שפת אמת על קדשים קסה

על רש"י דיותר נראה דברייתא זו במי חטאת קאי כדאי' בתוספתא דפרה (פ"ו) והכי מוכח במס' סוטה (ט"ז:) דמייתי שם נמי האי ברייתא וכל סוגיא דהכא. ולפירש"י קשה מה דפריך הגמ' ורבנן מ"ט הלא הם לא ס"ל הגז"ש דעפר עפר כדמוכח ממה דמסיק מה מצינו מכשיר למעלה משמע דגז"ש לית להו. וכיון דלית להו גז"ש למה יהי' כשר בעפר למטה כיון דכתיב בסוטה שיהי' על המים. והכא מקשה הגמ' שפיר על ת"ק במי חטאת מנ"ל כיון דאיכא תרי קראי. אלא נראה דגם סוגיא דהתם דמייתי הברייתא דהקדים הכל על מי חטאת קאי רק משום דנ"מ לגבי סוטה ג"כ הביאו בגמ' שם כנ"ל ברור

שם בגמ' ורבנן עד כמה כו'. כל הסוגיא תמוה טובא דמפורש במס' אהלות (פי"ז) דבית הפרס מלא מענה וכדמייתי הש"ס עצמו וכדתניא כו'. וכמדומה שט"ס היא וצ"ל כדתנן (וכן תמה הר"ש (שם מ"ב) ע"ש מה שתי'] גם לשון עד כמה אינו מובן דמנ"ל [דאיכא שיעור לדבר] והי' נראה דט"ס (תיבת] ורבנן וצ"ל סתם ועד כמה וקאי על ר"א דגם לר"א עושה רק ב' מענות. וכ"נ דעת הרמב"ם (פ"י מה' טו"מ) דסתם וכ' דאין בית הפרס רק עד מאה אמה וא"כ בוודאי לא גרס לרבנן וקאי הכל על ר"א ואין נ"מ לדידן וצ"ע על הכ"מ שלא כ' כלל מזה

דף יג ע"א בגמ' דאמר קרא הוא ולא ולד. נראה הפי' בגמ' דקאי ארישא דקרא אשר יתן לה' יהי' קודש ל"י ולא ימיר כו' הוא ותמורתו. היינו הוא אותו שנתן לה' ולא הולד שהוא לא הקדישו רק ממילא חל ההקדש. והא דאמרי' לר"י דולד עושה תמורה דא"ק יהי' לרבות הולד. קשה לי לא לכתוב הוא ולא יצטרך יהי'. ואי ר"י לית לי' דרשא דהוא ל"ל יהי' כיון דליכא מיעוט. וי"ל דמ"מ איצטריך יהי' דהוי ממעטין ולד מתמורתו כמו דממעטין ולא תמורת תמורתו ה"ה ולא תמורת ולדו כנ"ל

שם במשנה והרי מעשר בכלל הי' כו'. קשה לי אי לא הוי כתיב מעשר הו"א דוקא במה שהקדישו הוא בעצמו שייך תמורה אבל מה שקדשתו תורה כגון יצא עשירי ולא הקדישו וקדוש מעצמו יהי' מותר להמיר דהרי ולד ממעטין באמת מהוא ותמורתו אע"ג דנתקדש הוולד כיון שהוא לא הקדישו. ואפשר דשאני מעשר דבזה שמעבירו תחת השבט מטיל הוא עצמו על העשירי להיות קודש שהרי מעשר בהמה אינו טובל. א"כ הוי כמקדשו בעצמו. כנ"ל ליישב קצת

ע"ב בגמ' לדון בתמורת שמו ובתמורת גופו. לכאורה הי' נראה לפרש אליבא דר"ש דאמר לעיל (ט'.) דאין ממירין וחוזרין וממירין קמ"ל הכא דאע"ג דעבד תמורת שמו שקרא לי"א עשירי מ"מ יכול להמיר תו על העשירי. אך בגמ' לא פי' כן. וי"ל דבעי לאוקמי דרבי אליבא דהלכתא דלא קיי"ל כר"ש. ויש לעיין בתמורת שמו דהיינו הי"א דנעשה שלמים אי ממירין בו כיון דקראו חכמים תמורה א"כ אין תמורה עושה תמורה. וקצת ראי' לזה מדלא חשיב נמי תמורת שמו עושה תמורה תמורת גופו אין עושה תמורה. שוב ראיתי במשנה סוף בכורות פליגי בזה וקיי"ל דאין אחד עשר עושה תמורה ע"ש. ולמ"ד דעושה תמורה צ"ע אי תמורתו קריבה דא"כ יהי' עדיף מתמורת מעשר גופי' דאינו קריבה ותמורת י"א יהי' קריבה וצ"ע

פרק שני

דף יד ע"א בגמ' ר"ל אמר מהכא מלבד שבתות ה' וצריכי כו'. מפרש"י משמע דמלבד שבתות ה' אתי להתיר הקרבת נסכי שבת ביו"ט וממילא מוכח דקרבים למחר. וקשה ע"ז דא"כ למאי דמסיק דבקדשים לילה הולך אחר היום. א"כ אכתי למחר מנ"ל דילמא מלבד שבתות אתי להתיר נסכי יום השבת בליל יו"ט שלאחר שבת ולעולם למחר לא, וי"ל דא"כ מנחתם ונסכיהם בבילה למה לי בלא"ה מוכח ממלבד שבתות. אלא ודאי מנחתם בלילה. ומלבד שבתות ה' למחר. ובהכי א"ש כוונת הברייתא דנקט מנחתם ונסכיהם אפי' בלילה ואפי' למחר. דלעולם לא נפיק למחר רק מדכתי' מלבד שבתות ה' כדר"ל. רק דגם זה נלמד ממנחתם ונסכיהם. דהא מהך קרא מלבד שבתות ה' לבדו לא הוי ידעינן למחר כנ"ל. אך ז"א דאכתי י"ל דמלבד שבתות ה' ה"א למחר ובלילה לא כדאמרינן בגמ' להכי כתי' מנחתם ונסכיהם דלא נטעי דלמחר דוקא רק גם בלילה מותר. וממילא שוב י"ל דדוקא בלילה משום דלילה הולך אחר היום. ומלבד שבתות ה' נמי אתי להתיר ביו"ט בלילה. ולמחר אכתי מנלן. וצ"ע

ע"ב בגמ' דברים שבכתב א"א רשאי לאומרם ע"פ. ק"ק מהיכן דייק זה. בשלמא שבע"פ א"א כו' בכתב דכתי' ע"פ הדברים ולא בכתב. אבל במה דכתי' כתוב לך כו' מה ראי' דאסור לאומרו ע"פ ( במהרש"א בח"א בגיטין (ס':) תי' דמהאלה דכתי' בכל חדא דייק לי']. וגם קשה לי דהא פרשה זו נאמרה למשה רבינו ע"ה וכי נאמר שלא אמרה מרע"ה לישראל בע"פ. הלא איכא מ"ד (שם בגיטין) תורה חתומה ניתנה ועד שנחתמה הי' הכל בע"פ] ואפי' למ"ד דמגילה מגילה ניתנה מ"מ אין סברא כלל שכתב כל פרשה קודם שאמרה לישראל. וצ"ע

שם מנדריכם ונדבותיכם לימד על נדרים ונדבות שקרבים בחולו של מועד. ויש לתמוה דמה צריך ריבוי על זה לא מיבעיא להפוס' דחוש"מ אין אסור במלאכה רק מדרבנן פשיטא. רק אפי' למ"ד דאסור מה"ת מ"מ להקריב קרבן למה יהי' אסור דלכם ולא לגבוה ביו"ט מיירי ולא בחוש"מ. ומיהו מהא דמקשה הגמ' בביצה (י"ט:) השתא סלותי מסלתינן נדרים ונדבות מיבעיא ע"ש מזה אין להקשות אדהכא דשם מיירי בשלמים דיש בהם אוכל נפש להכי שפיר הוי ק"ו כיון דסלותי כו' אבל הכא יש לומר דבעולות נדבה ונדר מיירי. אך מ"מ צ"ע למיסר בחוה"מ דליצטרך קרא ע"ש. והי' נלע"ד לפרש דאין הכוונה להתיר בחוה"מ רק דמצוה להביא בחוה"מ פי' האי עשה דוהבאתם שמה דעובר ברגל אחד ה"א דכל דמקריב באותו עלי' דרגל אפי' אחר הרגל אינו עובר דשפיר מתקיים ובאת והבאת. לכן קמ"ל קרא דצריך להקריב בחוה"מ ואח"כ עובר בעשה. מיהו הרמב"ם נמי העתיק כלשון הברייתא משמע דקמ"ל דמותר להקריב בחוה"מ. וצ"ע

שם בגמ' לעולותיכם עולת נדבה כבר אמור אינו מדבר רק בעולת יולדת ומצורע. ויש להבין למה לי קרא מיוחד להני דמ"ש מעולת נדבה. וי"ל דהא בהני לא מצינו שיהי' בהם בל תאחר כיון דהוא לא נדר ורק חטאות ואשמות מרבינן פ"ק דר"ה לא הני **כדאי' בנדרים, (ד':) דבחטאת יולדת איכא בל תאחר משום דמתיר לאכול בקדשים א"כ עולה דליכא האי טעמא ליכא ב"ח אך למ"ש שם הר"ן דמצי למילף במה מצינו מחטאת ושלמים י"ל דאיכא ב"א מה"ט גם בעולת יולדת:** א"כ הו"א דלא התיר הכתוב להקריב בחוה"מ רק נדרים ונדבות דיש בהם בל תאחר. אך לכאורה קשה לפ"ז מה מקשה אביי דנזירות נידר ונידב הוא מ"מ בשלמי נזיר. נמי לא מצינו בל תאחר אבל ז"א דקרבנות נזירות ילפי' דאיכא ב"ת . מהיקש נזירות לנדרים. כדאי' בריש נדרים וגם עולה ושלמים דנזיר בכלל

דף טו ע"ב תוס' ד"ה וקא קרבה וא"ת כו' ותי' התוס' דחוק דמה ראי' מהתם דלא הוי בכלל חטאת שמתו בעלי' דאין ציבור מתים כמסקנא דר"פ. אבל בס"ד דמדמי להו לחטאת שמתו אין ראי' משם. אכן בלא"ה אין מובן לי כלל קושית התוס' דבחטאת שכפרו בעליו וודאי אפי' אי אין הלכה דמתות נאמרו בציבור מ"מ תרעה כיון שכבר נתכפר לא שייך חטאת שנית להקרבה. אבל במתה אי לא נאמר הלכה דתמות שפיר יכולין להקריבו אפי' אחר מיתה