שפת אמת על קדשים קעג

האפרוח משום דנסרח מקודם. אבל הביצה עצמה אסורה והוא באמת מטעם דביצה מגופא דתרנגולתא היא. א"כ גם סברת רב הונא אמת רק דאביי בא להתיר מכח דהאפרוח דבר חדש הוא אחר הסרחון של הביצה ולא שייך לשון איפכא. וגם מה דהוסיף הטעם דכתי' כו' אנוש רמה תמוה כיון דביצה עצמה אסורה אע"ג דליכא האי טעמא. וגם דברי תוס' שכ' לרווחא דמלתא אמר הכי תמוה דא"כ ביצה לישתרי וצע"ג: פרק שביעי

ע"ב בגמ' ואפי' למ"ד מועלין בגידולי מזבח ה"מ גידולין דחזי למזבח כו'. פרש"י ולדות קדשים. והקשו בתוס' דולדות אתרבי מדכתי' יהיו לך כו' תשא ובאת כו'. ואפשר לפרש דלמ"ד בהויתן הן קדושים ולכן השוחט חטאת ומצא בה בן ד' תאכל בכל מקום כדלעיל (י"א.). מ"מ י"ל דמועלין בהולד דהוי עכ"פ גידולי הקדש וכמ"ש לעיל מזה דלהכי לא אמרו סתם הולד חולין רק דנאכל בכל מקום. אבל פדיון צריך דמועלין בו. ומ"מ קרי לזה בגמ' דחזי למזבח פי' כשיהי' נולד נמצא דהגידולין עומדין להיות ראוי למזבח. ולהכי א"ש דאיכא למ"ד מועלין בגידולי מזבח. פי' למ"ד בהויתן קדושים אבל למ"ד במעי אמן שפיר לא משכחת מעילה בגידולי מזבח דכשנגמר הולד קדוש בפ"ע הוא מקרא דתשא ובאת כנ"ל

דף לב ע"א בגמ' קדשי ב"ה שהתפיסן כו' לא עשה כלום פרש"י דטובת הנאה לא שייכא בהו. ותוס' הקשו ע"ז דהא שייך ט"ה כמה אדם רוצה ליתן להקריב קרבן אע"פ שאינו מחויב ע"ש. ואפשר לומר בשיטת רש"י דבאמת קשה להבין הענין דכמה אדם רוצה ליתן דמ"מ מה ממון יש לו בו. בשלמא ליתנו לבן בתו כהן הוי ממון ממש דאי יתן לו דינר כדי ליתנו לב"ב א"כ יש בו ממון לבעלים. אבל הנאה גרידא לא מיקרי ממון. לכן פרש"י הטעם דבאמת מצינו דמביא אדם קרבן שיתכפר בו חבירו. וי"ל דאפי' אחר שהקדישו לקרבן ואמר הרי זו. מ"מ יכול אח"כ לתתו להקריבו לשם פלוני **בשלמים דיכול למכור לריה"ג דהוי ממון בעלים כדאי' בפסחים (צ'.) אפ"ל כן אבל הא דתנן בערכין (כ"ח:) שור זה עולה אומדין כו' ליתן בשור זה להעלותו עולה. דא"י למכור וליתן. צ"ל דמיירי בפירש בשעת הקדש ע"ד כן להקריב עבורו או לכל מי שירצה. ולמ"ד יש ברירה יוכל להתכפר בו אחר. אמנם ברמב"ם (פ"ו מה' פסוה"מ) כ' שיכול ליתן חלקו לחבירו. וכבר תמהו עליו כמ"ש בזבחים (ד' ע"א) ע"ש:** ויכול לקבל בעבור זה דינר שיתכפר בו חבירו ולהכי חשיב שפיר ממון וא"כ זה שייך דוקא בקדשי מזבח דהוא כפרה ועבודות דזריקה והקטרה הוא לשם בעלים המתכפרין בו. אבל בדק הבית כל דאמר הרי זו בגזא דרחמנא הוא. ונהי דנהנה במה שמביא נדבה לבדק הבית אבל ממון לא מיקרי. והא דנדר חשוב ממון משום דבאחריותו הוא זה משום דהוי גורם לממון כממון. ומיהו קשה לפרש"י עכ"פ בנדר לבדק הבית דחייב באחריות שפיר יוכל לן לדין כהנים. ומצאתי במשנה למלך בה' ערכין עמד בזה ורוצה להול מכאן דבבדק הבית אפי' אמר הרי עלי אם הפרישו אח"כ תו לאו באחריותו קאי דהיכא דאיתא בבי גזא דרחמנא איתא והוי כאילו מסרו לגזבר וצ"ע בזה

ע"ב בגמ' מדרבנן וקרא למעילה כו'. פרש"י דמה"ת אינו קדוש לבדק הבית כלל. וקשה א"כ למה נשאר ר"ה בתיובתא נימא ג"כ דר"ה מדאורייתא קאמר. וכן הקשה המל"מ (פ"ו מה' ערכין). ותי' בדוחק ע"ש]. ואפשר לומר דלר"ה דקרא מפורש דלא חל החרם אין סברא שיתקנו חכמים היפוך המפורש בתורה. וכעין זה כ' הט"ז ביו"ד (סי' קי"ז). אבל לעולא דליכא קרא רק מסברא אין התפסה חייל שפיר גזרו רבנן דליחול כנ"ל

והנה בתוס' ד"ה והאמר כתבו דחרמי כהנים לא שייך בהו חיוב הגוף דהוי להדיוט. ודבריהם תמוהים בעיני דהא קדש הם לה' ונתנן לכהן. ולמה לא יתחייב בהרי עלי כדאי' בערכין (כ"ט.) כ"ז שהם בבית בעלים הן כהקדש לכל דבריהן]

שם בגמ' וד"ה בע"מ מעיקרו לא הי' בכלל העמדה והערכה קשה לי מנ"ל להגמ' דלר"ל לכ"ע ב"מ מעיקרו לא הי' בכלל כיון דתנא דבי לוי ס"ל דהוי בכלל מנלן לחלוק עליו בזה בשלמא לר"י י"ל משום דע"כ מוקי לברייתא דלקמן מתו תמימין יקברו בע"מ יפדו במום מעיקרו. א"כ צ"ל דמודין חכמים בב"מ מעיקרא. אבל לר"ל דמוקי לקמן בקדם הקדישן למומן. א"כ י"ל דלר"ש גם ב"מ מעיקרו הי' בכלל. ובאמת הגמ' לא מסיק שום דרש בדר"ל לר"ש למעט ב"מ מעיקרו דאותה קאי למעט בדק הבית. רק צריכין לפרש דאותה ממעט שניהם ב"ה וב"מ מעיקרו. דהא ע"כ גם לר"י דממעט מאותה ב"מ מעיקרו צ"ל דיש איזה משמעות בקרא דמיירי בקדם הקדישן למומן דאל"כ מ"ט אותה למעט ב"מ מעיקרו. ואפשר דלשון אשר לא יקריבו משמע דמקודם הי' ראוי ואח"כ נפסל דאל"כ הול"ל אשר אין קרבים. וא"כ לר"ל נמי ממעט אותה דוקא זו שמדבר ממנה הכתוב דהיינו קדשי מזבח ושקדם הקדישן את מומן לאפוקי בב"מ מעיקרו. אבל זה צ"ע מנ"ל להגמ' כך בדריש לקיש וצ"ע

דף לג ע"א בגמ' תמימין יקברו. פרש"י דעביד רבנן מעלה הואיל דהוי חזי להקרבה כו' קשה לי הא למסקנת הגמ' לכ"ע יקברו מדאורייתא. דהא ר"י מוקי לה הא דבע"מ יפדו בב"מ מעיקרו. א"כ כל שהן תמימין יקברו משום דבעי העמדה והערכה. ולר"ל מסיק הגמ' דהך מתו פי' שנשחטו. א"כ כיון שנשחטו תמימים ולא נזרק הדם וודאי יקברו. איברא דגם ע"ז קשה דא"כ טעון שריפה ומה יקברו דקדשים פסולין דינייהו בשרפה. אך באמת ר"ל לא גרס כן רק כברייתא אחרת דתמימים ומתו מיירי בבדק הבית. והאי ברייתא רק לר"י. וצ"ל דרש"י פי' כן בס"ד דהמקשן כנ"ל ודו"ק

שם בגמ' אלא לימא תהוי תיובתא דר"ל ואין מובן הטעם ופרש"י ג"כ צריך תבלין. ונראה כוונת הגמ' ורש"י משום דמשמעות הברייתא דכמו דסובר ת"ק בקדשי מזבח כך אר"ש דבין ק"מ בין קדשי ב"ה כך הדין. ובאמת אינו כן דלת"ק בגמ' בעלי מומין יפדו אפי' בקדם הקדישן למומם ולר"ש דוקא בב"מ מעיקרו. הגם דגם לר"י ל"ד לגמרי דלת"ק תמימים יקברו מדאורייתא ולר"ש בבדק הבית יקברו רק מדרבנן כדלקמן בגמ'. מ"מ עכ"פ הדין שוה ושייך לומר בין ק"מ בין קב"ה כך הדין. אבל לר"ל אין הפי' שוה דבק' מזבח דוקא ב"מ מעיקרו. ולת"ק אפי' במום שנעשה אח"כ כנ"ל

תוס' ד"ה אפי' חי' כו' דאין פדיון לעופות כו'. איני מבין דבריהם כיון דלתנא דבי לוי קרא מיירי בין בקדושת מזבח בין בבדה"ב. א"כ אי ממעטין עופות דמזבח משום דבהמה כתי' כדמפורש שם במשנה דמנחות ובת"כ דכ' בהמה ולא עופות ולבונה כו'. א"כ גם בבדק הבית נמעטו כיון דמקרא זה מיירי נמי בבדק הבית. ולכן הי' נראה דתנא דבי לוי לית לי' כהך משנה דאין לעופות פדיון וצ"ע

ע"ב בגמ' הב"ע בשעבר ושחטן כדתניא כל הקדשים כו' ר"מ אומר יקברו וחכ"א יפדו. לכאורה תמוה למאי ענין הביא הגמ' כדתניא הלא שפיר תי' כיון דנשחטו לאו אכילת כלבים היא ומה צריך סייעתא מהברייתא. ולכן אפשר לומר דהא תמוה מברייתא זו אדר"י כמ"ש תוס' דלר"י לכ"ע ק"מ הוי בכלל העמדה והערכה ולמה לחכמים יפדו. לכן י"ל דהא יש לעיין בהנך קדשים דנשחטו. אי נשחטו בחוץ להוי כשוחט קדשים בחוץ דאסורים כיון דקודם פדיון נשחטו. דאפי' דאינו ראוי לפנים ואינו בכרת ובלאו מ"מ נראה וודאי דאסורין כל שלא נפדו (כמ"ש התוס' בע"ז (י"ג:) דאפי'