שפת אמת על קדשים קסו

כמו ביחיד אשה שהפרישה עולתה ומתה יורשין מביאין אותה. וה"ה בחטאת אי לא דגמירי דמתות. כנ"ל פשוט

דף יז ע"א בגמ' אמר שמואל לא קדושין בתמורה ולא מקדישין לעשות תמורה. נראה דאזיל לטעמי' דס"ל בסמוך המקדיש טרפה צריכה מום קבוע כו'. אבל קדושה חלה על הטריפה. להכי פי' אין קדושין בתמורה. אבל לדידן דקי"ל כר' אושעיא דאין קדושה חל על הטריפה א"ש כפשוטו. וצ"ע לשמואל מ"ט דאין מקדישין בתמורה דלא שייך למיגמר מבהמה טמאה דהא בהמה טמאה אין קדושה חלה עלי' ובטרפה קדושה חלה עלי'

פרק שלישי. ע"ב בגמ' זכר לרבות את הולד והלא דין הוא ומה תמורה כו'. לכאורה הי' נראה לפרש דהא פשיטא לחכמים מסברא דהולד קדוש עכ"פ. רק דצריך קרא דכשר להקרבה כמו בתמורה אע"ג דכתי' והיה קדש צריך קרא להכשירו למזבח. ולהכי א"ש דיליף בק"ו מתמורה. אבל אי לא נדע מסברא דקדוש מה מקום ללמוד מתמורה דהתם ע"י התמורה נתקדש. אבל הולד מאיזה טעם יתקדש. ומה"ט אפשר לע"ד לומר דאפי' למ"ד וולדות קדשין בהויתן הם קדושים היינו להיות עליהם שם קדושת הגוף. אבל עכ"פ גם במעי אמן קדושים להיות קודש עכ"פ כיון דמסברא הוא קדושת הולד הואיל והיא גידולי הקדש וזה שייך גם במעי אמן. וכן משמע קצת לשון הברייתא לעיל (י"א.) השוחט החטאת ומצא בה בן ד' חי דתנא חדא דנאכל בכל מקום ומוקי לה כמ"ד בהויתן הם קדושים. ומדלא תני ולדה חולין משמע דקודש מיהא הוי רק דאין בו קדושת הגוף. ואה"נ דבעי פדיון ככל קדושת בדק הבית. וחתני מ' יעקב מאיר נ"י הקשה לי ע"ז דא"כ לא יוכלו בעלים להקדישו תוך מעי אמן לקרבן אחר דכבר אינו שלו דהוא של הקדש ולקמן (כ"ד:) אמרינן דלמ"ד בהויתן קדושים יוכל להקדישו לקרבן אחר. לכן אפשר לומר דוודאי אי לא הוי גלי קרא דקדוש ליקרב. ה"א מסברא דהוי קדוש להצריך פדיון וממילא הי' גם במעי אמן קדוש. אבל השתא דגלי קרא דקדוש ליקרב ממילא למ"ד דבהויתן קדוש לא חל במעי אמן שום קדושה כיון דכשיולד יהי' קדוש להקריבה ויהי' ראוי למזבח לא חל עליו קדושת בדק הבית. וצ"ע עוד בזה

שם בגמ' אימא זכר לרבות התמורה נקבה לרבות הולד לכאורה אין מובן מה נ"מ בזה. אפשר אה"נ ותנא חדא מנייהו נקט וכמו כן י"ל איפכא. ובקרבן אהרן נראה שהרגיש בקושיא זו, וכ' קצת פירוש כיון דמנקבה נכון יותר לרבות ולד דהיא יולדת א"כ הוי לי' לברייתא למינקט טפי איפכא. ול"נ ליישב כפשוטו דקשיא לי' לרב ספרא במה דמקשה והלא דין הוא. פי' ל"ל למיכתב זכר לרבות ולד ונקבה לרבות תמורה מקרא א' סגי. והשתא אי נימא דקרא אין לו הכרע מה מקשה והלא דין הוא הלא אילו הי' נכתב רק חד קרא הוי מוקמינן לי' אהך דחמיר דמסתבר טפי ולא על הקל כדאמר התנא דולד חמור מתמורה. א"כ אי הוי כ' נקבה בלבד הוי אמינא דמרבה ולד ולא תמורה. ולהכי משני אביי דנקבה משמע אתמורה וזכר אולד ומקשה הברייתא שפיר כנ"ל

שם בגמ' אמר שמואל ליקרב ואליבא דר"א מהו דתימא כו'. לכאורה אין מובן מה מ"ד דקאמר וכי מה קשיא לי' הלא י"ל דר"א עצמו דס"ל דמקדיש נקבה לעולה הולד קרב עולה באמת נפקא לי' מהאי קרא דהכא. וצ"ל הפי' דהא מקרא באמת אין ראי' כדאמרי אינך אמוראי לרעי' וד"ה א"כ מוכח דלרעי' נמי בעי קרא דהו"א דא"צ רעי' ויפדנו מיד כיון דאינו ראוי להקרבה ואפי' בתמורה דכתי' יהי' קודש י"ל דצריך פדיון אבל רעי' א"צ וא"כ מקרא אין הוכחה לר"א. רק כוונת שמואל דלר"א דקאמר מסברא בעולה נקבה דהולד יקרב עולה ס"ל נמי הכא בולדות בעל מום דנמי קרב. וע"ז קשה מאי קמ"ל שמואל וקאמר דס"ד כנ"ל

והנה מדא"ש ליקרב ואליבא דר"א כו'. משמע דלרבנן וודאי לא יקרבו. וצ"ע דהא יש לחלק דהכא כיון דקודם שנולד המום חל עלי' קדושה גמורה אפי' רבנן מודו. והנה הרמב"ם (בה' תמורה פ"ד) פוסק דקדוש ליקרב. ותמוה מסוגיא דהכא. והכ"מ כ' שם משום דב"פ ור"י פליגי לעיל י':) ופוסק כר"י. וזה תמוה דהתם פליגי אי חל הקדש על ולד משא"כ הכא דיהי' קדוש מעצמו. ובס' קרית ספר כ' ג"כ כדברי הכ"מ ומייתי מסוף הסוגיא דלעיל דר"י וב"פ פליגי בולד במעי בעלת מום. וכ"ז אינו מספיק לדחות סוגיא דהכא דשם מיירי דמקדיש הולד בפ"ע. אבל לא להיות קדוש מעצמו. והלח"מ תמה ג"כ על הכ"מ. והוא תי' דלמסקנת הגמ' דמסיק להאי תנא דיליף מקרא דרק קדשיך כו' תשא דריש מזכר ונקבה לוולדות בע"מ כו'. וא"י כוונתו דהא בר פדא מוקי נמי הכא לרבנן לרעי' אבל לא ליקרב. והנה בתוס' הכא ד"ה דאיכא משמע שהבינו סוגיא דהכא בהקדיש האם אחר שהי' בה מום. דליכא קדושת הגוף עלייהו כלל כמבואר בתוס']. ולפ"ז אפשר דבקדם הקדישן למומן גם לרבנן הולד קדוש ליקרב מסברא הנ"ל דכבר חל הקדושה. ואפשר הרמב"ם ג"כ הבין כן. אבל פשט הסוגיא לא משמע הכי. [וגם בבכורות (ט"ו:) מבואר דבקדם הקדישן למומן מיפלג פליגי בולדות איכא למ"ד קדשי ליקרב ואיכא למ"ד קדשי לרעי'. ובקדם מומן להקדישן מבואר שם (י"ד:) דנפדין תמימין וא"צ מום ורעי']. וצ"ע

בתוס' ד"ה דאיכא כו' וקשה כו' ומשמע דממעט כל ולד ב"מ. וקשה להבין דבריהם דהא הכא לא ממעט כלל רק דאמרינן דס"ד דר"א מודה הכא היינו בשלמים. ולעולם בעולה באמת פשיטא ורבותא הוא רק בשלמים. ובס' בה"ז הרגיש בזה. ופי' כוונתם לבר פדא דאמר לרעי' וד"ה היינו דגם לר"א ולד לא קרב ומשמע כל ולד ע"ש. ולע"ד צע"ג בזה דלא משמע כלל הפי' הכי. ולרעי' וד"ה פי' דהברייתא אתי גם לרבנן לרעי'. אבל אה"נ לר"א הכל מודין דלהקרבה. דאל"כ למה אמרו מעיקרא מהו דתימא כו' עולה דאיכא כו'. תיפוק לי' דבאמת בר פדא ס"ל הכי ויותר הוי לגמ' לומר זה הלשון גבי בר פדא לרעי' וד"ה וע"כ לא אמר ר"א אלא בעולה כו'. אבל השתא דקאמר בדשמואל מהו דתימא משמע דהוא הו"א בעלמא. והגם דלשון לרעי' וד"ה אינו מדויק כל כך מ"מ דחיק ומוקי אנפשי' כנ"ל. והנה הרמב"ם פוסק דקדוש ליקרב ותמוה כמ"ש כבר מזה. ולולא דמסתפינא הוי אמינא דהרמב"ם גריס בחד מהני אמוראי ליקרב וד"ה דגם לרבנן הכא קרב כיון דכבר הי' קדושה על הבהמה קודם שנפל בו מום ול"ד למקדיש נקיבה לעולה. ולהכי הוצרך לומר בדשמואל מהו דתימא משום דסברתו הפוכה מסברת הני דאמרי ליקרב וד"ה כנ"ל

דף יח ע"א בגמ' דאי עבר ומקריב קאי בעשה. לשיטת רש"י דאשם הלכה דרועה יש לפרש דאי עבר והקריב לשם אשם עבר בעשה היינו דשם אשם עליו רק דאסרו קרא והלכה להקריבו. ולשיטת ר"ת דהוי עולה מדאורייתא. א"כ נהי דהקריבו לאשם הוי ככל זבחים שהקריבן שלא לשמן ומה ענין עשה זו. והי' נראה לומר דאפי' לר"ת דסתמא עולה הוי. מ"מ בשחטו בפי' לשם אשם אפשר דאשם הוי רק דעבר בעשה דקרא והלכה פוסלו להקריבו לשם אשם, ועפי"ז נראה ליישב תמיהת התוס' על מה דמקשה בתר הכי בגמ' לר"ע ל"ל קרא. ואמאי לא משני נמי לעשה. ותירוצם דחוק. ולמ"ש י"ל דהא ר"ע יליף מאשם הוא הוא ולא תמורתו. נראה הפי' אשם הוא אבל תמורתו אינו אשם ואפקי' קרא מתורת אשם. וממילא אפי' קרבו לשם אשם לא שייך כאן עשה. ולר"ת הוי ככל זבחים שהקריבן שלא לשמן. ולרש"י נמי הוי ככל הפסול להקרבה והקריבו רק אליבא דת"ק דממעט מרק י"ל דשפיר אשם הוא רק דיש עשה מלהקריבו משא"כ לרע"ק. וכן יש להוכיח מן הרמב"ם דלא הביא דין זה