שפת אמת על קדשים קעז

בקטרת דכל השנה גם כן עכ"פ. ועיין מה שכתוב אח"ז

שם בגמ' ואם חיסר אחת מכ"ס חייב מיתה. פשיטא דלישנא משמע אפי' בכל השנה בהיכל. וכ"כ הרמב"ם (פ"ב מהל' כה"מ). אך הטעם לא נתבאר. והרמב"ם כתב דהוי קטרת זרה. ומאי בכך הא רק לאו גרירא הוא לא תעלו עליו ק' זרה ומנ"ל דחייב מיתה. ואפשר דממעשה דנדב ואביהוא נלמד דהקטירו אשר לא צוה ה' ומתו דכל האי מיתה דהכא בידי שמים היא. ובזה אפשר נמי ליישב מה דבנתן בה דבש ליכא מיתה כיון דזה איסור בפ"ע בהקטרת דבש. ואנן לא מצינו מיתה רק בקטורת אשר הם בשינוי כגון חיסר בה. אבל מה שנפסל ע"י הדבש לא הוי קטרת אשר לא צוה וצ"ע בזה

שם כל מעשי' לא יהי' אלא בקודש. צ"ע דהאי קרא כתיב בקטורת שעשה בצלאל והם לא היו בקודש שלא היה עדיין משכן. וצ"ל בדוחק דצריך להיות במקום הקדוש ביותר. וגם אז היה צריך לעשותן עכ"פ תוך הענן ולא חוץ למחנה. וממילא משתמע לאחר שיש מקדש צריך לעשותן בעזרה דהיא מקודש יותר

שם בגמ' מתקיף לה ר"י כו' והכא לא תני. פרש"י דר"י בעי לאקשויי אדר"י ב"ר חנינא. ופי' זה תמוה בעיני דאיך שיהי' תקשי כיון דהי' דבר הראוי לציבור ולהכי א"י למכור לאחרים רק לגזבר כדי לחזור ולקנות ממנה. א"כ למה לא תני וחוזרין ולוקחין. ודאי למסקנא דר"י דאחד מסממני הקטרת א"ש כיון דעדיין אינו ראוי להקטיר. והאומן יעשה מזה קטורת ואין לוקחין מיד ממנו להכי לא תני וחוזרין ולוקחין אבל לפרש"י הגם דלא נעשה בקודש מ"מ למה לא יחזירנו מיד לקנות ממנו. ולכן נראה דאה"נ דר"י מקשה לכל הפירושים ומתקיף לה על המקשן והתרצן דהכא בלא"ה בע"כ בא' מסממנים מיירי ושוב ל"ק אדר"י ב"ח כנ"ל

ע"ב בגמ' והא אפשר דעבדה פרס בשחרית כו'. נראה לכאורה דלאו דוקא ואפי' פחות מזה דהא שיעור זה רק מדרבנן כמבואר בזבחים (ק"ט:) (דיוצא בכזית ופרש"י דהאי שיעורא דרבנן הוא] וכ"כ תוס'. ונראה דיש ט"ס בתוס' וצ"ל לאו הל"מ היא. ומ"ש ר"ש מנה חייב ודאי לאו דוקא וצ"ע. ובמל"מ (פ"ב מה' כה"מ) הניח ג"כ דברי רש"י בקושיא]

שם בגמ' מה ת"ל דקה שתהי' דקה מן הדקה. לכאורה קשה דילמא כתי' קרא לעכב דבכל השנה כתיב רק פ"א דקה וי"ל דאינו מעכב וביו"כ כפל דקה לעכב. ואולי פשיטא להו דבכל השנה נמי מעכב

שם בגמ' נכתוב ללבונה זכה במיצעי. למאי דמשמע מפרש"י דיכול ליקח מינים אחרים רק שיהי' כעין הפרט קשה הכא דאי הוי כתיב לבונה במיצעי וחלבנה בסוף הו"א דאינו רשאי ליקח כשיש לו ריח רע כיון דאינו כעין הפרט. אבל עתה דחלבנה במיצעי יכולין ליקח גם מה שיש בו ריח רע מאחר דהוי כעין הפרט

שם בגמ' מת לא איקרי אדם. והא דכתיב ועצמות אדם ישרפו עליך (מלכים ב' י"ג) וכן בעצם אדם (פ' חקת). צ"ל בעצם של אדם שהי' באדם. אבל בשר אדם לא משמע הכי

שם כל שאינו בסך. צ"ע בקטן מה הדין (דהא אינו בסך וכמו דאיתא בנזיר (נ"ז:) בענין מקיף את הקטן ע"ש]

שם בגמ' וכמה יסוך ויהא חייב כו'. הראב"ד כ' (פ"א מה' כה"מ) דרק בנתינה פליגי אבל בסיכה לכ"ע במשהו חייב. ובע"כ דלא גרס הכא כמה יסוך רק כמה יתן. ונראה דגירסא זו עיקר לכ"ע דגם הרמב"ם שם מחלק דבסיכה אפי' כהנים ומלכים חייבין. א"כ מדמקשה הגמ' עלה והא ר"י פוטר ע"כ דגרס הכא כמה יתן. אבל מ"מ לדינא אין הוכחה מזה לשיטת הראב"ד דשפיר י"ל דה"ה סיכה. ומה דאמרינן לקמן בסיכת מלכים וכהנים לכ"ע כ"ש היינו מצות סיכה. וכן הבינו התוס' וגם הכ"מ נתכוין לזה. ומהתימא על הב"ש שלא עיין בכוונת הכ"מ בזה. ולע"ד יש לתמוה על הראב"ד בזה וגם על הרמב"ם במשיחת מלכים דאפילו לר"י דפטור בנתינה מ"מ בסיכה דכתיב בשר אדם גם כהנים בכלל. דמ"מ מאין הרגלים שיהי' כרת בזה דבכרת כתיב ואשר יתן ממנו. ונהי דודאי דסיכה לא נפקא מכלל נתינה ובסך כזית על זר ודאי חשיב נתינה. אבל לחייב בפחות משיעור נתינה או במלכים תמוה דכרת לא כתיב רק בזר ובנתינה. וכשאני לעצמי היה נראה לי דלכ"ע אפילו במלכים ואפילו בכ"ש לאו מיהא איכא דע"כ לא פליגי הכא רק לחייב כרת. אבל בלאו דלא כתיב נתינה ולא זר שפיר לקי. ובזה א"ש הא דאיתא לקמן בכ"ג שנטל משמן המשחה וסך ע"ג מעיו דחייב. דדוחק לומר דפסק דלא כר' יהודה. ובאמת דמכאן הוציא הרמב"ם דבסיכה אפי' בכ"ג ומלכים חייב. ולע"ד נראה דחייב מלקות קאמר וסתם וקאמר חייב סתם משום דבהא פליגי ר"י ור"מ. אבל להלכה חייב רק מלקות. אבל מה אעשה שמלשון הרמב"ם משמע דבפחות מכשיעור נתינה אפי' מלקות ליכא. וצ"ל דס"ל דהעונש שוה לאזהרה בכל מילי. וצ"ע בזה

דף ז ע"א בגמ' שאינו בסך אינו בבל ייסך. יש לעיין אי נימא גם במלך וכהן דאינו בסך לא יהי' בבל יסיך ואם יתן הוא על אחר יהי' פטור. מיהו לשיטת הרמב"ם אין נ"מ בזה דס"ל דסיכה איתא נמי במלך וכהן. ולפמ"ש לומר דלאו למלקות איכא גם במלך וכהן גם כן אין נ"מ בדין זה

שם בגמ' ומודה רבי בעבירות דיוה"כ גופי'. צ"ע לשון הברייתא לפי"ז מעיקרא דבעי למילף מחטאת ואשם לא הי' מכפר כלל באינו שב. ולמסקנא דאך חלק ממעט רק דאינו שב אינו מכפר על עבירות דיוה"כ דוקא

שם בגמ' דאלת"ה כרת דיומא איך משכחת לה. ותמוה בס"ד דהוי זה הוכחה א"כ ל"ל אך חלק. ובב"ש הביא שהתוס' בשבועות הקשו כן. וכתב לתרץ דמרבה אפי' שב על גוף העבירה רק שמבעט בכפרת יוה"כ ע"ש. ולכאורה קשה גם ע"ז דא"כ מה ראי' דאלת"ה. וצריך לפרש דעיקר ראיית הגמרא דכללא דרבי בין שבין בין אינן שבין לאו דוקא דהא כרת דיומא ודאי אינו מכפר. וממילא י"ל דה"ה נמי במבעט אינו מכפר מדרשא דאך. מיהו לפי"ז י"ל עוד בפשיטות דאך מרבה דאפי' על איסורי יוה"כ שאין בהם כרת כגון תוס' יו"כ או חצי שיעור או קידוש היום וכה"ג נמי אינו מכפר

תו מביא הב"ש דתוס' שם תמהו על קושית הגמ' מהא דלא התענה כו' יוה"כ הוא מ"מ דשפיר י"ל דמיירי בשב. וכוונתם פשוטה דאחר שעבר עבירות דיוה"כ דאכל ועשה מלאכה ולא התפלל מ"מ קודם שקיעת החמה עשה חשובה וא"י למה לא הבין הב"ש כוונתם. ומה דמקשה עוד הב"ש דא"כ פשיטא. ג"כ לק"מ דעיקר כוונת הברייתא לאפוקי דלא נימא דכפרת יו"כ תלוי' באלה המצות וכיון דלא התענה אינו מכפר קמ"ל דגוף היום מכפר. אבל שפיר מיירי בשב

ע"ב במשנה המפלת שליא כו'. דאין שליא בלא ולד מיהו הא דלא מספקינן שלא הי' בו צורת אדם. צ"ל דרוב נפלים יש בהם צורת אדם. ולכן צ"ע מ"ש רש"י בא"י מה הפילה שמא לא הי' צורת אדם. ובנדה כ' רש"י עצמו דשמא רוח הי' ולא ולד

בגמ' מאי עבדין מייתין תרוייהו חד קרבן וודאי וחטאת עוף ספק. משמע כפרש"י דלר"י קאי דמייתי כל א' עולה ובחטאת מתנין. וצ"ע למה יפסידו כל א' עולה הלא בשניהם יכולין להתנות בעולה וחטאת

שם בגמ' ומי אית לי' לר"י תנאי והתנן כו'. יש להבין לס"ד דגמ' מ"ט דר"י בחטאת דאין שניהם מביאים. ונראה דגם בס"ד ס"ל הטעם דכ' או הודע אליו רק דס"ל דכל חטאת דין אחד להם דגם בחטאת זה דיולדת אין מביאין ב'. אך לפ"ז קשה דלעולם לא יביא חטאת עוף על הספק לר"י כיון דבעי ידיעה בכל חטאת אפי' ביולדת וא"כ קושית הגמ' הוי על כל דברי ר"י דמתניתין דאמר אימתי כו'