שפת אמת על קדשים קעב

הרמב"ם בה' ע"ז (פ"ח) דמזה אימעוט ב"ח ג"כ כמו מחובר. רק אמוקצה קשיא לי'. כנ"ל. ופי' התוס' נראה דוחק בעיני. ובהכי מיושב נמי מה דקשה לי אשינויא דר"פ דאי אסור להדיוט ל"ל למעט מגבוה. הא י"ל בנעבד שביטלו אח"כ שמוכרו או ביטול אחר שתלש שערו וכדומה דמותר להדיוט ואסור להקרבה כל שהי' נעבד פ"א. ולמ"ש דקאי רק על מוקצה איסור דמוקצה ותקרובת לית להו ביטול

שם בגמ' וכל היכא דאסירי להדיוט ל"ב קראי. צ"ע מה הוי ס"ד דמקשה ליישב בזה. וצ"ל דס"ל דכיון דממשקה ישראל דברי קבלה הוא שייך שפיר קרא מן התורה לאסור לגבוה מצד עצמו. ועוד י"ל דנ"מ לענין להקריב דבר זה מן הנכרי דבמום כתי' להדיא ומיד בן נכר לא תקריבו. אבל דבר שנאסר מכח ממשקה ישראל הי' נראה דמעכו"ם רשאי להקריבו כיון דלדידי' שרי יכול להביאו. אבל כשנתמעט לגבוה בפ"ע אסור אפי' מן העכו"ם ואפשר זה הי' דעת המקשן. וצ"ע בזה לדינא. ועמ"ש במנחות (ה'.) בזה]

שם בגמ' מהכא נפקא כל אשר יעבור פרט לטרפה שאינה עוברת. מכאן יש לתמוה על התוס' בחולין (קל"ו:) דבעי למימר דאפי' נחתכו רגלי' מן ארכובה ולמטה שאינה טרפה פטור ממעשר. א"כ מה מקשה הגמ' הכא. (ועי' בתוס' בכורות (נ"ז.) שכ' דמהארכובה ולמטה חשיב עוברת דלא כמ"ש בחולין]. ולכאורה קשה מה מקשה הגמ' הלא התם ממעטין רק דאינו מחויב לעשרו כמו בעל מום דנכנס להתעשר אע"ג דאינו ראוי להקרבה מ"מ טרפה לא (ומנ"ל דפסול להקרבה]. אכן נראה פי' הגמ' משום דבאמת בבכורות (נ"ז) ממעטין כל הפסול לקרבן דפטור מלעשר מגז"ש דתחת תחת פרט לכל השמות הללו כלאים ויוצא דופן וטרפה. וא"כ קשה למה לי כ"א יעבור פרט לשאינה עוברת בלא"ה טרפה אימעוט. אלא וודאי דבעי לרבות איסור טרפה לכל הקרבנות והלא כבר אימעוט ממשקה ישראל. ולהכי משני דצריך לרבות היכא דהיתה לה שעת הכושר כנ"ל

ע"ב בגמ' והא מחוסר משיכה. יש להקשות להפוס' שכ' גבי אומנין וכל דבר שעושה ע"פ דיבורו מתחייב לשלם מה שהבטיחו הבעלים בלי קנין מטעם ערבות. א"כ ה"ה הכא ע"י הביאה שנבעלת לו מתחייב בתשלומין שהבטיח לה בלי משיכה. ואפשר לומר דבמידי דאסורא לא שייך חיוב זה דדברי הרב ודברי התלמיד דברו מי שומעין. ולא הי' לה לעשות ע"פ דיבורו לכן בכה"ג אינו מחויב ליתן לה. כנ"ל. אח"כ מצאתי בהרא"ש בע"ז (ס"ג.) שהקשה כן. ותי' דדווקא חיוב מעות שייך ע"פ דיבורו אבל לקנות גוף הדבר לא ע"ש. ולע"ד צ"ע בזה דנהי וודאי דאין הדבר נעשה של האומן לקדש בו אשה וכדומה כל זמן שלא עשה קנין. אבל חיוב שפיר יש על הבעלים ליתן לו דבר זה דוקא כיון שכך נתחייב לו וזה לא רצה לעשות המלאכה רק שיתן לו חפץ זה דוקא שפיר מחויב ליתנו לו. א"כ י"ל דשפיר חשוב אתנן כיון דע"י הביאה צריך ליתן לה הטלה וא"י לחזור בו ומנ"ל דבעי קנין דוקא. ולכן נ"ל כמ"ש מקודם

בתוס' ד"ה כגון כו' בקנין סודר כו'. צ"ע דקי"ל דקנין סודר לא מהני על אחר ל' דהדר סודר למרי'. כמ"ש התוס' ביבמות (צ"ג.) ד"ה קנוי' ע"ש]

דף ל ע"א בגמ' א"ה מ"ט דרבי. י"ל דר"ה ס"ל דטעמא דרבי דאתנן זונה דוקא כשנותן לה בעצמה ולא לאדון שלה. מיהו לא מסתבר להגמ' לומר כן דהא תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב והוי כמו שנותן לה וה"ה הכא

שם בגמ' ואידך לישתרי. הקשו בתוס' הא אין ברירה. ולכאורה הי' נראה כיון דתשעה וחד כלב א"כ עכ"פ בטל המחיר ברוב רק דב"ח לא בטלי וזה רק מדרבנן ובדרבנן קי"ל דיש ברירה. אח"כ ראיתי שכ"כ הג' רע"א ז"ל ע"ש שתמה על התוס' חדשים. אכן באמת נראה דקושית התוס' נכונה דאי אין ברירה כולן אסורין שאני אומר דכל שה נחלף על חלק עשירי מכל שה ומהכלב. ומנלן לומר דכל אחד מחליף בחד אי אין ברירה א"כ הקשו שפיר כנ"ל

ע"ב בגמ' והא לאו ממונא הוא אר"ה בממנה על פסחו ורבי היא. וה"ה דהו"מ למימר בקדשים קלים וריה"ג היא דהוי ממון בעלים. [כדאמר אביי בפסחים (צ'.) ע"ש]. והנה הרמב"ם כ' דעוף אפי' במוקדשים חל עליהם אתנן. ותמוה מנ"ל הא כמ"ש הראב"ד וכ"מ וע"ש בלח"מ שמיישב קצת. אך עוד הקשו על הרמב"ם הא לא משכחת אתנן במוקדשים דעוף דלאו ממונא הוא כקושית הגמ'. ואמרתי ליישב קצת. דהא לעיל מבעיא בגמ' בבא עלי' ואח"כ נתן לה ואמר לה שתקנה אחר ביאה ואי מצטרך לך תקנה מעכשיו וקודם ביאה הקדישתו נשאר בגמ' בתיקו ר"ש. וא"כ קשה מה מקשה הכא לאו ממונא הוא הא משכחת לה בכה"ג. אי נימא דהקדישתו לא מהני כמו הקריבתו א"כ חל האתנן אחר ההקדש. רק דהגמ' לא משני הכי דא"כ תפשוט הבעיא דהקדש לא הוי כמסירה להדיוט דיהי' כמו הקריבתו. לכן משני בממנה על פסחו כי היכי דלא נפשוט מהכא בעיא דלעיל. אבל למסקנא דנשאר בתיקו שפיר שייך הדין דאתנן במוקדשין בעוף בכה"ג בהקדישתו קודם הביאה דיהי' אסור מספק כיון דנשאר בתיקו. אך לפי זה קשה מאי מיבעיא לן לעיל בהקדישתו ואח"כ בא עלי' מה נ"מ אפי' יהי' עלי' דין אתנן הא ממעטין דבמוקדשין לא נאסר אתנן. ולכן הוציא הרמב"ם מזה דבעוף נאסר אתנן אפי' במוקדשין ונ"מ בבעיא דלעיל בעוף. מיהו אין זה אמת דהא הרמב"ם עצמו מביא בעיא דלעיל ומשמע דקאי בטלה ע"ש פ"ד מאיסורי מזבח. א"כ ע"כ צריכין לפרש בעיא דלעיל. דאי נימא דהוי אתנן כל שבא עלי' קודם הקרבה הטעם דמתבטל עי"ז ההקדש כיון דלא הקנה לה רק אחר הביאה. ודווקא אי הקריבה קודם הביאה וליתא בעולם הוי בכלל אי תצטרך לה לכלותו קודם הביאה לכן חל ההקדש. אבל כל שישנו בעולם לא נעשה שלה כלל קודם הביאה ובטל ההקדש וחל האתנן

בתוס' ד"ה דניחא לי' כו' תימא כו'. ונראה ליישב דהא דב"ש מודה בדרשא דהן ולא ולדותיהן היינו הוולדות שנולדו אח"כ. דהא בכל פסולי מזבח פליגי ר"א ורבנן בנרבעו ואח"כ נתעברו אי זו"ז גורם אסור. ור"א מתלמידי ב"ש נראה דגם ב"ש ס"ל זוז"ג אסור ולהכי ממעט קרא הכא דבאתנן ומחיר ולדותיהן דאח"כ מותרין. אבל אה"נ ולדות דמקודם אסורין לב"ש. ואפי' אי נימא דלב"ש זוז"ג מותר נמי נ"מ היכא דגם הזכר הוא אתנן ומחיר דב' הגורמים הם איסור דכה"ג וודאי בנרבע ורובע ואח"כ נתעברה מן הרובע וודאי אסורין גם לדידן. אבל באתנן ומחיר מותר מקרא דהן ולא ולדותיהן אבל בנתעברה קודם האתנן ומחיר שפיר אסור לב"ש. ולולא דמסתפינא הו"א דגם לב"ה הכי הוא דממעטין רק ולדותיהן שנתעברה אח"כ אבל נתעברה מקודם למה לא יהי' בכלל הן כיון שכבר הי' בעולם גם העובר נעשה אתנן ומחיר ואע"ג דהוי שינוי הא לא נקט התנא רק חטין ונעשו סולת. אבל קטן ונעשה גדול לא כיון דעכ"פ הוא אותו דבר רק שנתגדל [אע"ג דבגזל הוי שינוי כדאי' בב"ק (ס"ה:). וכ"נ מדברי הרמב"ם שלא הביא להתיר אלא שינוי דבידים. ובזה א"ש נמי מה דאי' בזבחים (קי"ד.) דאתנן חל על עובר ונאסר להקרבה אע"ג דלידה הוי שינוי לדעת הרבה פוסקים (בחו"מ סי' שנ"ד), אכן התוס' ב"ק (ס"ו.) דחו זה וכ' ואין לומר דהא דשרינן ולד אתנן היינו בנותן לה ואח"כ נתעברה כו' ע"ש]. וצ"ע בזה. אבל לב"ש שפיר י"ל כן. מיהו לדינא צריך לי עיון באמת בזה היכא דב' המינים רובע ונרבע אי ולד שלהם אסור. דהא סתם התנא כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין ומשמע בכל גווני

דף לא ע"א בגמ' אדרבא איפכא מסתברא כו'. לשון הגמ' צ"ע דהא משמע דמתיר רק