שפת אמת על קדשים קסד

דודאי לבר פדא מיירי בכל גווני. רק דרש"י רצה ליישב גם אליבא דר"י והוא מוקי לה בהכי. ולהכי לא פי' הגמ' דמיירי בהקדישה ואח"כ נתעברה משום דלבר פדא א"צ לזה

שם ואב"א כו'. לפרש"י דכ"ע אית להו קדושה חלה על עוברין. ולפמ"ש לעיל י"ל דבר פדא ס"ל דאפי' למ"ד בהויתן הם קדושין דוקא בהקדישה ואח"כ נתעברה אבל בנתעברה ואח"כ הקדישה עם הולד שפיר מתקדש גם במעי אמן. ונהי דמעיקרא דבעי למימר דפליגי בפלוגתא דבר פדא ור"י לא הי' קדוש לב"פ משום דאל"כ איך יתרץ בר פדא הברייתא. אבל לההיא אבע"א שפיר יש ליישב גם לבר פדא דמסברא יש לחלק בהכי כמ"ש לעיל

שם ותניא אר"מ כו' במקדיש ולד ויצא דרך דופן כו' אלמא קדיש. קשה לי הא י"ל דר"מ לשיטתי' דס"ל בפ' בהמה המקשה דבן ט' חי אינו ניתר בשחיטת אמו. א"כ י"ל לדבריו אפי' לבר פדא מ"מ כשכלו חדשיו דהוי כברי' בפ"ע ולאו ירך אמו הוא וחל שפיר ההקדש. וכמו כן נמי כל הני משניות דמקשה הגמ' לעיל אב"פ י"ל דאתיין כר"מ ואיירי בכלו לו חדשיו. מכ"ש הכא דר"מ עצמו אמרו. וצ"ל דפשיטא להגמ' דלבר פדא אפי' לר"מ בכלו חדשיו לא חל הקדושה. דרק לענין שחיטת אם קאמר ר"מ דלא הוי בכלל בבהמה תאכלו אבל מודה דעובר ירך אמו הוא אפי' בבן ט' חי וצ"ע בזה

ע"ב בגמ' א"ב דר"א ניטלה ירך וחלל שלה כו'. משמע דגם לרבא דוקא בדבר שנבילה מחיים ולפ"ז צ"ל דנבילה נמי חי' דהא טעמא דרבא דטרפה אינה חי' א"כ צ"ל דה"ה נבילה כל דאינה מטמא בחי' וכן כתב רש"י בנדה (כ"ד.)]. וק"ק הא איכא נמי נבילה בחי' לכ"ע כגון בגיסטרא או שדרה ומפרקת ורוב בשר ולמה אר"ש דוקא בדבר שהיא מתה. ועל הרמב"ם ג"כ קשה דסובר כר"א והכא (בפט"ו ממעה"ק) כתב דוקא בראשו או לבו ע"ש. וכבר הניח דבריו בצ"ע גם הלח"מ בזה

שם בעי רבא בעוף מהו. רש"י פי' הבעיא אליבא דרי"ו וזה דוחק. והרמב"ם כתב בעוף בהקדיש אבר אחד הוי ספק. ונראה דמפרש הבעיא אליבא דר"י וס"ל דדוקא בבהמה דממעט הכתוב ממנו ולא רגל. אבל בעוף דליכא מיעוט אפי' אבר אחד י"ל דפשטא בכולו. והכ"מ דחק לפרש באבר שהנשמה תלוי' בה ולא משמע כן ברמב"ם. ובבעיא שני' דהקדיש אבר לדמיו מפרש הרמב"ם באבר שאין הנשמה תלוי' [)כמבואר בדבריו (פ"ה מה' ערכין) דמי רגלה של פרה כו'] ועי' במ"ש הכ"מ עצמו שם ודברי הבה"ז תמוהים טובא בכאן ע"ש. והלח"מ שם יפה כוון. אבל בה' מעשה הקרבנות (פט"ו) גבי עוף לא כתב כן

שם הקדיש חד אבר מהו בגיזה. הי' נראה לפרש דמיבעיא לי' דאפי' אותו אבר אפשר ליכא איסור גיזה רק היכא דכל הבהמה קדושה כמו בכור צאנך. דמיני' ילפינן לכל הקדשים. אבל הרמב"ם (פ"א מה' מעילה) פי' דמיבעיא לי' דגם כל הבהמה תאסר בגיזה. וצ"ע הטעם

שם הקדיש עורה כו'. צ"ע למה השמיט הרמב"ם דין זה. ובהקדיש העובר הביא דאסור בעבודה מדרבנן. ולכאורה הו"ל למימר דהוי ספק שמא אסור מדאורייתא כיון דלא איפשיט הבעיא בהקדיש עורה. ונראה דדייק הרמב"ם מלשון הגמ' כי קתני מדרבנן. דהו"ל למימר דילמא כי קתני מדרבנן כיון דלאביי ספוקי מספקא לי'. לכן פי' הרמב"ם דאביי השיב לו דבעובר פשיטא לי' דליכא איסור דאורייתא בעבודה וכי קתני אסורה בעבודה מדרבנן רק בעורה מספקא לי' כנ"ל

שם היא שלמים וולדה חולין ושחטה בפנים כו'. נראה דגם על לכתחלה שייך הבעיא אי מותר לשחטה בפנים דאי הוי חולין בעזרה צריך להמתין עד שתלד. רק דגם בדיעבד רוצה לאסור הולד. אבל למסקנא דפשיט דלית בי' משום חולין בעזרה נראה דמותר גם לכתחלה לשחוט בפנים. אבל הרמב"ם העתיק הדין בדיעבד כלשון הגמ'. וצ"ע לדינא

תוס' ד"ה היא שלמים כו'. ונראה דמצי למיפשטי' כו'. ולע"ד נראה דכל בעיות הגמ' הכא בולד חי דמותר בשחיטת האם ואפי' הפריס ע"ג קרקע מותר מדאורייתא ולכן מסופק דיהי' לו דין חולין שנשחטו בעזרה. אבל בברייתא דבן ד' ולא כלו חדשיו לא שייך עליו כלל דין חולין שנשחטו בעזרה דאינו בר שחיטה כלל ולא חל על נפל שם חולין שנשחטו בעזרה כנ"ל

עוד אפ"ל קושיתם למ"ד חולין שנשחטו בעזרה אינו אסור באכילה אלא מדרבנן אפשר דבאונס לא גזרו וכיון דבלשון הברייתא ומצא בה בן ד' חי משמע דהוא לא ידע דמעברה ולהכי מותר באכילה אבל שפיר הוי חולין שנשב"ע. גם י"ל דלשון הגמ' משמע דבעי בב' אופנים או דפי' בהדיא וולדה חולין דשיירו משויר או בקדשים שנתעברו למ"ד בהויתן קדושים. וא"כ י"ל דבולד קדשים יש טעם אחר דלא יהי' בו דין חולין שנשחטו בעזרה כיון דעכ"פ עתיד להיות קודש בהויתן לא חשיב כחולין גמורין. אבל בוולדה חולין י"ל דהוי טפי חולין שנשחטו בעזרה. והא לא מצי למיפשט מברייתא דלעיל דשם בהויתן יהי' קודש כנ"ל

דף יב ע"א בגמ' היא חולין וולדה שלמים ונשחטה בחוץ כו'. הרמב"ם (פי"ח מה' מעה"ק) כ' דאסור לשוחטה בחוץ ואם שחטה פטור. נראה טעמו דודאי אסור לשחוט בחוץ דעי"ז יתבטל הקרבן דהולד לא יהי' ראוי להקרבה דהוי יוצא דופן וגם כיון דכבר נשחט האם לא הוי כחי ופסול לקרבן (כמ"ש התוס' בחולין (ע"ד:) ד"ה דגמר] רק אי עבר ושחט האם פטור. ונראה דאפי' לר"ש דס"ל סוף זבחים דמחוסר זמן וכל הראוי לאחר זמן הוי בל"ת. מ"מ הכא אותו שחיטת האם לגבי הוולד אינו ראוי לעולם בפנים. דכשיולד יהי' ראוי ע"י שחיטת עצמו אבל שחיטה זו לעולם אינו ראוי בפנים ולא הוי לאו אפי' לר"ש כנ"ל

שם במשנה ואין המים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון. לכאורה נראה דדין המשנה כפשוטו נמי אמת דאם יש במקוה כ' סאה מים כשרים וכ' שאובין ונמשך מהמקוה כ' סאה או יותר למקוה אחרת שיש שם כ' סאה או פחות כשר. דלפי החשבון אין בשאובים רק מיעוט ומהני המשכה ברבי'. (כן פי' הרמב"ן מתני' דהכא ומביא ראי' מכאן דלא אמרינן ח"ע נעשה נבילה. והר"ן בחולין בסוגיא דטפת חלב השיג עליו ע"ש] וכמו כן (למ"ד) [לס"ד[ דגמ' דלחכמים לא מהני ריבוי בהמשכה נ"מ נמי אם נמשך מן המקוה ג' לוגין למקוה אחרת דכיון דהוי לפי החשבון נמצא דלא הוי ג' לוגין שלמים ואינו פוסל את המקוה. והא דלא מוקי לה בס"ד לר"ח ב"א המשנה גם לחכמים אפשר דא"כ מילתא דפשיטא ומאי קמ"ל מתני'. מיהו למה דמסיק הגמ' דלחכמים אפי' כולו בהמשכה כשר א"א לפרש המשנה כפשוטו דממ"נ אי המשיך מהמקוה שנתערב בה השאובין הא בהמשכה נטהרו כל השאובין ואי ע"י כלי נעשה הכל שאובין

בתוס' ד"ה ואין המחומץ כו' עכ"ל רש"י ואינו נראה כו'. וא"י למה דחו פירש"י הלא אי יסבור ר"א זה וזה גורם מותר. נהי דסובר דכל המדומע חוזר ומדמע מ"מ נ"מ אי נפל הרבה יותר מתרומה הראשונה. דע"כ זה וזה גורם הוא דיש בהיתר ג"כ להחמיץ ושייך שפיר לפי חשבון שיהי' באיסור כדי להחמיץ ולא בהיתר. לכך מייתי דר"א דזה וזה גורם אסור

ע"ב בגמ' דתניא הקדים עפר למים פסול. יש לעיין אם חוזר ונותן עפר על המים אי כשר דנימא דל על עפר הראשון. וכן משמעות המשנה דאין עושין מי חטאת רק עם מתן אפר א"כ כל שנותן אפר על המים שפיר נעשה מי חטאת אף שהי' מקודם ג"כ אפר אך מלשון הברייתא הכא משמע דפסול ולית לי' תקנתא וצ"ע

והנה רש"י פי' דתניא גבי סוטה הקדים עפר כו' וצ"ע