שפת אמת על קדשים יח

לילה נמי קאמר דלמחר א"צ לקדש וע"כ דמשמי' דאילפא קאמר ואיהו לא ס"ל הכי. ומ"מ אמר אילפא הלשון כיור שלא שקעו מבערב משמע דגם לראב"ש הי' המוכני. והי' אפשר לומר דהמוכני נעשה שלא יפסל המים לשאר מילי דאפשר דגם למנחות היו נוטלין מזה המים וגם לסוטה בעי מים קדושים מן הכיור ובלינה נפסלו. ולכן לא קשה ממעשה רב שעשה בן קטין מוכני לכיור רק הגמ' דייק מלשון המשנה שלא יהי' מימיו נפסלין משמע גם לקידוש דעיקר כיור להכי הוי קיימי. אבל לכו"ע הי' מוכני כנ"ל קצת

שם בגמ' לינה דרבנן. וקשה דפשטא דגמ' לעיל דנפקי מקרא דבגשתם משמע דאורייתא הוא בפרט למ"ש הכ"מ (פ"ה מה' ביא"מ) פוסק הרמב"ם כאביי א"כ יהי' סתמא דגמ' לעיל שלא כהלכתא. והנה רש"י פי' לינה שאין המים בפנינו משמע מלשונו דקאי רק על לינה דידים. אבל המים נפסלין בלינה. ולכאורה לעיל משמע להיפך דכל פסול לינת המים תלוי בפסול דידים. ויש לפרש לשיטת רש"י האיבעיא לעיל הי' כך דלרבי דפוסל לינה בידים מדרבנן בוודאי המים פסולין מה"ת. וגזר על הידים אטו לינת המים אבל לראב"ש דלא גזר בידים מסופק הגמ' אי המים נפסלין בלינה ודוחק

שם בגמ' רבא אמר לעולם ראב"ש הוא וראה ר"י דבריו בתחלת עבודה. וקשה דהא משמע דרבא לא ס"ל לינה דרבנן ובסוף עבודה דפוסל היינו מדאורייתא דראה דבריו משמע במאי דפליג עם רבי ולרבי דאורייתא הוא וא"כ קשה מי דחקו לרבא לומר דר"י דלא כחד מינייהו ס"ל דלמא רבי עצמו מחלק בין תחילת עבודה לסוף עבודה. ואפשר משום דרבי אמר דאפי' באמצע עבודה לאורה צריך לקדש ומסברא יש לדמות זה לתחילת עבודה כיון דתחלת עבודה זו הי' ע"י קידוש ולכן צ"ל דר"י לא ס"ל כרבי. אך לפ"ז נ"מ לדינא דלר"י באמצע עבודה א"צ להפסיק ולקדש וצ"ע. והנה הרמב"ם (פ"ה מה' בהמ"ק) פוסק כר"י. והכ"מ כ' דס"ל כרבי משום דהלכה כרבי מחבירו. וע"כ ס"ל להכ"מ דהרמב"ם פוסק כר"י וכאביי. וא"י למה לא נאמר דס"ל כרבא דר"י סובר כראב"ש רק בסוף עבודה ס"ל כרבי דהלכה כרבא לגבי אביי. ותו דלכאורה נראה דלאביי דלינה מדרבנן אי עבד לא חילל ומלשון הרמב"ם נראה דפסול מן הדין. ובאמת בלשון רבי נאמר רק צריך לקדש וי"ל לכתחילה. אבל הרמב"ם שכתב שהידים נפסלות בלינה משמע מן התורה ע"ש. ויש לעיין אי גם לענין לינה יש לחלק בהכי דאי מילא מים לכיור קודם עמוד השחר לצורך היום לא מיפסל לפי האיבעיא דלעיל דלינת המים תליא בלינה דקידוש ידים

ע"ב בגמ' יציאה מה שתועיל את"ל לינה אינה פוסלת. לכאורה נראה דהיינו את"ל כראב"ש. אך לשון הגמ' לא משמע הכי דא"כ הול"ל לראב"ש ולא את"ל ותו קשה דמה פשיט הגמ' לקמן מהא דתני אם לפי שעה טעון קידוש ידים דלמא האי ברייתא אתיא כרבי דלינה פוסלת וה"ה יציאה. ולכן נראה פי' הגמ' את"ל כאביי דלרבי אין לינה פוסלת מן הדין רק מדרבנן ולענין יציאה לא מצינו דגזרו רבנן או דלמא דיציאה גם לאביי מדאורייתא פוסל משום היסח הדעת. והי' מכאן סייעתא לשיטת הכ"מ הנ"ל דהלכה כאביי כיון דהסוגיא אזלא באת"ל כאביי. ונראה דמיבעי' להו נמי להיפך אפי' את"ל דלינה פסלה מ"מ יציאה לא ליפסל מטעם דבידו לחזור כדמסיק. ולהכי הביא נמי הרמב"ם זה הספק אע"ג דפוסק דלינה פוסל מ"מ יציאה ספק הוי. מיהו למאי דמשמע מדברי הכ"מ דס"ל דהרמב"ם פוסק כאביי אליבא דר"י דלינה רק מדרבנן א"כ שפיר פוסק כהאי ספיקא דכוונת הגמ' לפי"ז את"ל דלינה אינו פוסל מדאורייתא יציאה מהו. ובס' טה"ק כ' דא"א לפרש כן. דא"כ למה כ' הכ"מ דלכך כ' הרמב"ם דאם יצא וחזר ועבד עבודתו כשרה משום דהאיבעיא לא אפשיטא בלא"ה כיון דלינה רק מדרבנן לא אמרו חכמים לפסול העבודה ע"ש. דברי שגגה הם דאדרבה בעיית הגמ' היא דיציאה ליפסול מדאורייתא טפי מלינה וא"כ הוצרך הכ"מ להטעם דאיבעיא לא אפשיטא ובלא"ה נמי אין דבריו נכונים דממ"נ אי הרמב"ם פוסק כאביי ע"כ צ"ל דלינה אע"ג דהיא מדרבנן פסלה לגמרי דהא משמעות הרמב"ם דקידוש שחרית מעכב אף בדיעבד ובאמת נראה דהרמב"ם פוסק כרבא כמ"ש לעיל

שם בגמ' מקדש בכ"ש בפנים קידש בכלי שרת מבחוץ כו' פירש"י טעמא דמקדש בפנים משום דמקום הכיור בפנים. ואין זה טעם מספיק לפסול אם קידש בחוץ. ויותר הי' נראה כיון דצריך עמידה דלשרת כתיב בי' א"כ בעי נמי בפנים כמו שירות דעבודה דליכא בחוץ כנ"ל. ולפ"ז אפי' עומד בחוץ ומקדש ידיו ורגליו בפנים נמי פסול דצריך לעמוד בפנים. ולפירש"י צ"ע. ואין להקשות על טעם הנ"ל בעומד בפנים ומקדש ידיו בחוץ ליתכשר דז"א דהקידוש הוא עבודה וצ"ל בפנים

עי' ברמב"ם (פ"ה מביאת מקדש ה"ג) דישן צריך לקדש שנית. והכ"מ כתב משום היסח הדעת. ולא משמע כן ברמב"ם דכ' ישן או הסיח דעתו. ותו דגבי תפלין כ' הראשונים דשינה לא חשיב היסח הדעת ולהכי לא מיתסר שינה רק מטעם שמא יפיח **עי' בתענית (י"ב:) וברא"ש שם דישן שלא בקביעות לא הוי הפסק דעת. ועי' בטוש"ע (או"ח סי' תקס"ד) א"כ הכא דלישן בשכיבה אסור בעזרה כדמקשי' בקידושין (ע"ח:) אהא דכתיב ושמואל שוכב ע"ש. ובעמידה אי אפשר לישן כדאי' ביבמות (קכ"א:) וע"כ ישן בסמיכה דמותר בעזרה. ושינה בכה"ג גרע משינת עראי ולא מסתבר שיהי' היסח דעת ואי יצא וישן כדרכו תיפוק לי' משום יוצא:** וי"ל הטעם דהוי כיצא לחוץ. דהנפש יוצאת ממנו בשעת שינה: שם בגמ' הב"ע שיצא להסך רגליו ולהטיל מים ותמוה מה בכך דהטיל מים וכ' רש"י משום ניצוצות וקשה א"כ ליסגי ברחיצה בעלמא ול"ל קידוש בכלי שרת ובאמת ביומא שם (כ"ט:) מקשה הגמ' בשלמא רגלים משום ניצוצות ידים למה ומשני זאת אומרת מצוה לשפשף ולס"ד דצריך קידוש רגלים משום ניצוצות בודאי לא הי' צריך קידוש מכלי שרת דזה דוקא יד ורגל כאחד וא"כ למאי דמשני נמי דצריך לשפשף מ"מ קידוש בכלי שרת ל"ל וצ"ע בזה

שם בגמ' ת"ש פרה כו'. תמוה ס"ד דגמ' כיון דכל הספק דיציאה תיפסל מטעם היסח הדעת ופרה דמצותו בחוץ לא קמסח דעתו כלל דזה דרך עבודה זו. ולפירש"י לעיל יש ליישב דכוונת הגמ' למאי דמשמע מבעל הבעיין דלמ"ד לינה פוסלת יציאה נמי פוסלת מן הדין כדין יוצא בלי טעם היסח הדעת לכן מקשה הגמ' דמסתמא אמוראי דהכא כרבי ס"ל דלינה פוסלת וא"כ ליפסל ביוצא כנ"ל. והנה הרמב"ם (פ"ד מה' פרה) פוסק לכתחילה מקדש בפנים בכלי שרת ואם קידש בחוץ אפי' במקידה ש"ח כשר. והכ"מ כ' שם דפוסק כר"י. אך לשון הגמ' משמע דלר"י אפי' לכתחילה נמי ואפשר דהרמב"ם ספוקי מספקא לי' הלכה כמאן

שם בגמ' טומאה מה שתועיל את"ל יציאה לא פסלה כו'. נראה דה"ה דמצי למיבעי את"ל יציאה פסלה דלפי הטעם דיהיב הגמ' משום דהדר חזי דק לי' שפיר י"ל דביוצא בכוונה הוי טפי היסח הדעת מבנטמא ממילא דמסתמא לא אסח דעתי' רק משום דבעי למיפסק דיציאה אין פוסלת נקט הכי כנ"ל. ובזה מיושב מה שהקשה בס' פ"מ בברייתא דלעיל נטמאו ידיו מטבילין ואין צריך לקדש והדר תני יציאה. והקשה השתא נטמאו כ"ש יצאו דהא הכא אמרינן דטומאה חמור מיציאה ולמ"ש לק"מ. די"ל נמי איפכא כנ"ל

שם בגמ' נטמאו ידיו לא מיבעיא לן. לכאורה תמוה מאי שנא כיון דכל הטעם דלא חזי לעבודה קודם טבילה ונטמאו ידיו נמי לא חזי לעבודה קודם טבילת ידים. והי' נראה לפרש משום דצריך הערב שמש ואפי' למאי דמפרש דנטמא סמוך לשקיעת החמה מ"מ קצת שעה צריך להמתין. ובזה יש ליישב מה דמקשה הגמ' והא בעי הערב שמש ושמעתי