שפת אמת על קדשים קע

נמי לא מהני. ויש ליישב כיון דגם ביציאת רובו מבעיא לי' ונהי דמסיק הגמ' דלא מהני משום דדברי הרב שומעין אבל היכא דקדם להקדיש קודם יציאת רובו שפיר לא חל אח"כ הקדש דבכור. כיון דבשעת הקדישו לא הי' עדיין דברי הרב וחל קדושת העולה ותו לא חל קדושת בכור כנ"ל. ולדינא צ"ע

שם בגמ' מתיב ר"א כו'. קצת קשה דילמא דוקא בחטאת קאמר ר"י כיון דולד חטאת מתה. א"כ מסתמא נתכוון להיות כב' חטאות לאחריות כיון דיכול לשייר ולהקדישו בפ"ע. אבל בשלמים כיון דגם מצד האם כשר להקריבו למה נימא נתכוון לב' קדושות. ונראה דס"ל להגמ' דלר"י דעובר לאו ירך אמו הוא לא חל הקדושה אגב אמו כלל ואם שיירו אין הפי' דוקא שאמר ולדה חולין. רק שכל שאומר בפי' שמקדיש האם ואינו מקדיש הולד בפ"ע. לא חל כלל קדושה אגב האם ודוקא בנתעברה אחר ההקדש רבי קרא דולד קדוש. אבל שיחול הקדושה ע"י קדושת האם על הולד לא. דבהמה בפ"ע היא ולאו ירך אמו. א"כ מקשה הגמ' שפיר כנ"ל

ע"ב בגמ' ואי אמרת שיירו משוייר כו' אמאי זכתה לו כו'. וקשה למה מסיק בתיובתא הלא י"ל דמיירי בכסף ואדרבא אתיא ככ"ע כדקי"ל דבכסף גם לרבנן הוי שחרור בחצי מקרא דהפדה לא נפדתה ושפיר הרב יכול ליקח כסף כפי שיווי הולד לשחרר הולד, והא דקאמר ומני ר"מ היא י"ל קצת דלשון האומר לשפחתו לא משמע כל כך בכסף. וגם לשון זכתה לו לא משמע כן דהא כסף קבלת רבו גרמה להשיחרור] אבל עכ"פ תיובתא דר"י ליכא וצ"ע

שם בגמ' דילמא טעמא דר"י דאדם מתכפר בשבח הקדש. קצת קשה דא"כ למה אר"י הקדיש חטאת מעוברת וילדה. הא כמו כן אפי' הפריש חטאת ואח"כ נתעברה ג"כ דינא הכי כיון דמתכפר בשבח הקדש. אבל לטעם דשיירו משוייר שפיר דוקא בהקדיש מעוברת. ואפשר לומר דס"ל לרבא דאפי' למ"ד דמתכפר בשבח הקדש הוא דוקא שיש לו עכ"פ חלק בו שנתוסף שבח ע"י ההקדש כהך דכריתות (כ"ז.) שהקדיש בסלע והוקר ועמד על ב' סלעים דכ"ז נקרא בשבח הקדש וכמו כן בהקדיש מעוברת דכבר קצת עובר הי' ברשותו קודם ההקדש אף שנגמר אח"כ והוי שבח הקדש מהני. אבל כשנתעברה אח"כ דכל הקרבן דהקדש הוא אינו מתכפר בו. וקצת ראי' מדנקטו בשבח הקדש. ולא כתב מתכפר בדהקדש. ולדינא צ"ע בזה

ואפשר לומר דאפי' אם הקדיש ואח"כ נתעברה מתכפר בולד ג"כ. מ"מ כיון' דאר"י רצה מתכפר בולדה משמע אפי' אמה קיימת יכול להתכפר בולד. ובהקדיש ואח"כ נתעברה לא יתכן זה שהרי אמר בהמה זו לחטאת ומוטל עליו לקיים נדרו להקריב האם. בשלמא אי כבר נתעברה א"כ הקדיש האם והעובר ושניהם בכלל נדרו שהי' ירך אמו ואח"כ נתפרדה הבהמה שנדר לשנים ויוכל לקיים נדרו באיזה שירצה. משא"כ אם הקדישה ואח"כ נתעברה אינו רשאי לעשות כן. אבל אם מתה האם שפיר מתכפר בעובר בכל גווני כנ"ל

בתוס' ד"ה דת"ק כו' והקשה מורי כו'. ואפשר ליישב דרש"י כ' כן לעיל אליבא דמסקנא דקי"ל כר"י דשיירו משוייר ולהכי וודאי לא שייך בהויתן קדושין כיון דקדושת הולד בפ"ע היא כב' חטאות. אבל למ"ד דשיירו אינו משוייר ועובר ירך אמו הוא שפיר י"ל דבהויתן קדושין. ולהכי המקשן רצה להוכיח דאינו משוייר ונאמר דס"ל להמשנה דבמעי אמן הן קדושין. כך הי' סברת המקשן כנ"ל

בא"ד ויש ספרים דגרסי כו' וא"א יכולין להעמידה כו'. יש ליישב גירסא זו דנהי דלמ"ד משוייר מטעם קדושת פיו הולד קדוש כדאמרינן הולד שלמים. מ"מ היינו דוקא בשנולד אח"כ. אבל בנשחט האם נמצא דהולד שהיא חטאת בפ"ע מת. וכמו אם תפיל הולד דפשיטא דהוי כמו כל קדשים שמתו דאין בהם קדושה ומעילה [ונהי דמדרבנן מועלין בהן כדאי' במעילה (ב':) י"ל דבהא לא גזרו דלא שכיחא]. ונהי דלאכילה התירה הכתוב מכל בבהמה' תאכלו. אבל לענין קדושת הגוף דהקרבה ליכא על הולד. ואפשר דאה"נ דבעי פדיון ככל קדושת דמים. והי' מיושב טפי הלשון נאכלת לכל אדם בכל מקום ולמה לא תני סתם שהוא חולין. רק דצריך באמת פדיון רק דבטל תורת חטאת ממנו. כנ"ל. ומ"ש התוס' ועוד היכא מצינו למימר כו' הא בפ"ק מייתי הני ברייתות כו' וע"כ האי דאינה נאכלת בעי לאוקמי כר"י כנ"ל. א"י כוונתם כלל דגם התם יש לפרש איפכא ומטעם שכתבתי דלבר פדא אינה נאכלת משום דקדוש אגב אימי'. אבל לר"י דקדוש בפ"ע ונעשה נפל שלא נגמר נאכלת כמ"ש. ותמהני על לשון התוס' בזה. דמה ראי' משם טפי מדהכא

בד"ה ואת אמרת כו' תימא כו'. יש לתמוה על תמיהתם דמנא להו דכוונת הגמ' דלית לי' לר"י אדם מתכפר בשבח הקדש. דהא עיקר כוונת הגמ' דאין טעם ר"י משום דאדם מתכפר בשבח הקדש והפי' ואת אמרת דטעם ר"י משום אדם מתכפר כו'. אבל באמת ר"י עצמו ס"ל נמי דאדם מתכפר בשבח הקדש. וזה ברור ופשוט. וכ"נ דעת הרמב"ם דפוסק (בפ"ד מה' פסוה"מ) שיירו משוייר כר"י דמ"ש הלח"מ שם דטעם הרמב"ם משום אדם מתכפר כו' תמוה דבהדיא כתב הרמב"ם דהוי כשתי חטאות לאחריות. ומ"מ פסק ג"כ דאדם מתכפר בשבח הקדש. ויש לתמוה על התוס' מה הוכחה הי' להם דלית לי' לר"י אדם מתכפר. וקצת אפשר לומר דסברתם הי' דאם אדם מתכפר בשבח הקדש למה נימא דהי' כוונת המקדיש לב' חטאות כיון דאפי' לא ישיירנה להיות בפ"ע ג"כ יוכל להתכפר גם בולד. א"כ למה יתכוון לב' חטאות. אבל באמת אין זה טענה דנ"מ טובא דאם לא הי' משיירה ואם יתכפר באם תמות הולד. אבל השתא דהוי ב' חטאות אין הולד מתה בכל גווני

דף כו ע"א בגמ' חצי' עולה וחצי' חטאת כו'. פרש"י שלא הי' מחויב חטאת. ותמהו בתוס' דא"כ לא חל קדושת חטאת כלל כדאמרינן בנדרים כו'. מיהו רש"י פי' שם בנדרים דבאומר הרי זו עלי לחטאת חל ע"ש, והרמב"ם (פט"ו מה' מעה"ק) נראה דפי' כפשטא במחויב חטאת. וקשה דא"כ למה תמות. וכן הניח בקושיא בלח"מ שם. אכן נראה דס"ל להרמב"ם דכיון דאינו עומד להקרבה מתחלתו והוא מביא חטאת אחרת הוי בכלל חטאת שכפרה בעלי'. מה"ט דאמרינן לעיל בהא דהשני ירעה שאין חטאת צבור מתה הא דיחיד מתה ומסיק הגמ' משום דמצוה בראשון הוי כמפריש השני מיד לאיבוד כדפרש"י שם ע"ש (דף כ"ד). הגם דהסוגיא שם לרבי. מ"מ נראה דהרמב"ם ס"ל דהוי אליבא דכ"ע דכיון דהפריש ע"ד שלא להקריבו ואידחי מיד הוי בכלל כפרו בעלי' שהרי הרמב"ם כ' בה' עבודת יו"כ (פ"ה) ג"כ כלשון המשנה שאין חטאת צבור מתה. משמע הא דיחיד מתה אע"ג דפוסק כחכמים לעיל כנ"ל ודו"ק

ע"ב ברש"י ד"ה זו תחת זו כו' נפדין אפי' תמימין כו' תמהני בזה הא קי"ל בתמימים אין יוצאין מידי מזבח לעולם וצריכין להמכר לצורך קרבן וכאן חללו לצאת לחולין. ולמה הוצרך רש"י לכך דיותר נראה לפרש דהיא בעלת מום דסתמא הכי הוא דאין אדם מקדיש תמימין לבדק הבית דעובר בלאו וצ"ע

בתוס' ד"ה ש"מ כו' אין לעופות פדיון כו' וה"ה אפי' קדושת דמים אין בו כו'. דבריהם תמוהים דוודאי כה"ג הוי כחולין גמורין ומאי דחוי שייך בזה כיון דלא נתקדשו כלום. ורש"י בכריתות פי' דאין פדיון לעופות דוקא כשנתקדש כדין. אבל בלא התחיל לחול קדושת הגוף מהני פדיון ע"ש (ד כ"ח:)

בא"ד א"נ כההיא דהתערובת כו' דם לתוך מים כו'. עמ"ש בזבחים (י"ב) לפקפק על זה. ומ"ש עוד וא"ת כיון דאית לי' לר"י דיחוי מעיקרא כו'. שם בזבחים כ' תוס' דהיכא דבידו קצת יש חילוק בין דיחוי מעיקרא לנראה ונדחה.