שפת אמת על קדשים קעט

ליישב אם ילדה ביום ב' וג' לראיתה דמצד הדם מונית ז' מראי' ראשונה ומצד הלידה מונית ז' מיום הלידה [כמ"ש בדיבור הקודם דאם ילדה בימי נדתה מונית מיום לידתה]

ע"ב בתוס' ד"ה עשירית האיפה בפרוטה אינו כשיעור שער כו'. אין דבריהם מובנים דכוונת הגמ' הכא דסגי בפרוטה אם יהי' זול דבציר מפרוטה לא סגי כדמסיק אבל בפרוטה סגי

דף יא ע"א במשנה ר"י אומר זו היא שפחה ודאית יש לעיין אי כוונת ר"י דוקא שפחה גמורה אבל בחצי' ב"ח אינו מביא אשם. או כוונתו אפי' ודאית ומודה דה"ה בחצי' שפחה. ולזה הדעת נוטה. אכן לר"ע ודאי דוקא חצי' ב"ח אבל שפחה גמורה כיון דלא תפסי קידושין פטור מאשם

שם בגמ' תהא בקראי כדתניא כו'. כתב בתוס' תימה דלא מצינו שמלקות בקראי רק מההיא קרא כו'. וצ"ל דיש לימוד אחר ע"ז. ואולי דרשו מוהפלא ה' מכותך שהוא מלשון דיבור כמו כי יפליא לנדור נדר

שם תניא שפחה כו' ומאורסת לעבד עברי. י"ל דאורחא דמילתא נקט דב"ח אסור בה. אבל אי נתארסה לישראל גמור אפשר דג"כ דינה באשם. (אכן בגיטין (מ"ג.) פרש"י הואיל ויחדוה לע"ע המותר בה. וכ"כ הר"ש בתו"כ דלב"ח האסורה לו לא הוי יחוד]

שם מ"ט שכבת זרע כתיב. צ"ל הפי' דמשמע שכבת זרע כי אורחי' דראוי להזריע משא"כ שלא כדרכה דא"ר להזריע. (ועי' ביבמות (נ"ה:) ובסוטה (כ"ו:) בשינויא דרב ששת. אכן ביבמות (ל"ד:) פליגי רבנן ור"י בהא אי ש"ז ממעט שלא כדרכה וצ"ע]

פרק שלישי

ע"ב בגמ' אימא מציעתא כו' טעמא דמכחיש. ק"ק דילמא בלא מכחיש אע"ג דפטור מחטאת דכתיב או הודע אבל באשם תלוי חייב ולהכי קאמר לא אכלתי פטור אפי' מאשם. ומשמע מהכא דפשיטא לגמרא דכל היכי דאינו נאמן לגבי חטאת ה"ה לאשם. ועיין בלח"מ (פ"ח משגגות) מענין כזה באומר איני יודע ע"ש

בתוס' ד"ה אמרו לו כו' כ"מ שהאמינה תורה כו'. יש לפקפק ע"ז דדוקא היכא דהאמינה תורה לדבר זה בפרט כגון בסוטה ובעגונה ובעגלה ערופה שייך דהוי כתרי. אבל הכא הא דע"א נאמן באיסורין הוא בין להקל בין להחמיר ואה"נ אי אומר א"י וע"א אמר לא אכלת נמי פטור. וא"כ לא האמינה תורה להאומר אכל יותר מלאומר לא אכל וצ"ע לדינא. ועי' ביו"ד (סי' א' סעיף י"ד) ובש"ך שם (סי' קכ"ז) מחלוקת הפוסקים בזה]

בא"ד וצ"ל כו' שותק כו'. כן שיטת התוס' בכל הסוגיא אבל הסברא קשה להבין מה בין שותק לאומר א"י, וגם למה לא נשיילי' על מה שותק. וראייתם יש לדחות דהברייתא דוהודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים מיירי בכל גווני אפי' בתרי משום דאדם נאמן ע"ע יותר ממאה. והלא לפי שיטת הבעיא בגמ' דטעמא דחכמים דנאמן על עצמו ודאי צריך טעמא א"כ נראה דהוא מדרשא דהודע אליו. רק הסיפא דיכול אפי' אין מכחישן ת"ל והודע מ"מ. זה מיירי ג"כ בכל גווני אפי' בחד כדדייק הגמרא דאי בתרי פשיטא. ולעולם מיירי סיפא בחד ואומר א"י. וקרא דרישא קאי בתרי. ומתחלה הי' בעיני דוחק קצת לפרש כן מלשון הגמ' דמסיק אלא לאו בחד כי אין מכחישן מהימן משמע קצת דכל הברייתא בחד מיתוקמי. אכן אח"ר עיינתי בתורת כהנים ומפורש שם בהדיא כמ"ש דברישא ממעט אפי' בשנים אי מכחישן וקאמר הטעם דנאמן ע"ע יותר ממחה ובסיפא מרבה אפי' בא' ואינו מכחישו ע"ש. והגם דלשון הגמ' ק"ק לפי דברי התו"כ מ"מ בע"כ צ"ל הפי' כמ"ש. והברייתא שם אתיא אליבא דר' יהודה דס"ל טעמא דנאמן ע"ע. ומהכא נמי סייעתא לפרש"י לקמן דלמסקנא טעמא דר"י משום נאמן ע"ע רק חכמים ס"ל טעמא דמזיד הייתי. אבל ר"י ס"ל טעמא דנאמן ע"ע. א"כ לא זו דאין ראיית התוס' מוכרחת. רק משמעות התו"כ שם בפי' דבלא הכחישן ב' וא' דין א' להם. ולתוס' בב' אפי' אמר א"י חייב ובא' דוקא אי שותק. וצע"ג לדינא. [ועי' ברשב"א ובר"ן בקדושין פרק האומר. ובש"ך יו"ד (סי' קכ"ז ס"ק ט"ז) הרבה חולקים ע"ד התוספות

גם מקושית הגמ' אלא דקמכחיש להו ומני ר"מ משמע דבא"י אפי' בחד דינו כשותק כמ"ש תוס' עצמם ד"ה אלא בקושיא זו. ומה שתירצו דא"כ פשיטא לא משמע הכי בתחלת הסוגיא דאמר אילימא דשתיק כו' ולא מקשו א"כ פשיטא. וכן נראה לע"ד בדעת הרמב"ם שכתב (בפ"ח מה' שגגות) א' אמר חלב וא' אמר לא אכל כיון דהוא אינו יודע מביא אשם תלוי. א"כ נראה דגם מ"ש שם (בפ"ג) א' אמר אכל והוא שותק חייב. פי' שאומר א"י. והלח"מ שם רצה לחלק בין חטאת לאשם בזה. ולבסוף חזר לומר דא"י שכתב הרמב"ם ל"ד. ול"נ להיפך דשותק דכ' בפ"ג לאו דוקא דפשיטא לי' להרמב"ם דשותק וא"י חד מילתא הוא. דאם הי' סובר כשיטת התוס' איך לא אשתמיט לכתוב האי דינא דבאומר א"י פטור דהא לתוס' כל הדרש דהודע אליו אתי לזה ולמה השמיטו הרמב"ם אלא ודאי כמ"ש. מיהו קצת קשה לי לשיטה זו הא דכ' בתורה לא יקום ע"א כו' ולכל חטאת מה הכוונה. אי במכחיש הא גם בשנים ומכחישן פטור לדידן. מיהו למסקנא דדוקא היכא דמצי לומר מזיד הייתי א"ש. אבל לר"י משום נאמן ע"ע יותר מק' קשה

בד"ה שאם אכל כו' וי"ל דהתם לענין מלקות. נראה כוונתם משום לאו דכל שבקודש פסול (כדאי' שם במעילה] וקאי למ"ד דלוקין על לאו שבכללות. ואפילו אי אין לוקין נ"מ דלהוי בלאו דחצי שיעור אינו בלאו [ועי' בזבחים (ע"ח.) תוס' ד"ה הפיגול]. ושמעתי להקשות ע"ז דא"כ ל"ל קרא לצירוף הא בקדשים היתר מצטרף לאיסור. ונראה ליישב דאפילו אי היתר מצטרף מ"מ ברוב היתר אינו מצטרף [כדאיתא בנזיר (ל"ז) בשלמא כו' דנפישי חולין]. א"כ נ"מ הכא בשליש זית פיגול ושליש נותר ושליש היתר כנ"ל. מיהו ק"ק דלמה קאמר ל"ש אלא לטומאה הו"ל למימר ל"ש אלא לקרבן

דף יב ע"א בתוס' ד"ה או דילמא כו' וא"ת כו' אין ממשכנין כו'. ולכאורה נראה פשוט דהוא אומר שיודע בנפשו שלא אכל אבל מ"מ הוא ציית דינא ואם יאמרו לו הב"ד שחייב להביא ע"פ העדים יביא מעצמו. ואולי ס"ל לתוס' דזה א"י לפסוק לו דאפילו יודע בעצמו שלא חטא יביא דזה הוי חולין לעזרה רק הא דר"מ מחייב משום דאין מאמינים לו ואומר שקר אבל שיאמרו לו הב"ד שאפילו אתה יודע שהאמת אתך תוכל להביא זה אינו. אכן לפ"ז גם תי' התוס' אין מספיק במ"ש שהוא סבור להיות פטור כו'. דאי באמת משקר איך סבור להיות פטור. ולכן נראה דמכח העדים אנו תולין שהוא שכח משום דלא רמי' עלי' מלתא ואומר בדדמי. ולהכי הוא סובר באמת שלא אכל ואנן אמרינן שבודאי אכל. ולפ"ז י"ל שפיר בפשיטות שיציית לדברי הב"ד והב"ד אומרים לו שהגם שאתה סובר בברי שלא אכלת טועה אתה וצריך אתה להאמין לעדים ולהביא

בד"ה ומודים כו' והך סוגיא דהכא קשה לפר"ק דב"מ כו' מה שסמכו זה לדבריהם הראשונים משום דלפרש"י לכ"ע אליבא דר"י אדם נאמן ע"ע יותר ממאה רק בשיטת חכמים מפלפל הגמ' בכאן א"כ סוגיא דב"מ אתיא אליבא דר' יהודה. אך למאי שפי' בתוס' דגם לר"י הטעם משום מזיד הייתי הקשו שפיר. מיהו עיקר הקושיא אין מובנת לי כלל דהא ר"ח יליף העדאת עדים בהכחשת הבעלים בק"ו מפיו שמודה מקצת ואין מי שיכחישנה. וע"ז מקשה הגמ' שפיר מה לפיו שמחייב קרבן בלא הכחשת עדים. אבל עדים בהכחשת בע"ד שאין מחייבו קרבן גם שבועה לא יחייבו. ואולי יש ליישב