שפת אמת על קדשים טז

יבמות (ע"ד.) הביאו גי' רש"י דגם בשריפה מכשיר יוסף הבבלי מיהו להאי טעמא דגמ' דמדמי לי' לט"י א"כ ה"ה לשרפה כשר. ובס' פמ"א כ' דלשרפה א"א ללמוד דזר יוכיח. ואין זה מוכרח מידי דהוי אמראות נגעים דגזה"כ דבעי כהן ואין להוכיח מזה לפסול ערל וצ"ע לדינא

בד"ה אין בגדיהם כו' והא מיתה כ' בהדיא בפרשת ואתה תצוה ותירץ דאע"ג כו' וכ"ה בתוס' סנהדרין ע"ש. מיהו יש לעיין לפ"ז הא דקי"ל דמחוסר בגדים במיתה רק בעבודה תמה כדלקמן (קי"ב:) ופירש"י שם משום דמיתה דמחוסר בגדים משום דהוי כזרים וזר אינו במיתה רק בעבודה תמה וא"כ נימא דבמחוסר מכנסים יהי' במיתה אפי' בשאר עבודות כיון דבגופייהו כתי' מיתה וצ"ע בזה. ומ"ש עוד התוס' דמיני' לא הוי ילפינן מכנסים כו' קשה דא"כ מנ"ל דמחוסר מכנסים מחלל עבודה. וצריך לומר דכיון דגלי קרא דהוא במיתה ממילא הוי בכלל כל מחוסר בגדים

דף יח ע"א בתוס' ד"ה אתיא חוקה חוקה כו', וקשה מהך דשמעתין כו'. אפשר לחלק דבדבר הבא מן הכלל אין למדין אותו בגז"ש ממקום המפורש כיון דחילול דידי' לא כתי' בפירוש ובא מן הכלל. אבל ללמוד המפורש בג"ש מחוקה דכתי' בדבר הבא מן הכלל אפשר דלמדין ודוק

ע"ב בגמ' לא דכ"ע כמאן דאיתי' דמי. וקשה לשמואל מהני ברייתות. ואפי' אי נימא דס"ל דפליגי בזה הוי לגמ' למימר בהדיא דשמואל וודאי תנאי הוא ותו דהא משמע באמת דמאן דמחייב בעלת ה' הוא מקרא דאשר תכסה אבל בלא"ה הי' פוטר וא"כ ע"כ כמאן דאיתי' דמי. ומיהו אי אתיא כתנאי הא לק"מ דאע"ג דהני ברייתות תרווייהו אית להו כמאן דאיתא מדצריך קרא דאשר תכסה מ"מ הא שמואל פי' בברייתא דלעיל מרושלין כשרין כפשטא הא קמן תנא דסבר כמאן דליתא. אבל אכתי קשה למה לא אמרו דשמואל וודאי תנאי הוא. ואפשר דשמואל ס"ל דפלוגתא דתנאי הוא אי בעלת ה' חייבת ה' ציצית אבל ד' ציצית לכ"ע חייבת דכמאן דליתא דמי. ועיין במנחות סוף הקומץ (ל"ז ע"ב). ובס' טה"ק כ' לתרץ דנהי דהתם כמאן דאיתא מכל מקום הכא כיון דליכא שינה הכתוב לעכב כשר ע"ש. ואין דבריו נכונים. דהכא וודאי לאו מטעם כמדתו אתינן למיפסל. דודאי לכ"ע לאו כמדתו הוא. דהא מרושלין הם. רק אי הוי כמאן דאיתא הוי בכלל יתור בגדים ויתר פסול לכ"ע. וכן מבואר בלשון רש"י. רק מ"מ נראה לקיים דבריו ולאו מטעמי' רק דיש לחלק דודאי התם דכ' ארבע כנפות לכן בדאיכא חמש כמאן דאיתא כיון דחישב הכ' מנין הכנפות. אבל הכא בבגד נהי דארוך יותר מהצורך לית עלי' שם יתור בגדים כיון דבגד אחד הוא. והגמ' דאמר כתנאי רק אליבא דרב דפשיטא לי' דמרושלין הוי יתור בגדים. וקאמר דאיכא תנא דכמאן דליתא דמי אפי' התם דכ' ד' כנפות מכ"ש הכא. וע"ז משני דכ"ע כמאן דאיתא. אבל לשמואל לק"מ דנהי דהתם הוי כמאן דאיתא מ"מ יתור בגדים לא חשיב דבגד א' הוא כנ"ל נכון

וי"ל עוד דשמואל ס"ל כר"י לקמן בלישנא קמא דשלא במקום בגדים לא הוי יתור בגדים ולהכי כשר מרושלין אפי' אי כמאן דאיתא דמי. אבל רב ס"ל כר"ח לקמן דהכי קי"ל דאפי' שלא במקום בגדים הוי יתור. ולהכי תליא אי כמאן דאיתא אי כמאן דליתא. וקצת קשה לפי זה מה דמקשה הגמ' לעיל אדרב מברייתא דמרושלין כשרין נימא דברייתא מיירי במרושלין פחות מג' דאמרינן לקמן דשלא במקום בגדים בפחות מג' לא הוי יתור בגדים. וי"ל משום דסתמא תני מרושלין משמע אפי' טובא. ולפ"ז י"ל לדינא דמרושלין פסול דוקא בארוכין ג' יותר ממדתו. אבל יותר נראה לומר דהכא חשוב אגב כל הבגד. ולכן אפי' פחות מג' הוי יתור. ולא גרע מצילצול קטן דחשוב ומקשה הגמ' שפיר

בתוס' ד"ה והתניא תימא דביומא מרבה ילבש לרבות שחקין ולמה צריך ריבוי. קצת קשה איפכא דאדרבה לשון לרבות השחקין משמע אפי' לכתחילה והכא אמרו כשרים משמע דוקא דיעבד. דומיא דמרושלין ומסולקין. דלכתחילה בעינן כמדתו. (ועי' בריטב"א יומא (ד' י"ב) שכ' כן דבעלמא מצוה שלא יהיו שחקין ובתה"ד מצוה נמי ליכא א"כ מיושב קושי' התוס']

דף יט ע"א בגמ' כורך עלי' גמי. פירש"י משום דגנאי הוא. ולכאורה לא נראה הכי דא"כ למה נתיר לו גמי דמסי לכרוך דבר אחר. ותו דלכאורה נראה דאם אינו מתכוין לרפואה לא הוי אפי' שבות. ודוחק לומר דהוי פסיק רישא. ולמה לא נפרש דבאמת לרפואתו מתכוין דאינו יכול לעשות עבודתו בלי הרפואה ולהכי שרי במקדש. מיהו למאי דמסיק הגמ' דאיירי בשמאל א"כ ע"כ צריך לומר כפירש"י. אך רש"י עצמו פי' הקושיא דגמ' ותיפוק לי' משום חציצה ומשני בשמאל. קאי רק לר"י. וצ"ל כוונתו דעל המשנה גופא י"ל כיון דצריך לו לרפואתו לאו חציצה הוא. מיהו רש"י עצמו בעירובין פי' הקושיא דחציצה על גוף המשנה ע"ש. אכן משמעות לשון הגמ' משמע כפירש"י כאן. וי"ל דהמשנה אפשר לפרש אפי' שלא בשעת עבודה התירו השבות במקדש משום שיתרפא לעשות אח"כ העבודה. רק למאי דמחלקי בין גמי וצילצול ור"י נמי קאמר משום דלא הוי יתור א"כ פי' המשנה בשעת עבודה. ולהכי מקשה ת"ל משום חציצה. שוב מצאתי שגם בתורת חיים כ"כ בעירובין ע"ש

שם בגמ' נימא א' חוצצת. צ"ע מ"ש מגבי טבילה דדוקא רוב ומקפיד חוצץ וחציצין הללמ"מ וצ"ל הכא הללמ"מ דנימא א' חוצצת

שם בגמ' לישנא אחרינא כו' לימא פליגא כו'. צ"ע מה בכך דרבא יסבור כר"י וצריך לדחוק לחלק בין צילצול קטן. בשלמא ללישנא קמא קשה לעשות ג' מחלוקת בדבר לכן מקשה לימא פליגא אבל ללשון זה דר"י ע"כ פליג אדר' יהודא א"כ גם רבא מצי סבר כר"י. ואפשר דלרווחא דמילתא מסיק הגמ' דרבא יכול לסבור נמי כר' יהודא. וכן משמע מלשון רש"י. וא"כ צ"ע לדינא כיון דהלכה כלישנא בתרא הי' נראה לפסוק כר"י דאפי' צילצול לא הוי חציצה כיון דאין הכרח בדרבא אי פליג על ר"י. וצ"ע על הרמב"ם שפסק (פ"י מה' כה"מ) דצילצול הוי חציצה אפי' פחות מג'. וכ' הכ"מ משום דהלכה כרבא ולמ"ש אין ראי' מדרבא

שם בגמ' ולר"י מאי איריא גמי דנקט. לכאורה קשה ולר' יהודא נמי למה נקט גמי לינקוט חתיכת בגד קטנה דלא חשיב. והי' נראה לפרש דצילצול קטן הוא נעשה לרפואה ג"כ וא"ש תמיהת התוס' דגם צילצול קטן מרפא. והוצרך לשנויי דקמ"ל דגמי נמי מסי. אבל לפי' התוס' נראה דצילצול אינו מרפא קשה. והנה הרמב"ם בפי' המשניות לפ"י דעירובין זכ' דה"ה חתיכת בגד רק קמ"ל דגמי מסי. ולפי שיטת הגמ' משמע דהוצרך לתי' זה רק למ"ד דצילצול קטן מותר. והרמב"ם דפוסק דצילצול הוי יתור בגדים לא הו"ל לפרש כן וצ"ע לשי' התוס'

שם בגמ' יצא שערו בבגדו מהו שערו כגופו כו'. לפירש"י נראה דקאי באת"ל דגופו לא חייץ. והרמב"ם (בפ"י מה' כה"מ) לא פי' כן. דגופו נשאר בתיקו. ואת"ל פשיטותא הוא לדעת הרמב"ם. ופי' הכא דיצא שער לחוץ מן המלבוש ומיבעי אי שערו כגופו וצריך להיות גם השער תחת המלבוש ופסול. או לאו כגופו וכשר. גם לפירש"י קצת קשה דאפי' אי לאו כגופו אכתי איכא למיבעי דדרך לבישה הוא כן אכן הלשון בבגדו צ"ע לפירש"י והרמב"ם. ולכאורה הי' נראה לפרש יצא שערו ונקב הבגד ויצא לחוץ והאיבעי' אי שערו כגופו נמצא דהשער שיצא הוא מחוסר בגדים ופסול. וכה"ג אי' בברכות (כ"ד ע"א) ע"ש

שם בגמ' בעי ר"ז תפלין כו' כיון דלילה חייצי יום נמי. פירש"י דלא יהי' עבודת לילה חמיר מדיום. וק"ק