שפת אמת על קדשים יז

מה חומרא הוא זה דמ"ט כיון דזמן תפלין ביום לא חשיב חציצה. ופשוט נראה כיון דאינו קבוע לעולם בגופו לא בטיל לגבי הגוף והוי חציצה. מיהו ק"ק אפי' למ"ד דלילה זמן תפלין מ"מ שבת ויו"ט לאו זמן תפלין נינהו. ולפירש"י ניחא. והנה יל"ד עוד מה דפשיט לי' דתלמוד ערוך בידינו דתפלין חוצצת מה ראי' הוא הא באמת קי"ל לילה לאו זמן תפלין ואכתי למ"ד זמן תפלין תיבעי וצריך לומר בדוחק דלשון תלמוד ערוך משמע לכו"ע

שם בגמ' מאי לאו אם הניחן אין חוצצת כו' אסורין מיבעי' לי'. לכאורה כל הסוגיא תמוה דהא פטורין מן התפלה בוודאי בשעת תפלה א"א לעבוד. א"כ הפי' דפטורין לפסוק באמצע עבודה ולהתפלל. וכמו"כ בתפלין נפרש דפטורין להפסיק העבודה ולהניח תפלין. וצריך לומר כוונת הגמ' דבשלמא תפלה דאית לה זמן קבוע הזמן עובר ושייך פטורין. אבל תפלין ממ"נ אי שלא יבטל כלל מצות תפלין א"כ הא חוצץ וא"א בשעת עבודה ואסורין בתפלין. ואי להפסיק לקיים שעה א' מצות תפלין. א"כ הא מצות תפלין כל היום יניח אחר העבודה

ע"ב בגמ' שלא רחוץ ידים אתיא חוקה חוקה. לכאורה קשה הא בלא"ה ידעינן דמעכב דהא שינה עליו הכתוב לעכב דכ' ב' פעמים בפרשה ורחצו וגו' ידיהם ואת רגליהם וגו' ורחצו ידיהם ורגליהם. ונראה דאי מההוא הו"א דוקא עבודות שזר חייב עליהם מיתה דכ' בהאי פרשה ולא ימותו אבל עבודת סילוק ואינך דאינו במיתה לא יעכב ברחיצת ידים וכמו דאמרי' לעיל (ד' י"ח) לגבי מחוסר בגדים. ולהכי צריך חוקה חוקה כנ"ל

שם בגמ' אמר חזקי' כו' חק עולם לו ולזרעו דבר המעכב בזרעו מעכב בו כו'. קצת קשה דמה מיעוט הוא זה דדבר שאינו מעכב בזרעו אין מעכב בו הא בזרעו אפי' מצוה ליכא וא"כ אדרבה כמו בזרעו כל המצוה מעכב כמו כן בו. וגם יל"ד דל"א אלא אמר חזקי'. לכן הי' נראה דחזקי' ס"ל נמי כר"י דולבשם משמע דרק הלבישה מעכב. רק הא דמקשה א"ה דצפרא נמי ע"ז אמר חזקי' דכל המעכב בזרעו מעכב גם בו דכ' לו ולזרעו אבל דבר שלא מצינו בזרעו עיכוב ע"ז מרבה ולבשם דאינו מעכב בו

שם בגמ' מיבעיא לכדר"י ב"ח כו'. קצת קשה דר' יונתן אטו לית לי' דר"י ב"ח ואפשר דתרתי דריש מיני' ויש לעיין ברחיצה דכ"ג ביו"כ בין בגד לבגד אי בעי ג"כ בכלי המחזיק לד' כהנים די"ל דרק קידוש דכל הכהנים מצווין בו המעכב בו ובבניו צריך להיות מחזיק כדי רחיצת כולם. אבל בקידוש דבו בלבד סגי בכלי כל דהו. ולפ"ז י"ל דהקיתון של זהב שקידש בו הכ"ג ביוהכ"פ לא הי' צריך להחזיק כדי ד' כהנים וצ"ע

שם בגמ' כיור שאין בו כדי לקדש כו'. פירש"י שצריך להחזיק כל כך. ולפ"ז אפשר דאפי' נתרוקן אח"כ כל שיש בו כדי קידוש כהן א' סגי. וברמב"ם (פ"ה מה' בהמ"ק ה' י"ג) כ' הלשון כמה מים צריכין להיות בכיור אין פחות מכדי לקדש כו'. ולפ"ז י"ל דלעולם צריכין להוסיף בו מים כשיעור זה

שם בגמ' מניח ידו ע"ג רגלו. אע"ג דבעלמא הנוגע בבשרו [ובפרט ברגליו] צריך ליטול ידיו [כדאי' באו"ח סי' ד'] ובודאי אין סברא לומר דאחר הקידוש נטל ידיו רק נראה כיון דדרך הכהנים לילך תמיד יחפי רגל הוי כנוגע בבשר ידו ופניו המגולה תמיד דאינו צריך נטילה. ועי' ברע"ב במשניות דכ' דמשפשף ברגליו וא"י מנ"ל הא גם הרמב"ם בה' ביא"מ לא הביא זה

שם בגמ' בגשתם מיבעי לי' לכדר"א בר יעקב כו' מי שאינו מחוסר אלא גישה כו'. נראה דלראב"י לעולם כל קידוש צריך להיות בבגדי כהונה דאל"ה פסול דמחוסר לבישה בין הקידוש לעבודה. ומ"מ אם אחר העבודה, פשט מלבושיו נראה דאין צריך לחזור ולקדש דעיקר הקפידא דבין הקידוש לתחלת עבודה לא יהי' מחוסר דבר. ומיהו הרמב"ם לא הביא דין זה. נראה משום דקי"ל כרבי ולא מיותר בגשתם להך דרשא דראב"י ולכן לא אמרו בגמ' ורבי דראב"י מנ"ל משום דפליג. אכן תוס' כתבו דראב"י אליבא דרבי נמי אמרה. שוב ראיתי ביומא (דף ל"ב) דר"ח פליג אדראב"י א"כ הרמב"ם פסק כר"ח

בתוס' ד"ה א"ה תימא מאי קושיא כיון דהוי במיתה נילף ק"ו מיושב. יש לתמוה על תמיהתם דמי עדיף האי ק"ו מחוקה דכ' בפי' בקרא ומ"מ מקשה דולבשם מפיק מהאי קרא מכ"ש דמפיק מק"ו. ובס' פמ"א מיישב קו' התוס' דהרי הגמ' לעיל גמר ק"ו מיושב דאוכל ולא מדאינו במיתה כזר א"ו דאי הוי יליף ממיתה לא הוי מרבינן עבודה שאינה במיתה רק עבודה תמה ע"ש. וא"כ מקשה הכא הגמ' דעבודה שאינה במיתה לא ליפסל בלא רחוץ ידים. ובס' צ"ק השיג עליו ע"ש ולא כוון יפה. דנהי דברייתא הכא מיירי בכל עבודת היום מ"מ באמת פסול בכל עבודה וע"ז מקשה הגמ' שפיר אכן עיקר תי' הפמ"א א"נ בעיני דשפיר שייך ק"ו דזר חמיר מדמצינו מיתה גבי עבודה תמה משא"כ ביושב וכיון דחמיר מחלל טפי מיושב אפי' בהנך עבודות דליכא מיתה. ויותר נראה לפע"ד דמחיוב מיתה ליכא ק"ו דאפשר אדרבה הנך פסולי דמחללי עבודה לית בהו מיתה כיון דלא עבדו כלום אבל הנך דחייבי מיתה י"ל משום דעבודתן עבודה להכי חייבה התורה מיתה כדמצינו סברת אביי מלתא דא"ר לא תעביד א"ע מהני. דאי לא מהני אמאי לקי ואפי' לדידן דקי"ל כרבא משום דעבר אמימרא דרחמנא מ"מ סברא איכא לדחות הק"ו להכי אמרו הק"ו מיושב שאוכל. ולתרץ קושי' התוס' י"ל דהנה מאי דפשיטא להו דהוי במיתה. נראה משום דהאי מיעוטא דלבישה מעכבת הוא רק למעט פסול עבודה אבל לא מחיוב מיתה. וא"כ יש לתמוה על תמיהתם דהא גם הנך עשרה קידושין יש לחייב מיתה עליהם דהא איכא למילף חוקה חוקה מקידוש ידים דצפרא וכיון דהמיעוט לא קאי על מיתה א"כ יתחייב גם ע"ז מיתה. וא"כ לא קשיא קושי' התוס' דנילף מיושב דהא הנך קידושין יוכיחו דהם ג"כ במיתה ומ"מ אין מחללין עבודה ומיהו למסקנא נראה דליכא חיוב מיתה בהני עשרה קידושין כיון דחזקי' ממעט מוהיתה להם חק לו ולזרעו וזה כ' ג"כ במיתה א"כ הוי המיעוט גם על מיתה. וכן נראה מלשון הרמב"ם דליכא מיתה בזה אבל לס"ד דגמ' נראה כמ"ש ומיושב קו' התוס'

דף כ ע"א בגמ' ה"מ עבודה דמעכבא כפרה כו'. אין מובן הטעם מה בכך דלא מעכבא כפרה מ"מ עבודה הוא לכל מילי ומלשון רש"י שכ' ה"מ דצריך קידוש שחרית משמע קצת דקאי רק לרבי דפוסל לינה בזה הו"א דדוקא עבודה שהיא עיקרית שמעכבת כפרה פוסל בה לינה אבל עבודה שאינה מעכבת הוי טפל לכל עבודות הראשונות וכיון דכבר קידש לעיקר העבודה לא נפסלו הידים. אכן א"כ לראב"ש נשאר הקושיא להקטיר אשה למה לי וצ"ע]

שם בגמ' והוינן בה כו'. נראה לפרש דהא דאמר מקדש ממנו לעבודת לילה. פשיטא דעיקר הכוונה דלמחר א"צ לקדש דהא בלילה פשיטא רק עיקר האיבעיא הוא אי חדא קאמר מקדש לעבודת לילה כדי שלמחר לא יצטרך לקדש או תרתי מילי קאמר מקדש ממנו על למחר ולמחר נפסל המים לקידוש וא"כ כראב"ש אתיא ומ"מ לא איפשטא לי' אי פסול בלינה כנ"ל

שם בגמ' לא רבי הוא כו'. קצת תימא לומר דראב"ש פליג דלא הי' מוכני לכיור וכיון דהי' כן במקדש מוכח דנפסל בלינה ואפשר דמה"ט מכריע לקמן ר' יוחנן אליבא דרבא דבסוף עבודה פוסל לינה ולא בתחילח והוא דלא כרבי ולא כראב"ש רק משום דסתם מתני' דמוכני משמע עכ"פ דלסוף עבודה מיפסל. מיהו אכתי קשה דהא ר"י משמי' דאילפא נראה דס"ל לגמרי כראב"ש אפ' קידש דהא לעבודה