שפת אמת על קדשים קעה

כריתות פרק ראשון

דף ב ברש"י מגדף איכא למ"ד כו' צ"ע בכוונתו הלא מתני' ר"ע היא ומיירי במברך השם כדלקמן (ז':) (דהא חשיב מגדף ועובד ע"ז בתרתי]

שם ד"ה והמפטם כו' מריח בקטורת לא אזהרה כו' דריח אין בו משום מעילה. צ"ע דהא וודאי בנותן קטורת בביתו על האש וודאי מועל אבל כרת ליכא. ולמה הוצרך רש"י להוסיף זה הטעם כאן

בד"ה על שגגתו כו' על הזכור כסבור שהיא אשתו כו'. מיהו למ"ד לקמן דמיירי נמי בהביא זכור עליו מה שגגה שייך. ואי דא"י כל האיסור דמשכב זכור הא כ' רש"י אח"כ בא"י כל העיקר אונס הוא. וצ"ל דידע העיקר רק סבור כה"ג מותר כמו בקטן אחר שהי' בן ט' וכדומה

ע"ב בגמ' אלא לחלק על אחותו שהיא א"א ואחות אמו קצת קשה מנ"ל הא דילמא קרא אתי לאחותו שהיא אשת איש או נדה שהם גוף א' וב' שמות. אבל כה"ג דכולהו שם אחותו אפשר סגי חטאת א' לקמן (ט"ו.) הקשו כן התוס' ותי' שפיר. אבל התוס' כאן ד"ה אחותו לא ס"ל תי' התוס' דלקמן א"כ קשה כנ"ל]

דף ג ע"א בגמ' אבע"א יליף עונש מאזהרה. אין מובן לי הא בלא"ה כיון דבאזהרה אחותך היא קאי על אחותו מן האב והאם א"כ עלה קאי נמי כי כל אשר יעשה מכל התועבות ונכרתו כו'. ולכן נכון גי' הרב ר"ג כדאמר ר"א כו' דקאי אתחלת הסוגיא אבע"א דלחלק א"צ קרא כדר"א ע"ש. מיהו אכתי לכאורה גם לת"ק קשה ל"ל אחותך בעונש לרבות אחותו מאב ואם הא כתוב באזהרה. אך זה נ"ל ליישב דאה"נ דעיקר אחותך הוא שבפ' אחרי גבי אזהרה הוא. דצריך להכי רק ממילא כשכפל התורה גבי עונש בפ' קדושים דין אחות פי' בה כולהו מן האב או מן האם או משניהם. דכן דרך הכתוב כנ"ל ודו"ק

שם בגמ' לר"י דמפיק ליה מתרתי כו' חייב שתים. וקשה דלא יהי' קדש ליכא כרת. וכן הקשו בתוס' ד"ה לר"י. ותירוצם אין מובן. ואפשר לומר דר"י מודה לדרשא דר"ע דתשכיב קרי. רק דמביא אזהרה מיוחדת דלא יהי' קדש והוי תו לאוין מחולקין וכרת א' וחייב שתים כנ"ל ואולי כן כוונתם

שם בגמ' ובמגדף ס"ל כר"ע. הקשה באר שבע הא ר"י בפ"ד מיתות ס"ל דמגדף הוא ע"ז ובס' בה"ז רצה לתרץ בזה. ותמוהין דבריו דא"כ מגדף דמתני' הוא מזמר לע"ז וז"א דפלוגתא דת"ק וחכמים במתניתין הוא במברך ה' כדאמרינן לקמן. ובס' באר שבע בפ' חלק (צ':) מיישב ע"ש אבל לפרש"י שם קשה

שם אלא מאהבה ומיראה. למ"ש הרמב"ם (פ"ה מה' יסוה"ת) דבעובר ולא נהרג הוי אונס. צ"ל הכא ביראה מהכאה בעלמא או מעונש ממון. וכ"כ בס' ב"ש בשם ריב"ש. אכן בתוס' סנהדרין (ס"א:) לא משמע כן. ועי' בשבת (ע"ב:) בתוס' מ"ש בזה]

בתוס' ד"ה לומר שאין עונשין. הקשו דלעיל משמע באחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו דאי לא הוי קרא לחלק בחדא מיהא חייב ואמאי הא אין עונשין מן הדין. ויש ליישב דאה"נ אילו לא הי' חייב על כל א' ואחת הי' פטור לגמרי מטעם אין עונשין מה"ד. ולהכי בא הכתוב לומר דחייב על כל אחת וא' וכיון דחייב שלשה לא שייך אין עונשין מן הדין דהטעם משום דחמור טפי ואינו מתכפר בכפרה קלה (כמ"ש המהרש"א בסנהדרין ס"ד:] דהכא באמת על כל עבירה חייב בפ"ע. ודו"ק. ומנ"ל לתוס' דלולי קרא הי' חייב חדא מיהת. וכן ביש אוכל אכילה אחת כיון דחייב על כל א' בפ"ע לא שייך אין עונשין מן הדין כמ"ש

ע"ב בגמ' דע"כ לא בעי רבא מר"נ כו'. צ"ע א"כ תפשוט מהכא דאינו חייב רק אחת. דאל"כ איכא בע"ז ו' חטאות. ועי' בשטמ"ק דגריס תפשוט דבעי רבא מר"נ]: שם בגמ' בתינוק שנשבה כו'. מפרש"י משמע דלמדו שם דעבודה רק לשמים או לכוכבים ושאר ע"ז אסור כל העבודות. ונראה דכמו כן הו"ל לגמ' לתרץ בסבור דשיתוף ע"ז מותר. או כמו דב"ח ומחובר אין נאסרין סבור דמשתחוה פטור

שם בגמ' דהא פלוגתא דר"י ור"ל. צ"ע מה נ"מ מפלוגתא זו דהא לר"ל פטור לגמרי בידעוני. ולהרמב"ם דיש ידעוני במעשה (כמ"ש בלח"מ פ"ו מה' ע"ז] א"ש דלר"י חייב אחת ולר"ל באוב וידעוני במעשה חייב שתים. מיהו קשה על הרמב"ם דחושב מ"ג כריתות ואוב וידעוני במעשה בכלל מ"ג וכ' דחייב מ"ג חטאות. והלא לר"י אינו כן. וכ"ה ג"כ במל"מ (פ"ד משגגות) ע"ש. וק"ק על הרמב"ם א"כ למה נדחק הגמ' ליישב לר"י דמתני' מני ר"ע הוא בלא"ה י"ל דמיירי בידעוני במעשה

שם בגמ' עולא אמר כו'. לכאורה י"ל דהלכה כעולא ורבא. והרמב"ם השמיט זה. וצ"ע דאפי' אי נימא דסתם גמ' מעיקרא דלא כעולא מ"מ י"ל דלדינא אמת דברי עולא דחובר כהאי חייב כרת. וצ"ע בזה

דף ד ע"א בגמ' אין לוקין על לאו שבכללות. נראה דאין זה כמו כל לאו שבכללות כמו ל"ת על הדם דכולל כמה מיני עבירות נפרדים דבזה אפי' חדא לא לקי אבל בהך דהכא דהכל איסור א' רק שחלקו הכתוב חלב שור כשב ועז וכיון דחד לא תאכלו כתיב קראהו לאו שבכללות ובזה וודאי חדא מיהא לקי. [ומיושב קושי' הב"ש. ואפשר זה כוונת רש"י. אכן בתמורה (ז':) ברש"י ותוס' ל"מ כן]

שם בגמ' ור"י אמר לך כו' עז ל"ל ש"מ לחלק. וקשה לרבנן. ואפשר לומר דס"ל דדוקא השתא דכתי' שור כשב ועז דרשינן השוה בשלשתן לאפוקי אלי'. אבל אי הוי כתוב שור כשב בלבד הו"א איפכא מה דנאסר בכשב נאסר גם בשור. רק עתה דתרי אין בהם חלב אלי' דרשינן דגם בכבש אלי' מותר כמו הרוב כנ"ל

שם בגמ' מודה ר"י לענין קרבן כו'. נראה דקאי למ"ד תמחויין אין מחלקין. אבל למ"ד תמחויין מחלקין נראה דאדרבה מודין חכמים לענין קרבן דוודאי חלב שור כשב ועז הוי כמו שלש תמחויין דאין טעמן שוה

שם בגמ' שני שמות בהעלם אחד כו' פירש"י חלב כליות ושעל הדקין. נראה כוונתו למסקנת הגמ' ב' תמחויין וה"ה ב' מיני חלבין הללו דאין טעמם שוה חשוב כב' תמחויין

שם בגמ' א"כ נחייב נמי משום קודש. והקשיתי דילמא מיירי בכזית שאינו ש"פ דמעילה ליכא רק בכשוה פרוטה. וגם בקדושת הגוף בעינן שיהא ש"פ כדלקמן (כ"ג.). ומ"ש התוס' לקמן (י"ג:) דגם בנותר איכא מעילה אע"ג דלא שוה מידי. פי' שאין הפסד להקדש אבל לגבי הנהנה בעי ש"פ כנ"ל]. והשיב לי חתני מ' יעקב מאיר נ"י דהקושיא היא דמצי נקיט שלשה וכגון שהי' ש"פ. ואכתי קשה לי די"ל דב' שמות שאין שיעורן שוה פשיטא דמחלקין ולא רק חלב ונותר דשיעורן שוה קמ"ל דמ"מ מחלקין וצ"ע

ע"ב בגמ' ר"י סבר למדין לאו מכרת וחכמים ס"ל אין למדין לאו מכרת. צ"ע להבין הסברא בשלמא לעיל לענין למעט חלב חי' שפיר י"ל דנהי דבענינא דקדשים כתי' כרת אין למדין הלאו דשמא רק כרת מיעט חלב חי' דאינו בקדשים. אבל לאו יש גם בחי' אבל הכא דבא לרבות חלב קדשים א"כ כיון דכרת דחלב בענינא דקדשים כתי' מכ"ש דלאו נמי איכא וצע"ג. ותו קשה לי בדר' ישמעאל ג"כ דהא האי כל חלב דמוקמינן בחולין הוא בענינא דקדשים. דהא עלה אמר ר"י לעיל דאי נמי לא הוי כתי' שור כשב ועז הוי ממעטין חלב חי' כיון דבענינא דקדשים כתיב. והשתא אי לא הוי כתוב קרא מיותר לחלב קדשים. הו"א האי כל חלב שור כו' בקדשים הוא דלמד מענינו והוי ממעטין חלב חולין כמו חלב חי'. ולהכי צריך קרא אחרינא בקדשים להוכיח דהאי כל