שפת אמת על קדשים קסט

ורבים ממילא הלכה כרבים. והנה הרמב"ם פוסק בכל חטאת ששינו בו כגון פרה לפר שעיר לשעירה כו' לא חל קדושת הגוף ואפי' לדמים לא קדוש ואינו עושה תמורה. והגם דלכאורה מסוגיא דהכא בסמוך משמע דכל פלפול הגמ' רק לר"ש דמצריך להיות שם עולה. להכי מפלפל הגמ' אי בהנך שייך נמי שם עולה. אבל לדידן דלעולם תרעה עד שתסתאב אפי' בנקבה לאשם. א"כ י"ל דה"ה חטאת. והלח"מ שם נתקשה בזה (פ"א דתמורה). אבל נראה דהרמב"ם מפרש דלת"ק העיקר תלוי כיון דקדוש לדמיו קדוש נמי קדושת הגוף. ובחטאת ס"ל לרמב"ם דלא קדוש אפי' לדמיו. ואפשר טעמו דא"א לומר דחל עליו שם חטאת דא"כ למיתה אזלי. ולכן לא שייך בחטאת להיות קדוש לדמיו דהא הבעלים יביאו חטאת אחרת ויהי' למיתה זה החטאת. או שמצא הרמב"ם כן באיזה תוספתא. ולכן לת"ק לא מקשה הגמ'. רק לר"ש דס"ל כלל אחר דכל דלא חזי' לגופי' לא חל קדושה ואעפ"כ בהני דשם עולה על אמו ס"ל דקדשה להכי פריך דבפרה לפרו כו' נמי חל שם עולה ומשני כנ"ל. עיין ברמב"ם פ"ד מפסולי מוקדשין ופ"א דתמורה

ע"ב בגמ' אמר רבא ב' תשובות בדבר חדא דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה. צ"ע למה נקרא הולד בא בעבירה הלא כל הפסולין לגבי מזבח רובע ונרבע ולדותיהן מותרין כדאי' לקמן (ל':) משום דהוי זה וזה גורם. ודוחק לחלק משום דהכא הבעלים גופי' עשאו העבירה דמ"ש סוף סוף זה וזה גורם הוא לגבי הולד. ותו אטו לא עסקינן דאחרים המירו שנתנו בעלים רשות להמיר. ועפ"ז עכ"פ מיושב קושי' התוס' ד"ה אבל דהקשו למה עדיף מתמורה עצמה דהלכה דאינה קריבה אשם. ולק"מ דוודאי תמורה עצמה דנעשה בה עבירה אינה מכפרת אבל הולד ס"ל להאי מ"ד דלא חשיב דבר הבא בעבירה כמ"ש

שם בגמ' ותו דתני ר"ח לסיועי כו' ולד שני לא קרב. קשה להבין כל סוגיא זו למאי דאמרינן לעיל (י"ח) דולד שני מדרבנן פסול כדי שלא יגדל עדרים וכיון דניכר מחשבתו דלגדל בעי להו כיון דנולד ולד ולד קנסוהו. א"כ הכא בתמורה לא שייך זה דאטו נחשדו לעבור על לאו דלא ימיר בפרט לעשות נקבה תמורה לאשם. ותו כיון דעכ"פ הדין דתמורה תרעה. א"כ מוכרח הוא להמתין עד שתסתאב ולהשהותה ולמה נקנסי'. ומתוך הדוחק נראה לי דרבא הבין הברייתא כפשטא דמן התורה פסול ולד שני וא"כ ה"ה ולד תמורה. ואע"ג דאמר ריב"ל הטעם דניכרין מעשיו מ"מ תני ר"ח לסיועי לריב"ל בעיקר הדין ולא מטעמו. ולהכי באמת לא קאמר תיובתא בסוף הסוגיא רק קשיא. וכן הרמב"ם פוסק (בפ"ד מה' תמורה) להלכה כלישנא בתרא דאחר כפרה יקרב עולה ולא חש לקושיא זו מה"ט. דאנן ס"ל דולד שני רק מדרבנן פסול. וזה לא שייך בולד תמורה. כנ"ל

ובפירוש אחר כפרה העתיק הרמב"ם שם שנולד הולד אחר כפרה. ולכאורה פשט הלשון בגמ' ורש"י משמע דאפי' נולד מקודם כפרה מ"מ אחר שכיפרו הבעלים הולד קרב עולה למסקנא. ומיהו מלשון המשנה משמע כשיטת הרמב"ם דתני ירעה עד שיסתאב. והלא סגי עד שיביאו הבעלים כפרתן אלא ודאי דכל שנולד קודם כפרה תו לית לי' תקנתא בהקרבה

בתוס' ד"ה ולד שני הקשה מורי כו'. ותירוצם קשה להבין דמה ענין וכ"ש זה מזה. ולפמ"ש לעיל דלשיטת ריב"ל לת"ק דמתני' יש ג' מחלוקת דת"ק מכשיר אפי' ולד ולד ור"א פוסל הכל וחכמים מכשירין ולד ולא ולד ולד. ור"ש ס"ל דיש רק ב' מחלוקת וא"כ הלכה כחכמים אליבא דת"ק ומקשה הגמ' שפיר

פרק רביעי

דף כב ע"ב בגמ' אליבא דרבנן מאי איריא בלילה אפי' ביום כו'. צ"ע לפרש"י במשנה דבבעל מום או עיברה שנתה לר"ל דהוי ב' ריעותות מודין חכמים אפי' נמצאת קודם כפרה. א"כ נ"מ אפי' לרבנן בהאי דאבודת לילה אפי' נמצאת בעל מום. ומזה סייעתא לשיטת התוס'

שם וכ"ש אבודה מן הרועה ולא אבודה ממנו. לכאורה קשה אם לא אבודה מן הבעלים למה הפרישו קרבן אחר. וזה וודאי אין לומר דאפי' אח"כ אבודה גם מן הבעלים מ"מ כיון דבתחלתה היתה אבודה רק מן הרועה הוי כמו תחלת אבודה בלילה לרבא. דז"א דכיון דעיקר אבודה בבעלים תלוי' א"כ התחיל האבודה רק כשנאבד מן הבעלים ומעיקרא לא הי' בכלל אבודה כלל. ולא דמי לאבודת לילה וזה ברור. אלא נ"ל דנ"מ אם הי' אבודה מן הרועה בלילה ולא מן הבעלים ולמחרת אבודה מן הבעלים והפריש קרבן אחר. א"כ אי אבודה מן הרועה הוי אבודה. הכא לאו אבודה היא כיון דהתחיל בלילה אבל השתא דאבודת הרועה לא הוי אבודה א"כ למחרת כשהי' אבודה מן הבעלים שפיר הוי אבודת יום ותמות כנ"ל

דף כג ע"א בגמ' עשו תקנה כו' לך התכפר באבודה כו'. משמע דר"ה מודה בזה לר' אבא דמפריש לאיבוד לאו כאיבוד ואם יתכפר באינו אבודה אבודה מתה. ותמהני על הרמב"ם דפוסק כר"ה וכתב ג"כ כלשון הגמ' דלך התכפר באבודה ע"ש (פ"ד דפסולי מוקדשין) ובתחלת הפרק שם הביא בעיא דגמ' לעיל בנמצא בין שחיטה לזריקה דהוי ספק אי כזרוק דמי ופסק דתמות מספק. וקשה דמה נ"מ בבעיא זו הא אבודה לכ"ע מתה אפי' נמצאת קודם הכפרה כשנתכפר באינו אבודה. ותו כיון דכבר שחט א"כ אפי' הי' נמצאת קודם שחיטה הרי במשך א' השני' תמות. ודוחק לומר כיון דשחטו קודם שנמצאת לא הוי המשכה זו דיחוי להאבודה וצ"ע

בתוס' ד"ה וטעמא כו'. תימא למורי הר"א כו'. צ"ע לפי מה דמסיק התוס' דלר"ה לא מקשה דהוי כמשך. א"כ למה נדחקו בחנם הלא קושית הגמ' רק על ר"א ולהביא סייעתא לר"ה. וכ"מ בסמוך דקאמר קשיא לתרוייהו משמע דקושיא ראשונה לא הי' רק על ר"א

פרק חמישי

דף כד ע"ב בתוס' ד"ה א"ר יהודה וא"ת לימא דר"י פליג אדר"ה כו'. ויש ליישב דשאני התם כיון דכשחל קדושת בכור למפרע בטל המכירה כמ"ש שם בגמ' ומאי דזבין לאו כלום הוא לכן קדוש למפרע. משא"כ הכא דע"כ מום הוא ומעכב מלחול הקדושה ולא שייך אגלאי מילתא למפרע דהא לא נגמר הקדושה ולא עבר בלאו כיון דבאמת לא נתקדש למפרע. משא"כ התם דבאמת כשחל למפרע המכירה בטלה כנ"ל נכון. וכ"מ שיטת הרמב"ם דהביא הך דר"י ופוסק התם כרב הונא ע"ש

דף כה ע"א בגמ' ש"מ ולדי קדשים בהויתן קדושים. משמע דכל המשנה ס"ל הכי וכן פרש"י דהא מפורש בגמ' דמציעתא מיירי בבהמת הקדש א"כ ע"כ בהויתן הם קדושים. ומהתימא על הרמב"ם דפוסק במעי אמן קדושים (בפ"ד דתמורה) וגם בפי' המשניות כ' דחכמים פליגי ארשב"ג והלכה כחכמים. וקשה הא ע"כ ת"ק נמי הכי ס"ל. ובלח"מ שם כ' דלמסקנא כל המשנה מיירי בחולין. אכן הרמב"ם בפי' המשנה פי' בעצמו בקדשים וצ"ע. מיהו קצת ראי' מהא דבעי ר"ע לר"ש באמר על בכור ביציאת רובו דיהי' עולה. ולא נקט בשאר קדשים משמע קצת דס"ל דבמעי אמן הן קדושים וצ"ע

שם בגמ' אמר על הבכור ביציאת רובו יהי' עולה כו'. וכן העתיק. הרמב"ם סוף ה' תמורה. וקשה דכיון דפוסק הרמב"ם פ"א מבכורות כר"ה דמכר ביציאת שליש לעכו"ם למפרע קדוש א"כ ה"ה באמר ביציאת מיעוטו