שפת אמת על קדשים קסז

דהמקריבו לשם אשם עובר בעשה משום דס"ל כר"ע ולדידי' ליכא עשה

שם במשנה וחכ"א יקרב. כ' בתוס' צ"ע חכמים היינו ת"ק. ונראה דג' מחלוקת יש בדבר דלת"ק אפי' ולדי ולדות קרבין ולר"א אפי' ולד לא יקרב ולחכמים ולד יקרב ולא ולדי ולדות. וכל זה שיטת סתם משנה. ואתי ר"ש למימר דליכא ג' מחלוקת ופליגי רק בולד. אבל בולד ולד לא נחלקו. ולרבה הפי' לא נחלקו דלכו"ע קרב ולריב"ל הפי' לא נחלקו דלכו"ע לא קרב. אבל עכ"פ ליכא ג' מחלוקת ולת"ק דמתניתין איכא ג' מחלוקת. ובס' בה"ז כ' מזה אבל סיום דבריו א"י להלום. וגם מ"ש עליו הצ"ק א"י. אבל הפי' שכתבתי נכון ופשוט בין לרבה בין לריב"ל: ועפ"ז נראה לבאר שיטת הרמב"ם (ריש פ"ד מה' תמורה) שפוסק דולד יקרב ולא ולד ולד. וכ' הכ"מ דפוסק כריב"ל. ואין דבריו מובנים דמ"מ הו"ל לפסוק כת"ק ולא כר"ש. בפרט דבפי' המשניות כ' בעצמו דאין הלכה כר"ש. ולמ"ש א"ש דודאי לא ס"ל כר"ש רק כתנא דידן דאיכא ג' מחלוקת ופוסק כחכמים דיקרב היינו הולד ולא ולד ולד. משום דהלכה כמכריע. ותו דת"ק סתמא וחכמים הם לשון רבים. ולהכי נהי דסתם דבתר הכי גבי ולד תודה סתם כת"ק דאפי' ולד ולד יקרב מ"מ פוסק הרמב"ם כחכמים דמשנה ראשונה כנ"ל

שוב ראיתי דקושית התוס' נכונה. דחכמים היינו ת"ק, דבשלמא לריב"ל אפשר לומר כמ"ש לעיל דת"ק ס"ל דג' מחלוקת בדבר. אבל לרבה א"א לומר כן דלת"ק ג' מחלוקת וחכמים מכשירין בולד ופוסלין ולדי ולדות. א"כ איך אמר רבה מסתברא דולד טפי פסול היפוך סברת חכמים ות"ק דנימא מסברא דר"ש חולק מהיפוך על היפוך לדחות סברת הת"ק. ותו מדתני ר"ח לסיוע דריב"ל דולד שני פסול. ואי לרבה אליבא דת"ק נמי חכמים ס"ל הכי מה סייעתא איכא לריב"ל דלמא ברייתא דר"ח כחכמים אליבא דת"ק ס"ל ולהכי דברי התוס' נכונים אליבא דרבה כנ"ל

שם בגמ' וכ"ת ה"נ והתניא כו'. וקשה דילמא ברייתא כחכמים דפליגי על ר"א. ורש"י פי' דבסיפא ולד תודה ותמורתה ל"פ ר"א. וקשה דא"כ הו"ל לגמ' להקשות ממתני'. [דלקמן דלא פליג ר"א] א"ו דמתני' אפשר לומר דפליג ר"א בקמייתא וה"ה בבתרייתא. ולכן נראה דעיקר קושי' הגמ' דאין סברא דמואם ימעט ר"א ולדות והברייתא מרבי מואם ולדות לכן מסיק הטעם דמדרבנן הוא משום גזירה. וממילא י"ל דאה"נ דר"א פליג גם בתודה. דסברת רש"י דתודה לא שכיח ולא גזר ר"א אינה מוכרחת. וגם לא ידעתי למה נדחק רש"י לומר למסקנת הגמ' דמדרבנן הוי דבתודה מודה ר"א דלא שכיח. וזה דוחק למה לא שכיחי תודה. והלא א"ש כפשטא דהא הברייתא קאי על הפסוק וכיון דמדאורייתא גם ר"א מודה למה יחלוק על הברייתא. רק בס"ד דמדאורייתא נמי פוסל מקשה הגמ' משא"כ למסקנא. והא דלא פליג במשנה בתודה דכבר איפליג בשלמים וה"ה בתודה כנ"ל אח"ז ראיתי בתוס' הג' רעק"א ז"ל שתמה על הרמב"ם דפוסק גם בתודה דולד ולד פסול ע"ש. ולק"מ דודאי הרמב"ם לא הבין כפרש"י רק דגם בתודה פליג ר"א. כנ"ל פשוט וברור

ברש"י ד"ה ל"א אפי' ממרגייהו. אפי' הן דשין את התבואה כו'. ותמהו בתוס' דאסור בגיזה ועבודה. ומ"ש על הגליון בשם הערוך שנכנסו מעצמן לדוש. ג"כ אינו מספיק. דודאי מחויב הוא לילך ולהורידן מהדישה. [הגם דאינו עובר בלא תעבוד כיון שהוא לא הכניסן לדוש. מ"מ מדרבנן מוטל עליו למונען מעבודה כמ"ש במל"מ (פ"א מה' מעילה) לענין מרביע ע"ש] ויותר נראה לפרש בכוונת רש"י באמר ולא אפריש עדיין ויש לו בהמות בדישה. ומעכב עצמו מלהפרישן עד אחר זמן. ע"ז אמרה תורה תשא ובאת. אכן ברש"י ביצה (י"ט:) משמע דבאמר ולא אפריש ליכא עשה להביא ברגל ראשון כמ"ש הפנ"י שם. וכ"מ ברש"י סו"פ פנחס ע"ש]

ע"ב בגמ' מעצרת בעי מיכלי'. לכאורה קשה בלא"ה נמי כיון דעיבור פרה לט' חדשים א"כ ע"כ נתעברה עוד קודם חג הסוכות. ובחג הסוכות הו"ל לאקרובי לפרה ולמה המתינו עד הפסח לס"ד דגמ' שלא ידעו דחולה ברגל יכול לשהות עד אחר הרגל. ואפשר להוכיח מכאן דפרה מעוברת לא עבר בעשה כיון דרוצה להמתין עד שתלד ולהקריב הולד בפ"ע וצ"ע לדינא

שם בגמ' א"ה מאי אסהדותי' כו'. ערש"י ותוס'. ולפירושם קושית הגמ' קאי גם על רב זביד ולא משמע כן בגמ'. וי"ל דהא משמעות הגמ' דלרבא גם כשעבר רגל אחד עובר בעשה בכל יום ויום. א"כ הא דמשני שהי' חולה בעצרת צ"ל דכל שברגל הי' חולה שוב אינו עובר בעשה עד רגל השני. וכ"מ בדברי התוס' (ר"ה ו':) גם לענין לאו דב"ת. ובשו"ת ח"צ (סי' י"ב) ובפנ"י בר"ה שם הקשו ע"ז] וזה. רבותא גדולה. ולהכי מקשה הגמ' רק על רב אשי כנ"ל

שם במשנה תמורת עולה ולד תמורה כו'. והתמורה עצמו הנקבה לא נתבאר במשנה מה דינה. ולכאורה הי' אפשר לומר דהיא כשר להקריבה שלמים כיון דכתיב ותמורתו יהי' קודש. נהי דא"י להיות קדושת הבהמה שהמירה בה מ"מ תהי' לקרבן הראוי. ובזה הי' מיושב לשון הגמ' כפשטא דאימי' נמי קרבה. פי' דהיא עכ"פ קרבה. ונהי דהיא שלמים מ"מ כיון דקדושת הקרבה הוי עלה לא נדחה הולד ותו כשר הולד לעולה. והי' מיושב נמי קושי' התוס' ד"ה אלא כו'. אכן הרמב"ם כ' בפי' (רפ"ג מה' תמורה) דנקבת תמורת עולה תרעה. ונראה הטעם דכ' היא ותמורתו יהי' קודש דוקא אותו קדושה הראשונה כנ"ל

שם בגמ' רבא אמר ע"כ לא אר"א כו' שם עולה על אמו כו'. קשה לי הא לעיל (י"ז:) אמר רבא בולד בעל מום ליקרב ואליבא דר"א. והגמ' שם קאמר נמי סד"א ע"כ לא אמר ר"א כו' שם עולה על אמו. א"כ משמע דרבא לא ס"ל האי חילוקא. ואי נימא דשם גזה"כ היא א"כ א"ש נמי לרבנן. וקצת סייעתא מזה למ"ש לעיל דהרמב"ם גורס ברבא ליקרב וד"ה דגם חכמים מודין. אבל לגירסא שלפנינו קשה ויש לחלק קצת דהתם הוי ג"כ שם עולה או שלמים] על אמו קודם שנפל בה המום

בתוס' ד"ה וחליפות צ"ע כו'. ורש"י כבר רמז תי' ע"ז. דמתודה יקריב לא מוכח רק איזה שירצה יקריב אבל השני' אפשר לא קדושה. והא דאמר יכול יהי' שני' טעונה לחם היינו מכח דרשא דסיפא דברייתא אם על תודה ע"ש ברש"י ד"ה יקריבנו

דף יט ע"ב בגמ' היינו מומא כו' מיגו דנחתא קדושת דמים נחתא נמי קדושת הגוף. ואין מובן התי' מה בכך דחייל קדושת הגוף מ"מ היינו מומא. וצ"ל דודאי זה ידעו דפדיונן דוקא במום דלא חזי לשום קרבן והפסוק קרי' לי' בהמה טמאה אשר לא יקריב ממנה קרבן לה' שלא יהי' בו שום קרבן. רק עיקר הקושיא הי' כיון דתחלת הקדשו הי' אינו ראוי לא ליחול עלי' שום קדושת הגוף כמו במקדיש בעל מום דקדם מומו להקדשו דגם בלי קרא דכל בהמה טמאה כו' הי' מהני בי' פדיון מסברא. ומשני דאינו כן דמיגו דחל כו' חל נמי קדושת הגוף. וגם אפשר להביא ראי' לדין זה מהלכה דבאשם רועה ולד ותמורה לפרש"י דהלכה הי' שתרעה. הרי דאע"ג דלא חזי לאשם מ"מ א"י לפדות עד שיפול בו מום כיון דחל עליו הקדושה אע"פ דלא חזיא להקריבו

והנה מה דאמר רבא זאת אומרת הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף. יש לעיין בזה דמה ראי' ממתניתין דהקדישו באמת לאשם ורצה שיהי' בו קדושת הגוף ואע"ג דאינו ראוי לכך מ"מ מנלן להוציא מזה דאפי' פי' בהדיא רק לדמיו יהי' קדוש קדושת הגוף. וצ"ל דסברת הגמ' דמ"מ הכא נמי קדושה דאשם לא חל עליו כמו שהי' רצון המקדיש רק דנשאר קדושת הגוף מכח מיגו. וה"ה בהקדיש זכר לדמיו. מיהו צ"ע דהא