שפת אמת על קדשים קסח

רבא קאמר הקדיש זכר משמע דוקא זכר לדמי עולה וכמ"ש רש"י בכורות (י"ד:) דלהכי נקט זכר דחזי לעולה משום דרובא דמייתי קרבן עולה מייתי. וע"ש בתוס' ובשטמ"ק שכ' טעמים אחרים] כיון דראוי בעצמו לאותו הקרבן שנדר. אבל הקדיש נקבה לדמי עולה לא חל עלי' קדושת הגוף. וכן כ' הרמב"ם (פט"ו ממעשה הקרבנות). והכ"מ נדחק שם בחנם לפרש פי' זר בדברי הרמב"ם משום דהבין דזה קאי בשיטת ר"ש דהכא. ובאמת דברי הרמב"ם נכונים כמשמעות לשון הגמ' בכמה דוכתי הקדיש זכר לדמיו משמע דוקא זכר. וא"כ קשה דבמתני' בהקדיש נקבה לאשם דאלו הוי אמר דמי נקבה לאשם לא הי' קדוש קדושת הגוף. ורק דהכא שאני הואיל והקדיש היא עצמה לאשם. א"כ תו היכא דייק רבא מהכא דהקדיש זכר לדמיו קדוש. וצ"ל דס"ל לרבא דנהי דמהני מה שפירש לאשם דיחול עלי' קדושת הגוף אע"ג דאינו ראוי לאשם מ"מ לולא הסברא דמיגו דחל קדושת דמים כו' לא הי' מהני דיבורו רק מכח מיגו. וממילא יש לנו לומר בהקדיש זכר דחזי בעצמו מהני מיגו זו להקריבו בעצמו. כן מוכרחין לבאר סברת הגמ'. והנה התוס' הקשו מדמי נסכים דאמרינן בשבועות דלא קדשו קדושת הגוף. ותי' דאתיא כר"ש. ולכאורה כל דבריהם תמוהים חדא מה דהקשו מסוגיא דהכא. הלא הגמ' שם בשבועות מביא הך דהקדיש זכר לדמיו. ומשני הא לדמי עולה הא לדמי נסכים ותו מה תי' דאתיא כר"ש הא לר"ש אפי' לדמי עולה נמי לא חל. אכן לפמ"ש דבריהם מובנים דוודאי יש לחלק ולומר דהקדיש זכר דוקא ולא נקבה ומכ"ש דמי נסכים. רק עיקר קושיתם מה דהוכיח רבא זה הדין מן המשנה, וא"כ נראה דאינו מחלק בין שפי' לאשם או שאמר לדמי עולה. וא"כ גם בהקדיש נקבה לדמי' או לדמי נסכים נמי צריך להיות קדושת הגוף. וע"ז תירצו דאה"נ לתנא דמתני' הכי הוא. אבל לר"ש דפליג על מתני' אין ראי' לזה. ושפיר יש לחלק דבזכר לדמיו מודה ר"ש הואיל וראוי בעצמו להקריבו חל עליו קדושת הגוף. כן היא כוונת התוס'. אבל זה דוחק גדול דמשמע דלדינא איתמר שם. ויותר נ"ל לחלק דשאני הכא שהקדישו לאשם ונהי דלא חל לאשם מ"מ נחית קה"ג וא"י למוכרו בלי מום. אבל במקדיש בהמה לנסכים וה"ה נקבה לדמי אשם שפיר לא נחתא קדושת אשם כיון דלא חזי להכי. וכן באמת נראה לדינא דסוגיא דשבועות אתי ככ"ע וה"ה נקבה לדמי עולה או זכר לדמי נסכים מודה רבא דלא קדוש ובמתני' שאני הואיל והקדיש היא עצמה לאשם. וכמ"ש הרמב"ם. ומ"מ דייק רבא שפיר כמ"ש. אכן התוס' בנזיר (כ"ו: ד"ה אבל) כתבו דדוקא בנסכים דלא חזי כלל לשום נסכים שבעולם אבל נקבה דראוי מיהא לקרבן אחר חל עלייהו קדושת הגוף. ולשיטתם אזלי דהא דא"ר הקדיש זכר טעמא אחרינא הוא כמ"ש בבכורות כנ"ל]

שם בגמ' אשם בן שנה והביאו בן שתים ב"ש והביאו בן שנה כשירה ולא עלתה לבעלים. ואין מובן הטעם דכשירה. ותוס' תמהו עוד דבמנחות איתא דתעובר צורתן ותצא לבית השרפה והוי דלא כמאן. ורצו ליישב דמיירי בשלא לשמו והרמב"ם לא הביא רק ברייתא דמנחות ע"ש (פ"ד מפסוה"מ). ואפשר ליישב דברייתא זו ס"ל כר"א בכריתות (כ"ה.) דאשם בא בנדבה ואשם תלוי כשר בן שנה ובן שתי שנים **בזבחים (צ':) במשנה כל האשמות שבתורה באין בני שתים כו' חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע. משמע דאשם תלוי בן שתים וכ"מ שם (מ"ח.) ובכריתות (כ"ב:) דילפי' א"ת מאשם מעילות לענין דבכסף שקלי' וה"ה דנוכל למילף לבן שתים. וכן מפורש בזבחים (ע"ז.) אימרי בדכרי מיחלפי לך ע"ש אכן ברמב"ם (פ"ד מה' פסוהמ"ק) מבואר דא"ת בא מן הקטנים ומן הגדולים. הגם כי הדבר תמוה וצריך נגר ובר נגר לפרוקי. מ"מ אפ"ל קושי' התוס' כנ"ל לדעת הרמב"ם:** ולהכי נעשה כנדבה וכשר לאשם תלוי אבל ברייתא דמנחות ס"ל דאין אשם בא בנדבה. וכן פוסק הרמב"ם ולהכי פסולה כנ"ל

שם בגמ' והרי מחוסר זמן דלא חזי ואר"ש דקדוש פרש"י משום דר"ש ס"ל דכל שראוי לבוא לאח"ז הוא בל"ת מפורש בזבחים (קי"ב:) דאותו את בנו בנו או תורים קטנים אר"ש בל"ת הואיל וראוי לבוא לאחר זמן אך לפ"ז יש לתמוה מה משני הגמ' שאני מחוסר זמן דגמר מעשר מבכור. הלא תורים שלא הגיע זמנם הוי ממש כמו אשם בן ב' שנים והביאו בן שנה דג"כ ראוי לאחר זמן. ושוב מצאתי בתוס' זבחים (קי"ד:) ד"ה היתר עמדו בזה. ונדחקו מאוד בזה וקשה להבין טעם התוס' שם. ולע"ד נראה דבאמת יש לתמוה מה מקשה הגמ' הלא י"ל דהכא מיירי שהקדיש האשם בן שנה להביאו תוך שנתו וכה"ג כיון דלא חזי לא חל עליו קדושה. אבל התם הקדישו על דעת להקריבו אח"כ כשיבוא זמנו ושפיר חל. ולכן נ"ל דזה עצמו כוונת הגמ' אלא דהוקשה להם כיון דמידי דלא חזי ס"ל לר"ש דלא חל. מה טעם יחול כשאינו ראוי עתה. וע"ז תירצו דיליף מבכור והתם קדוש מיד להקריבו אחר זמנו וכמו כן חל ההקדש בתורים קטנים או באשם בן שנה כשהקדיש להקריבו אח"כ כשיבוא הזמן. אבל במקדישו להקריבו קודם הזמן לא חל כנ"ל

בתוס' ד"ה אשם והר"א תי' דהכא מיירי בשלא לשמו כו' שלא לשמו חייב משום שחוטי חוץ הואיל וחזי בפנים כו'. וצריך להבין הטעם דכשר לפנים שלא לשמו. וצריך לומר בדוחק משום דקי"ל אשם ששחטו שלא לשמו כשר. ואע"ג דאשם לא בא בנדבה א"כ ע"כ צ"ל דנעשה קרבן אחר ושוב כשר אפי' הי' בן שנה והביאו בן שתים כיון דלא עלה לשם אשמו. מיהו צ"ע בזה דהא אמרינן ריש זבחים דאע"ג דכשר אסור לשנויי בי'. ומשמע דה"ה באשם לשם עולה ושלמים דמ"מ אסור לשנויי בי'. א"כ ע"כ שם אשם עליו. וכן הרמב"ם כ' סתם אשם אע"פ ששחטו שלא לשמו נאכל הוא. משמע אע"ג שהי' לשם עולה מ"מ דין אשם עליו. וא"כ למה יתכשר בן שנה לבן שתים וצ"ע. ובאמת הרמב"ם לא הביא זה הדין בשחוטי חוץ רק שכ' (פי"ח מה' מעה"ק) דאשם נזיר ומצורע ששחטו בחוץ שלא לשמו חייב הואיל וכשר בפנים. משמע דקאי אבן שנה כדין אשם נזיר ומצורע. ותמהני שהכ"מ כ' עליו שהוא מסוגיא זו דזבחים (דמיירי במחוסר זמן] נראה שהבין דמיירי בבן שתים. ולא משמע כן בהרמב"ם וצ"ע. וליישב שיטת הרמב"ם אפשר לומר כמ"ש בגמ' לעיל דאותו סוגיא דזבחים ס"ל דאשם תלוי בא בנדבה. ולהכי בשלא לשמו דנעשה נדבה שפיר כשר אפי' בן שתים. אבל לדידן דלא בא בנדבה פטור כה"ג בשחוטי חוץ כנ"ל

בא"ד והכא מיירי אחר שניתק לרעי'. צ"ע בבן שנה כיון דראוי לאחר זמן למה יהי' ניתק לרעי'. ואפי' אי נימא דכיון דעבר אבל תאחר ורוצה להביא אשם אחר מיד ממילא ניתק הראשון לרעי'. מ"מ קודם שהביא אחר למה יהי' ניתק. והכא מיירי שעדיין לא הביא אחר שהרי אמרו שלא עלה לבעלים וצ"ע

בד"ה אף מחוסר כו' בסוף הדבור אם עבר והקדישו קדוש. בזבחים (קי"ד:) בתוס' ד"ה היתר הקשו לרבא דס"ל א"ע לא מהני למה יהי' קדוש. ונראה ליישב כמו דאמר רבא לעיל גבי בעלי מומין. דכ' לא ירצה הא מיקדש קדשי ע"ש לעיל (ה' ע"ב) כמו כן י"ל במחוסר זמן דכתי' ומיום השמיני והלאה ירצה. משמע דקודם שמיני לא ירצה אבל מיקדש קדשי כנ"ל. גם בתוך ז'. דלרבות ליל ח' לקדושה ל"ל קרא דהכא. כדאי' בזבחים (י"ב.) מרומיא דקראי ע"ש. א"כ ירצה ע"כ לרבות דגם בתוך ז' מיקדש קדשי]

דף כ ע"א בגמ' אמר רבי אין אני רואה דבריו של ר"ש כו'. לכאורה צריך להיות הלכה כרבי שהוא מכריע. אך הרמב"ם פסק כת"ק. ונראה הטעם דמשמעות הגמ' דהך פלוגתא דתמורה תלוי' בפלוגתא דת"ק ור"ש במשנה אי תמכר שלא במום. וכיון דבמתני' הוי סתם פלוגתא דיחיד