שפת אמת על קדשים קעא

ובהמיר דת הוי בידו קצת להכי אר"י דוקא בהפריש מקודם

בא"ד וי"ל דיש שם שיטה אחרת כו'. ומ"מ צריך טעם מ"ש ממחוסר זמן. והי' נראה פשוט לחלק דשאני מחוסר זמן דממילא יהי' ראוי אח"כ כמו שמשא ממילא ערבא וא"צ מעשה להכי לא חשוב דיחוי. [וכעין זה כ' התוס' שם ביומא]. מיהו משיטת הגמ' שם לא משמע כן

דף כז ע"א בגמ' והלכך גבי קדשי מזבח כו'. קשה למה לי הוספה זו בלא"ה כיון דתחת ב' לשונות משמע א"כ תליא בכוונתו דאי נתכוון לתמורה הוי תמורה ולחילול הוי חילול. כמו בפת סתם ונתכוון לחטים כדאי' בשבועות (כ"ו:). ומ"ש התוס' שם משום דסתם פת הוי דחטין. מדברי הרמב"ם והרא"ש משמע דלא ס"ל הכי. כמ"ש הב"י ביו"ד (סי' ר"י). ואפי' בפת שעורין דינא הכי]

בגמ' ואת"ל כו' היו לפניו ד' בהמות כו'. הרמב"ם (פ"ב מה' תמורה) כ' בג' בהמות כו' על הג' לא לקי וכן אפי' עשרה וא' בעל מום לא לקי על אחת. והקשה בלח"מ כיון דבעשרה לא לקי כ"ש בב'. ע"ש פ"ב דתמורה. וכן קשה למה הביא הא דג' בהמות. והנה הוא נמשך אחר הכ"מ שכ' כיון דנשאר בתיקו פסק לקולא דלא לקי. אך אין דרך הרמב"ם כן דהוי לי' לפרושי דמספק לא לקי. ע"כ נראה דהרמב"ם דייק בלישני' דלא לקי אבל לחולין לא יצא שום א' מהן. ומזה מוכח דספק הוא. ובסמוך גבי תמימה ובעלת מום שאמר זו תחת זו פי' בהדיא דנפק לחולין וא"כ מוכח דבהני ספיקא הוי. ומיושב ג"כ קושית הלח"מ ולהכי הביא גם הא דג' בהמות דגם זה ספק הוי ולא נפקי לחולין. ולפ"ז נראה דהרמב"ם לא גרס כאן ואת"ל כו' רק בעי רב אשי

ע"ב תוס' ד"ה לא אמרו כו' וקשה כו'. אפשר ליישב דהתם בסנהדרין מיירי שפדה ע"י שליח וכיון דשינה מן הדין דבעי עשרה לפדיון ונטל רק ג' הוי שינוי בשליחות ובטל הפדיון. ומה שתירצו התוס' דבשלו מיירי שמואל אבל היכא דהגזבר מחלל בעי ג' או עשרה. משמע לכאורה כוונתם דבשלו אפי' לכתחילה א"צ ג'. אבל כל היכי דצריך ג' מעכב הפדיון. ויש להקשות לפ"ז א"כ מה מקשה הגמ' מדשמואל דילמא שמואל מיירי בשאר הקדש. אבל בהמה דבעי העמדה והערכה א"כ קפיד קרא להיות נפדה בשוי'. להכי צריך להוסיף דמים מה"ת. וטפי קשה דאפי' הוספת דמים לא יועיל כיון דלא הי' הפדיון ע"י העמדה והערכה. ולמה ג' ועשרה מעכבין והעמדה והערכה אינו מעכב. ואפשר לפרש כוונת התוס' דלכתחילה לעולם בעי ג' ומ"מ אינו מעכב וגם העמדה והערכה אינו מעכב. [והא דתנן לקמן (ל"ב.) ואם מתו יקברו. ופרש"י משום דבעי העמדה והערכה. י"ל משום דאינו ראוי להו"ע ודאי מעכב כעין ראוי לבילה כו']. והטעם אפשר משום דבקדשים בעי עיכובי בקרא. וע"י גזבר שאני דהוי כשליח וכל שלא עשה כדין בטל השליחות כנ"ל. אך לשון התוס' לא משמע כן וצ"ע

שם בגמ' טעמא דבהמה כו' ובעלת מום כו' אבל מפריש נקבה לאשם כו' דלא כר"ש. פי' מדלא תני רבותא טפי בנקבה שאמר הרי זו לעולה. ומשמע מהכא במפריש נקבה ואמר הרי זו עולה או אשם נמי לא אמר כלום. דאל"כ י"ל דלעולם ר"ש היא רק משום רישא דאמר לא אמר כלום לא נקט נקבה לעולה [ועי' בתוספתא ריש פ"ב דהך סיפא ר"ש אמרה. א"כ ע"כ צ"ל דמשו"ה לא נקט נקבה לעולה. דבהא גם באומר הרי זו מהני. ופליגא אגמ' דידן]

פרק ששי

דף כח ע"א בגמ' חדא בחולין כו'. פרש"י ואח"כ הקדישן. וא"י למה הוצרך לכך דאפי' בחולין ממש מיירי וקאמר דנאסרו כולהו למזבח. ובאמת מה"ט נמי לא הוי סגי בהך דהכא דהו"א כיון דעדיין חולין אסרו חכמים בכ"ש דמה הפסד יש בזה לא כל השוורים לגבי מזבח קיימי. אבל בקדשים שנתערבו י"ל משום הפסד קדשים לא אסרו חכמים בכ"ש. מיהו הגמ' שם בזבחים עושה צריכותא אחריתי

ע"ב בגמ' והכתיב ואבדתם א"ש כל העשוי לשמם. פי' אע"ג דב"ח עצמם אין נאסרין דאינם בכלל עשוי לשמם דאין בו תפיסת אדם דמה"ט ב"ח ומחובר לא נאסרו. אבל עכ"פ ע"ז הם דעובדן בסייף. וגם אסורין לגבוה א"כ הציפוי דיש בו עשוי' הוי בכלל העשוי לשם ע"ז

שם בגמ' ואיפוך אנא. אין מובן קושיא זו דמה נ"מ אה"נ מצי למימר איפכא. וכוונת התנא דהני ריבויי אתיין להנך מילי ונקט חד גוונא וה"ה איפכא. וי"ל קצת כיון דמסיק ר"ש בברייתא למה נאמר נגח ורובע ועביד ב' צריכתות. ולכאורה בחד סגי דאי הי' רק מיעוט א' הוי מוקמינן לי' אמאי דחמור ולא אדקל (וכן הקשו התוס' בב"ק (מ':) ד"ה ויש]. ולהכי מקדים הגמ' דע"כ מן הבהמה אתי לרובע דברביעה כ' לשם בהמה. ודוחק. וע"ש במהרש"א מ"ש ע"ד התוס' הנ"ל]

בתוס' ד"ה אמר רב אשי תימה כו' אתנן ומחיר יוכיח. קשה לשונם דטפי הו"ל להקשות ללמוד הכל מאתנן ומחיר בלבד דליכא פירכא. ואפשר לומר כיון דקי"ל דאין אתנן ומחיר נוהג בקדשים אפי' בקדשים קלים דחל האתנן. מ"מ כיון דכתי' לכל נדר ממעטין קדשים א"כ אי הוי ילפינן מאתנן ומחיר ה"א דיו לבא מה"ד להיות כנדון ובנרבעו אחר הקדשן יהי' מותר להכי צריך קרא. על כן הקשו תוס' רק בדרך יוכיח. מיהו גם אסוף דינא י"ל דיו כו' להיות כנדון דכיון דאתי במה הצד יהבינן לי' קולות שבשניהם כמ"ש התוס' ב"ק (ג':). וגם הרא"ש דחולק שם על התוס' מודה הכא דאמרינן דיו ע"ש. וקל להבין]. ומיושב באמת קושי' התוס'. מיהו קשה בסמוך דבעי למילף מוקצה מאתנן ומחיר והלא צריך קרא לאסור גם בהקצהו אחר שהקדישו כגון בשלמים דממון בעלים ובוודאי נאסר כדאי' בזבחים (קי"ד.) אליבא דריה"ג]. ואי הוי ילפינן מאתנן ומחיר הו"א דיו וצ"ע

ד"ה כל שהמום פוסל צ"ע כו'. לכאורה הי' נראה לאפוקי עוף דאין מום פוסל בו גם הני אין פוסלין. מיהו בחולין (כ"ג.) מרבי הגמ' לפסול בתורין ובני יונה נרבע מדכתי' מן התורים וקאמר שם דהו"א דכל שאין המום פוסל גם הני לא יפסלו דכ' משחתם כו' מום בם קמ"ל. א"כ תמיהת התוס' קיימת. ואפשר לומר לענין מנחות דגם מום פוסל בהם כדאי' במנחות (פ"ז.) ולהכי גם סולת שנעשה מוקצה לתקרובת ע"ז פסול למנחה. אע"ג דהאי קרא בבהמה כתי' להכי מסיק הברייתא דכל דמום פוסל בו הני פוסלין כנ"ל: דף כט ע"א בגמ' מנין למוקצה מן התורה כו', הקשו בתוס' דהו"ל למימר והאי תנא מייתי מהכא כו'. ואפשר לומר דלולי דרשא דהכא לא הוי ממעטין כלל מוקצה דמנ"ל שיהי' בזה שם ע"ז להיות בכלל משחתם בהם. וכמו כן מן הבהמה מהיכי תיתי ניקום קרא אמוקצה רק משום דמוכח הכא דאיכא איסורא ממעטין מלעיל דפסול. וכי תימא ל"ל ב' קראי. י"ל לעכב. ותו י"ל דמהכא לא שמעינן רק דקרבן ציבור אסור ממוקצה ואפשר נמי כל קרבן שמצוה להביאו. אבל להיות פסול בנדבה אין לנו להכי צריך קרא דלעיל. ולולא דמסתפינא הו"א עוד דפי' הגמ' כאן מנלן למוקצה דהוא אסור מה"ת להקצות דבר לשם תקרובת דכתי' תשמרו להקריב לי ולא תשמרו להקריב לד"א ולא מיירי כלל מפסול הקרבה לשמים כנ"ל

שם בגמ' מנה"מ אר"פ דא"ק ממשקה ישראל כו'. ונראה לפרש דקאי אמוקצה כיון דאמרינן לעיל דהוי בכלל ע"ז דנקרא השחתה א"כ לאסור להדיוט כתקרובת עכו"ם. אבל על נעבד לא מקשה דכל דאין בו תפיסת יד אדם מותר להדיוט כדילפינן מעל ההרים כדאי' בע"ז (מ"ה:) וכ"מ לשון