשממתין בכדי אכילת פרס יכול לטבול דתו ליכא חששא

דף יד ע"א בתוס' ד"ה פקע פיגולו כו' וקשה דא"כ פקע פיגולו כו'. ואפשר ליישב ע"ד פלפול דיש להבין מ"ט דעולא דפקע פיגולו דנעשה לחמו של מזבח. דזה מספיק לענין דלא ירד אבל למה לא יתחייב האוכלה משום פיגול. לכן י"ל דהא במתיר עצמו פטור משום פיגול כדתנן הקומץ והלבונה כו'. א"כ הא דבחלב חייב משום פיגול אע"ג דמתיר נמי הבשר לאכילה רק משום דאינו מתיר גמור דכשנטמא או נאבד החלב רשאין לאכול הבשר לא חשיב מתיר וכמ"ש התוס' בזבחים (מ"ג.) ד"ה והלבונה]. אבל כשכבר קרבו על המזבח י"ל דחשיב נמי מתיר. כיון שלא נאבד והקטירו והקטרה זו מתיר הבשר חשוב מתיר ולהכי פטור האוכלו. וא"כ א"ש תי' רש"י דהוצרך למעט קומץ מטעם דמתיר הוא. דאי ה"א דעל מתיר נמי חייב רק משום דלא קרב המתיר א"כ במשלה בו האור היה חייב דלא הוי ס"ל דעולא כלל לפטור האוכל] כנ"ל. ומיושב בזה קושית הצ"ק ופמ"א שם בזבחים דהיכי מחייב הכא משום נותר הא גם איסור נותר נפקע ולהנ"ל דפטור האוכל הוא משום דהוי מתיר. א"כ בנותר דחייב גם על המתיר גם כאן חייב]

דף טו ע"ב בגמ' קיבלה מיני' כו' ת"ש דתניא אכל ה' חתיכות נותר מזבח א' בהעלם א' בחמשה תמחויין כו'. תמהני על זו הסוגיא כיון דתני מזבח א' משמע דאע"ג דס"ל דתמחויין אין מחלקין מ"מ ה' זבחים מחלקין טפי ולהכי דוקא מזבח א'. ור"י נמי קאמר שהדברים ק"ו א"כ ה' זבחים מסתבר טפי דמחלקין מה' תמחויין. ולהכי שאל ר"ע מינייהו ה' זבחים ולא שאל ה' תמחויין דאפשר בתמחויין הוי פשיטא לי' לר"ע דאין מחלקין. רק בה' זבחים דהוי ה' גופות אפשר דמחלקין כמו ה' נדות. וא"כ מה מסיק הגמ' לאוקמא בתרי תנאי משום דקשיא רישא לסיפא אדרבא לק"מ דברישא נמי משמע דה' זבחים מחלקין כמו דסיים בסיפא. ולולי דמסתפינא הו"א דט"ס נפל בספרים וצריך לגרוס גם ברישא ה' חתיכות מה' זבחים ואפי' מה' תמחויין ג"כ מ"מ אין מחלקין. ולהכי מקשה שפיר רישא לסיפא. וגם יש ראי' לזה מהרמב"ם (פ"ו מה' שגגות) שהביא הדין דאפי' ה' חתיכות מה' זבחים ומה' תמחויין אעפ"כ אין מחלקין. ואין דרכו של הרמב"ם להוסיף מה שאינו מפורש בגמ'. ולהכי נראה דהי' גורס כאן מה' זבחים

והנה הרמב"ם פוסק כר"ע דאין תמחויין מחלקין. ואין מבואר הטעם. והכ"מ כ' משום דשתיק לי' ר"י. וזה דוחק כיון דבגמ' לא אפשיטא אי קיבלה מיני'. ומ"ש בבה"ז בכאן אין מספיק לתרץ מה דכ' הרמב"ם דגם ה' זבחים אין מחלקין ע"ש. וגם מ"ש בלח"מ כיון דהגמ' מסופק בדעת ר' יהושע אין ספיקו של ר"י מוציא מידי וודאי של ר"ע. גם זה אין מספיק ואדרבא אמינא דגם ר"ע מסופק דהא שאל מהם הדין בה' זבחים א"כ משמע דלא ברירא לי' בעצמו הדין בה' זבחים. ולכן הי' נראה דהרמב"ם מכח ספק כ' דאין חייב אלא אחת. ונ"מ לפ"ז לקולא באכל מב' זבחים כזית א'. דמשמע מסקנת הגמ' לעיל (י"ב:) דלר"י דמחלקין גם לקולא מחלקין. וא"כ אי הוי ספק בכה"ג יהי' ג"כ פטור מקרבן דשמא תמחויין מחלקין. אכן הרמב"ם כ' בהדיא שם (בפ"ו מה' שגגות) דב' תמחויין מצטרפין לחייב חטאת (וכ"כ בפיה"מ כאן] א"כ מוכח דבוודאי ס"ל כר"ע דאין תמחויין מחלקין. וצ"ע

והנה במעילה כ"ע מודים דתמחויין מחלקין. וכ"כ הרמב"ם שם (פ"ט) בפי'. מיהו יש לעיין אי גם לקולא מחלקין במעילה באכל כחצי פרוטה מתמחוי א' ושוה ח"פ מתמחוי אחרת. או נימא כיון דבמעילה אר"ע הטעם משום דחמורה מעילה לכמה דברים. וכן הביא הרמב"ם שם ג"כ זה הטעם. משמע דלהכי הביאו הרמב"ם לרמוז דדוקא לחומרא תמחויין מחלקין ולא לקולא ולהכי חייב בכדי ש"פ מב' תמחויין וכן הדעת נוטה. ואי נימא כן יש להסתפק באכל מתמחוי א' שוה חצי פרוטה. ומתמחוי ב' חצי פרוטה ומתמחוי ג' ח"פ וד' ח"פ וכדומה טובא אי נימא לצרף ב' תמחויין לחיוב. ולחייב ג"כ ב' קרבנות. או דכה"ג הוי תרתי דסתרי דאי תמחויין מחלקין פטור לגמרי וכל החיוב משום דאין מחלקין א"כ סגי בקרבן א' על כל האכילות. וצ"ע בזה. שוב ראיתי בתוס' רע"א ז"ל שהוכיח דלמסקנא ר"י לא קיבלה מיני' משום דהגמ' מסיק לעיל דגם לקולא לר"י תמחויין מחלקין. א"כ לא שייך פירכא דר"ע דהא גם לקולא מחלקין ע"ש. ואין דבריו מספיקין דא"כ מה פריך ר"ע כיון דכוונת ר"י הי' דשמע דתמחויין מחלקין במעילה גם לקולא. לכן נראה יותר כמ"ש לעיל דר"י שמע סתם תמחויין מחלקין לחומרא. וממילא מסברא ה"ה לקולא וה"ה בשאר חטאות. אבל ר"ע שבא לומר הטעם מכח חומרא דמעילה אין ללמוד שאר חטאות וג"כ אין ללמוד לקולא. וא"כ שפיר י"ל דקיבלה מיני'. שוב עיינתי בלשון תוס' רע"א הנ"ל ונראה שלא נתכוון כלל למ"ש. רק דמוכח לעיל דלר"י גם בשאר חטאות תמחויין מחלקין כנ"ל.ע ואם כן כוונתו אין דבריו מוכרחין כלל דהגמ' לעיל דאמר ר"י הוא היינו ר"י קודם שקיבלה ממנו. וזהו פשוט בכל הסוגיא הכא דה' זבחים וה' תמחויין מדמי להו לגמרי בגמ'. וכמ"ש לעיל מזה. ולכן לא עמדתי על כוונתו בזה

דף טז ע"א במשנה ומה נדה שאין בה תוצאות הרבה פרש"י דר"א לטעמי' דחייב על כל ביאה. ותמוה דלכל הפירושים בגמ' לקמן (י"ז) אין הפי' כן. דמאן דגרס נדות מיירי בה' נשים. ומאן דגריס נדה מיירי בימים טהורים בינתים ע"ש. ואפשר כוונת רש"י דוודאי ר"א לטעמי' אזיל דאפי' נדה א' חייב. ור"ע לא חש להשיב ע"ז דפליגי על ר"א החכמים בזה. רק דאכתי איכא למילף מב' נדות או בימים חלוקים. וע"ז השיב דגם מנדות וימים חלוקים ג"כ ליכא למילף

ע"ב בגמ' ר"ח אמר כו'. והנה הרמב"ם הביא (בפ"ז משגגות) דימים שבינתים הוו הפסק ואי עשה בכל שבת תולדה א' מעין אב א' הימים מחלקין ע"ש. והכ"מ כ' דפוסק כר"ח. ויש לתמוה דא"כ אפי' מלאכה אחת שעשאה בכמה שבתות חייב על כל שבת ושבת. וכן תמה הלח"מ שם