שפת אמת על קדשים קעח

דלר"י איפכא ס"ל דבכל גווני אין מביאין על הספק. ולשון הגמ' ומי אית לי' לר"י תנאי לאו דוקא. וצ"ע בזה

שם בגמ' מודה ר"י במחוסר כפרה כו'. והנה לכאורה הי' נראה דהלכה כר"י. וגם אפשר דת"ק לא פליג ור"י מפרש דברי ת"ק. אבל הרמב"ם במשניות כ' ואינה הלכה. וגם בחבורו (פ"א מה' מחו"כ) לא הביא כלל דברי ר"י דמתניתין. א"כ ס"ל דת"ק פליג דלא מהני תנאי בב' נשים יולדות. וצע"ג בטעמו של דבר

במשנה אע"פ שאין ראוי לקרבן יחיד ראוי לקרבן צבור. אין מובן הענין מה בכך מ"מ אינו ראוי לקרבן היולדת. ואפשר הכוונה כיון דיום קרבן הוא לכן אם שגג הכהן והביא קרבנה בשבת עלה לה וכמ"ש התוס' בחולין (מ') דשבת לא הוי מחוסר זמן ע"ש] משא"כ בלילה דאפי' דיעבד פסול הקרבן

דף ח ע"א בגמ' ת"ר ה' לידות כו'. מפרש"י נראה דגורס ה' לידות וודאי וה' לידות ספק וכמו כן בזיבה. ומ"מ לת"ק צריך להביא א' מן הספק. ויש ג' מחלוקות בדבר. וכ"כ הרמב"ם ופוסק כת"ק. מיהו בגמ' דמפרש רק מחלוקת ריב"נ ור"ע משמע דליכא ג' מחלוקת וגם צ"ע בטעמא דת"ק. ואולי י"ל דגם הוא חושש לפשיעה והחמיר עוד דלא יצא ידי הספקות ע"י קרבן הוודאי שאם יתערב הכפרה של הס' והודאי יפשעו גם בוודאין שלא להביא השאר וצ"ע

פרק שני

ע"ב בגמ' הביא פרידה אחת שחרית אוכל בקדשים לערב, הטעם כיון דסגי בבהמה א' א"כ גם בעוף בחדא סגי רק דצריך להביא עוד פרידה משום דלא מצינו חיוב בתורה באחת לכן החיוב להביא ב' אבל הכפרה נגמר באחת. ומה דקאמר לערב משמע דבעי הערב שמש אחר הטבילה. ותוס' בזבחים ר"פ טבול יום העלו דמחוסר כפרה א"צ הערב שמש ואפשר דגר שאני דמעולם לא אכל קדשים לכן צריך גם הערב שמש. ומהתימה שלא הזכירו שם הך דהכא כלל. (אכן בחגיגה (כ"א.) הביאו התוס' גם מכאן ותי' כמ"ש בשטמ"ק כאן]

שם בגמ' עולה ושלמים יצא. נראה לפרש דעולת עוף קאמר עם בהמת שלמים. דהא ביולדת מצינו עוף א' עם הכבש וא"כ י"ל ה"ה בגר. ומהתימא על רש"י שכ' דלאו דוקא. וגם דברי בה"ז אין נכונים. מיהו תמהני על הרמב"ם שכ' בפי' (פ"א מה' מעה"ק) ב' בהמות עולה ושלמים יצא. וא"י להלום דבריו

שם בגמ' אר"פ יש לומר לעוף איתרבי לעולת בהמה לא כ"ש. נראה הפי' דהא דאיתא בברייתא אח"כ מנין כו' עוף ת"ל לריח ניחוח איזה דבר שכולו לה' זה עוף. ובאמת גם הא דסגי בעולת בהמה ולא בעי עולה ושלמים ג"כ אכתי לא ידעינן וא"כ כוונת התנא מנין לעוף לאו דוקא. ורצה לומר מנין דסגי בעולה גרידא ואפי' בעוף. וכל זה מרבה מריח ניחוח דהיינו עולה והוסיף עוף לרבותא. וזה כוונת ר"פ השתא עוף מרבה התנא מכ"ש דבהמה אתרבי מהאי קרא. ולכן לא הבנתי מ"ש תוס' תימה דהא בזב וזבה עוף דוקא. ולק"מ דוודאי אי הי' מפורש בקרא עוף לא הו"א כ"ש בהמה רק הכא מהאי רבויא דמרבינן עוף כ"ש בהמה. וזה פשוט. וגם על רש"י יש לגמגם במ"ש דכולו לה' אבל בעולת בהמה עור לכהנים. דלפ"ז קשה באמת מנ"ל בהמה. אבל אין כוונת התנא ע"ז רק דעולה שכליל נקרא כולו לה' כנ"ל פשוט

דף ט ע"א בגמ' ואין הזאה בלא טבילה. ק"ק מ"מ מנ"ל דזה שייך אל הגירות. וא"כ עתה דאין הזאה גם טבילה י"ל דא"צ. ועיין ביבמות (מ"ו:) בגמ' שם עוד ראי' אחרת בזה דצריך טבילה. והרמב"ם (פי"ג מה' א"ב) מביא אותו הראי' ולא האי דהכא]

שם בגמ' הו"א כי מייתי קרבן בשוגג מידי דהוי אתורה כולה כו'. צ"ע דא"כ לא לכתוב כלל אפי' פתאום. רק וכי ימות מת עליו. וממילא הו"א דמיירי בשוגג ככל התורה כולה. א"כ דכתי' פתאום וודאי לרבות מזיד ואונס א"כ פתע מיותר

שם בגמ' בעא מיני' כו' הבא על ה' שפחות בהעלם א' מהו. נראה דלסברת הבעיין הוי מסופק נמי בב' העלמות וב' גופין ג"כ רק דגם בהעלם א' בעי ופשט לי' דחייב ב' ומכ"ש בב' העלמות. אבל לס"ד גם בב' העלמות איכא למבעי כנ"ל

שם בגמ' מאן תנא כו' ר"י בר"י הוא כו'. נראה דגם לר"י בר"י הא דמביא קרבן א' משום דטומאה אריכתא היא. אע"ג דמתחיל למנות מיום ז' מ"מ עדיין טמא הוא עד הערב. רק דמ"מ קצת רבותא היא דהו"א דלא חשיב חד טומאה. אבל לרבי פשיטא דחד טומאה חשיב. וכ"מ מלשון הרמב"ם בפי' המשנה. דהא הגמ' לא מייתי שום טעם למה מביא קרבן א' כנ"ל. ודברי התוי"ט בכאן א"י להלום כלל מה שכ' שרש"י בפ"ק סותר מ"ש בנזיר דוודאי מילתא דפשיטא דחד קרבן מייתי על טומאה השני' בכל גווני ע"ש שדבריו תמוהים

במשנה המקנא כו' ומייתי בגמ' הטעם דתורת הקנאות תורה א' להרבה קנאות. וכ' בתוס' תימה דלרבנן בסוטה אין משקין ב' פעמים לסוטה אחת ע"ש. ולכאורה דבריהם תמוהים דמה בכך דוודאי ב' פעמים אין משקין. אבל השתא דרבי קרא דלכמה קנאות שותה פ"א שפיר משקין אותה פ"א על כל הקנאות. ומותרת לבעלה ע"י ההשקאה הזאת וכמ"ש התוס' בסוטה (י"ח:) דהכא מיירי בכה"ג ע"ש]. ואפשר כוונתם משום דכל שאינו בזה אחר זה גם בב"א אינו

שם בגמ' חסורי מחסרא וה"ק הביא ציפרין ונתנגע אין מביא אלא קרבן אחד ולאקבועי בעניות ועשירות כו'. ומ"מ משמע דגם לענין קרבן א' דוקא עד שלא הגיע זמן קרבנותיו מדתנא רק הביא צפרים ונתנגע. וכן הבין הכ"מ כמ"ש בתוי"ט. הגם דלענין פי' הרמב"ם יפה השיג התוי"ט על הכ"מ דבלא"ה הרמב"ם לטעמי' אזיל דגם בנזיר תליא הכל בהבאת קרבנותיו. אבל מ"מ גם לדידן נראה דמצורע דמי לנזיר דכל היכי שהגיע זמן קרבן ונתנגע אח"כ מביא ב' קרבנות מדנקט רק הביא צפרים. מיהו צ"ע לראב"י דלענין עניות ועשירות תליא בצפרים. אפשר דגם לענין קרבן א' דוקא אם נתנגע קודם הצפרים נפטר בקרבן א'. אבל אחר שהביא צפרים כיון דלדידי' חל חיוב הקרבן בשעת הבאת הצפרים לענין עניות ועשירות ה"ה נמי לענין להביא ב' קרבנות. וצ"ע בזה

בתוס' ד"ה והיא שפחה תימא דהכא בעינא קרא לחלק והנה יש לדקדק לפי דבריהם הו"ל לתמוה ג"כ על הך דואשה בנדת טומאתה דמרבינן לחלק בעריות הו"ל לאקשויי ל"ל קרא. אלא נראה משום דכתי' בעריות קרא לחלק בב' גופין נלמד מזה גם לשבת ולשאר מילי. ולהכי קשיא להו רק הכא ל"ל קרא דשפחה. וזה מיושב בפשיטות דשאני הכא דרבי קרא דאין ידיעות מחלקת להכי הו"א דגם גופין אין מחלקין דזה הי' טעם של הבעיין. ולהכי פשיט לי' דאיכא הכא נמי קרא לרבות דגופין מחלקין כנ"ל. מיהו מה שהקשו מאותו ואת בנו בלא"ה יש ליישב דשאני מזיד לענין מלקות וודאי חייב על כל מעשה בפ"ע. דדוקא לענין קרבן צריך קרא לחלק. ונהי דבלובש כלאים כמה פעמים בהתראה אחת חייב רק פ"א. אבל בב' גופין אפי' בהתראה א' מסתבר דלוקה שנים ולא דמי כלל לקרבן כנ"ל

בד"ה מפלת כו' וקשה כו' ואי לר"י הא מודה לרבנן איני מבין דבריהם דהא גופא קמ"ל דמודה ר"י לרבנן במפלת. והגם דלפ"ז עיקר חסר מן הספר דליכא ראי' במשנה דמודה לרבנן. מ"מ לשונם שכ' הא מודה ר"י לרבנן אין לו פי'

דף י ע"א בתוס' ד"ה א"א לפתיחת כו' תימא כו'. נראה