שפת אמת על קדשים קעד

בקדשי בד"ה אסור לשחוט בחוץ אטו ק"מ. וה"ה דיש לאסור בעבר ושחט מטעם זה] ומה מועיל פדיון דהשתא שלא להיות עליהם דין קדשים שנשחטו בחוץ. ואי נשחטו בפנים יהי' כדין כל שפסולו בקודש בשריפה כיון דהי' בעלי מומין ונשחטו ואיכא למיגזר בהו אטו שנפסלו בקדש. דהא עדיפי מחשנב"ע דפליגי רבנן ור"ש בסמוך אי הוי בשריפה] וא"כ י"ל דבאמת בזה פליגי ר"מ וחכמים ומיירי שכבר הי' להם העמדה והערכה רק שנשחטו קודם פדיון **כמ"ש בתוס' במעילה (ט"ו.) דאם העמידן והעריכן מחיים יכול לפדותן אחר שמתו. אבל דבריהם תמוהים מהא דאי' בבכורות (ל"ב:) הא לאחר שחיטה נגאל הא בעי העמדה והערכה ומאי קושיא הא משכחת דנגאל אח"ש אם כבר הי' הו"ע. וכן כתבו התוספות להדיא בחולין (קל"ה.) דבעי העמדה והערכה בשעת פדי'. וכ"כ במל"מ (פ"ה מה' ערכין) לדעת הרמב"ם והי' אפ"ל קושי' התוס'. דלר"י ודל דר"מ וחכמים כאן פליגי בהכי כנ"ל:** ולהכי צריך הגמ' להביא הברייתא דלחכמי' יש פדיון אחר שחיטה ולית עלייהו דין קדשים פסולין. ובאמת צ"ע הטעם וגם בדר"מ עדיין אין מובן אי ס"ל דהוי כקדשים פסולין א"כ להוי בשריפה ואמאי יקברו. ואפשר לומר דר"מ ס"ל דעומד לפדות כפדוי ואחר העמדה והערכה וודאי עומד לפדות והוי כחולין שנשחטו בעזרה דבקבורה. וחכמים צ"ל דס"ל דאפי' קדשים שנפסלו אם קודם השחיטה היו בני פדיון גם אחר השחיטה יש להם פדיון ועדין צ"ע הטעם אבל עכ"פ הסוגיא מתישבת שפיר לפי"ז

שם במשנה קדשים שהפילו יקברו. לכאורה אתיא כמ"ד ולדות קדשים במעי אמן קדושים דאי בהויתן הם קדושים א"כ כשהפילו אין עליהם קדושה וכ"כ התוס' בזבחים (פ"ד:) ובנדה (מ"א.) בתי' א' ע"ש). ואפשר דמהאי טעמא פסק הרמב"ם דבמעי אמן הם קדושים מכח סתם משנה זו [ומיושב תמיהת הכ"מ (פ"ד. מה' תמורה) שהניח בצ"ע למה לא פסק כרשב"ג]. או אפשר דמתני' מיירי בהקדישה מעוברת דהולד קדוש בפ"ע

שם והערלה. פרש"י מכלאים גמרה. וצ"ע אי בבנין אב כדמשמע מלשון רש"י והרע"ב וכ"כ התיו"ט] איכא למיפרך מה לכלאי הכרם שנעבדה בה עבירה. ותוס' כ' בשם רש"י] מהיקשא. וא"י איזה היקש יש בערלה לכלאי הכרם

דף לד ע"א במשנה אשם תלוי. פרש"י ואח"כ נודע לו כו' דהוי חולין שנשחטו בעזרה כו'. פי' אע"ג דחולין שנ"ב לרבנן בקבורה מ"מ הכא שאני דבאמת הי' מקודם קדשים לכו"ע איכא למיגזר אטו קדשים והוי בשרפה. ולכן אין פרש"י כאן סותר למ"ש בכריתות (כ"ג:) ע"ש. ובחנם תמהו הבה"ז והתוי"ט על רש"י בזה

מיהו הא קשיא דבפ"ב דפסחים (כ"ח.) מוכח בגמ' דחכמים ור"י דפליגי באשם תלוי בדאורייתא פליגי דהא עבדו חכמים פירכא אק"ו דר"י דחמץ בשריפה. וכן בתורת כהנים ממעט ר"י בפי' והנותר בשרפה ואין אשם תלוי בשריפה. ורש"י בפסחים שם פי' אשם תלוי שנעשה בו פסול נותר וכדומה. וזה הפי' נכון שם בפסחים (ומיושב תמיהת הצל"ח שם למה שינה רש"י ממה שפי' כאן]. לכן נראה דבאמת בתרווייהו פליגי דלחכמים גם בנודע אח"כ שלא חטא הוי בשריפה כמשנה דכריתות. ולר"י אפי' בלא נודע רק שנעשה פסול אחר ג"כ אימעוט משריפה כנ"ל

שם במשנה כל הנשרפים לא יקברו. פרש"י שמא יהנה בו אדם. וא"י למה לי' טעם זה. הלא הנשרפין מדאורייתא בשריפה ואסור לשנות מצות התורה. וכן תמה הגרעק"א במשניות]

שם בגמ' כאן בשק כאן בשער פרש"י ואידי ואידי בין בטהור בין בטמא. וא"י מנ"ל זה די"ל דבטהור לכ"ע בשריפה אפי' בשער דקרא כתיב. וכן הוא דעת הרמב"ם (פי"ט מה' פסוה"מ) דבטהור לעולם בשרפה ובטמא מחלק בין שער לשק ע"ש

שם בגמ' א"ל ליבטל שק ברובא. אפשר לומר דר"נ קאמר לה בשלמא לדידי בנזיר טהור דמצוה בשריפה י"ל דבזה לא שייך ביטול דצריך לקיים המצוה לשרפו וכיון דהוא תוך הבגד צריך לשרוף כל הבגד כדי לקיים המצוה. רק הא דפטר חמור קשיא דהא אישתיק בזה. אבל קושיא זו הי' מתורצת. אבל לדידך דהוא רק משום תקלה א"כ הוי רק חשש איסור ואיסורא ברובא בטל

שם בגמ' בציפורתא. קשה א"כ למה נקט התנא מלא הסיט. ואולי כל שהצפור קטן ממלא הסיט לאו דבר חשוב הוא. ומה דמקשה הגמ' לישלופינהו. לכאורה אין מובן די"ל דכל הבגד נארג צפורים צפורים ואחד מהם משער נזיר וי"ל כוונת הגמ' דמ"מ וודאי יש קצת ריוח בין צפור לצפור ולמה ישרף כל הבגד ישלוף כל הציפורים שבו. והיינו דשני לי' אי אפשר לישלופינהו מוטב. פי' אי כדאי להטריח להוציא כל הציפורים בעבור החלק שביניהם מוטב. רק דע"פ רוב הטירחא יותר משווי קצת החלק שביניהם. ושוב ראיתי בר"ש בערלה כ' מזה

שם בגמ' כר"י אם רוצה להחמיר על עצמו כו'. וקשה למה תנא ידלק דמשמע דמחויב להדליק. ואפשר לומר דגם הוא ס"ל הטעם בשק דנכון לשרוף משום חשש דאתי אינש למתהני בי'. אך ס"ל דלחכמים דכל הנקברים לא ישרפו לא הוי עבדי תקנה להיפוך מן הדין כיון דמן הדין אסור לשרוף. רק לר"י דיכולין לשרוף הנקברין שפיר תקנו בשק דמחויב לשרוף. מיהו הרמב"ם הביא ג"כ בשק ידלק אע"ג דלא קי"ל כר"י רק דאסור לשרוף הנקברין. ודלא קי"ל כר' ירמי' בהא רק כאידך אמוראי דס"ל דבשק לכ"ע ישרוף. והטעם נראה כיון דהא דאסור לשרוף הנקברים הוא מטעם דשמא יהנה מן האפר. וא"כ הכא דבאמת בטל ברוב רק משום דצפורתא דבר חשוב הוא ולא בטל. ואע"ג דהרמב"ם לא הביא בצפורתא מ"מ כבר כ' שם הכ"מ (פ"ג מה' בכורות) דס"ל דמלא הסיט דראוי לעשות ממנו צפורתא חשוב הוא. ועכ"פ הטעם משום חשיבות. וא"כ אחר השריפה שפיר האפר מותר בהנאה דבטל החשיבות ולהכי שפיר תיקנו בשרפה כנ"ל

שם בגמ' עולת העוף שנתמצה דמה מוראתה ונוצה אין מועלין כו'. פרש"י דאחר שנבלעו בקרקע אי חפר אחריהן כו'. וקשה כיון דהכא מצות התורה להשליכן לבית הדשן שפיר י"ל דאפרן מותר דנעשה מצותו כמ"ש התוס' הטעם בנשרפין, והנה הרמב"ם לא הביא בעולת עוף כלל זה הדין. רק בחטאת עוף כ' (פ"ב מה' מעילה) דמוראה ונוצה אין מועלין בהם אבל איסורא איכא. ותימה למה יהי' איסור הנאה בחטאת במוראה ונוצה כיון דהכל לכהן. מנ"ל לאסור עליו מוראה ונוצה. ומהתימא על הכ"מ שהביא על זה סוגיא דהכא. והכא עולה אתמר ע"ש. ואולי גרס הכ"מ ברמב"ם עולת העוף. ולפ"ז פי' הכא אפי' קודם שנבלעו בקרקע. כ"מ בתוס' יומא (נ"ט:) דקודם השלכה מיירי הכא וכיון דהשלכה לא בעי בגדי כהונה נקרא נעשה מצותו ועוד דעבודת הדם מתיר ע"ש. וכן י"ל דברי הרמב"ם]. דכ' שם הנהנה ממוראה ונוצה אחר הזי' לא מעל. ומ"מ חשיב הגמ' מוראה לאפרן ועדיין לא נעשה מצותן. מיהו לפ"ז תמוה ס"ד דגמ' למה יהי' מותר להנות קודם שנעשה מצותה וצ"ע. וראיתי בס' קרית ספר שכ' על הרמב"ם גמ' זו. וסיים ומסתברא דה"ה חטאת עוף. וזה תמוה למה יהי' איסור בחטאת דהוי של הכהן והתורה לא כ' מהשלכת מוראה רק בעולת עוף: