שפת אמת על קדשים קסג

ולמה יהי' הוא הבעלים. ולקמן סוף פרקין מקשה הגמ' על בעיא ראשונה דר' אבין לענין תמורה הא אין תמורה בקרבן ציבור. ומשני דר"א קאי אליבא דמ"ד מותרות לנדבת יחיד אזלי. א"כ וודאי גם בעיא זו קאי להאי מ"ד. אבל לדידן דקי"ל לנדבת ציבור אזלי לא הוי הוא בעלים ופשיטא דאינו מוסיף חומש. והגם די"ל בדוחק דנוציא באמת דין חדש מהכא דאפי' התנדב יחיד לקרבן ציבור ומסרו יפה יפה. אם אח"כ נפל בו מום והוא רוצה לפדותו צריך להוסיף חומש. מ"מ כיון דמפורש בגמ' בבעיא קמא דקאי אליבא דר"א דלנדבת יחיד אזלי. נראה דה"נ בבעיא זו. וצ"ע לדינא בזה

ד"י ע"א בגמ' כגון דשוו שליח לאקדושי. צ"ע דשליח למה נקרא מקדיש. ויותר הו"ל לגמ' למימר כגון דאקדיש יחיד להתכפר בהם רבים

שם בגמ' תורם משלו על של חברו ט"ה שלו מ"ט אמר קרא א"כ מעשר תבואתך ונתת כו'. לכאורה קשה ל"ל קרא מהיכי תיתי נימא דנתן לחבירו גם הטובת הנאה. והי' נראה לפרש דהא פשיטא דאין ט"ה של חבירו רק דהו"א דליכא כלל בזה ט"ה דרק לבעל התבואה שנתרם עליו יש ט"ה. וכה"ג להוי כמו פאה דלית בה כלל ט"ה לבעלים והא דס"ד דגמ' בנדרים (ל"ו:) לומר דטו"ה של בעל הכרי. הוא משום דס"ד לדרוש תבואתך ונתת דקאי ונתת אתבואתך. כמ"ש שם הר"ן והרא"ש. אבל בלאו קרא י"ל כנ"ל] אך לשון רש"י אינו כן

שם במשנה ולא עוברים באברים. פרש"י תחת רגל בהמה זו. וצ"ע למה נקט רגל דאפי' תחת ראש בהמה זו דנשמה תלוי בה מ"מ לא הוי תמורה כמ"ש התוס' לקמן (כ"ו.) ד"ה מהו דדוקא בחצי' מהני תמורה ולא בשאר אברים ע"ש] ודוקא בממיר אבר שהנשמה תלוי' בה בשלימים חל משום דפשטא בכולה. אבל בעוברים שממיר על ראש בהמת קודש לא הוי תמורה כנ"ל

שם במשנה אר"י והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה כו'. קשה לי מה ראי' ממוקדשין דשם אפי' אם לא יהי' פשטא בכולה כגון בהמה של ב' שותפין דאין כולה עולה. מ"מ הרגל עולה היא וצריך למכרו לצרכי עולה. ולהכי בכל הבהמה שלו איפשטא הקדושה מן הרגל על כל הבהמה. אבל בתמורה דרגל א' אינו עושה תמורה, ואפי' לר"י אם יהי' בהמה של שותפות ושותף אחד יאמר שחלקו יהי' תמורה לא מהני דהא ר"י אתי עלה רק מכח דפשטא קדושה בכולה. וא"כ י"ל היכא דעל רגל א' לא חל כלל לא שייך פשטא בכולה דלא התחיל הקדושה לחול גם על הרגל. וכה"ג ממש קשה לי בפ"ק דקידושין דמדמי ג"כ הגמ' בחצייך מקודשת לי דפריך ליפשטא בכולה מי לא תנן האומר רגלה של זו עולה כו'. ומשני אשה דעת אחרת. וקשה כנ"ל אפי' לא יהי' דעת אחרת מ"מ כיון דקידושין על חצי' לא שייך ממילא ליכא מקום להתפשט בכולה. וצ"ל דסברת החכמים דכל היכי דאם יחול הקדושה תתפשט בכולו הוי כהקדיש כולה

ע"ב בגמ' כיצד מערימין על הבכור כו'. וקשה דאי חלה קדושה איך מערימין לכתחילה הא לא גרע עובר ממחוסר זמן. וכמו שהקשו בתוס'. ומ"ש התוס' דקודם שנולד מצי מקדיש. ומייתי לה מקרא בבכורות. מ"ש בבכורות נראה ט"ס וצ"ל בבכור. וכוונתם דלקמן (כ"ה.) מייתי הגמ' דרשא לא יקדיש אותו. אותו אינו מקדיש אבל אתה מקדישו בבטן. וא"י אי כוונת התוס' דדוקא בבכור שרי. או דמכאן נלמד דבבטן ליכא איסור מחוסר זמן בכל הבהמות. ומיהו קשה לי למאי דמסיק הגמ' דקדושת דמים נמי מפקיע בכורה. א"כ י"ל דקרא דאותו קאי אקדושת דמים (וכ"כ בשטמ"ק דבר פדא מוקי האי קרא לקדושת דמים] דבכור אסור להקדישו ג"כ לבדק הבית. וכרבנן דר"י בערכין (כ"ט.) דתקדיש לאו להקדש בה"ב קאמר] אבל בבטן מותר. ומנ"ל להוציא מזה דליכא איסור מחוסר זמן בבטן. וצ"ע

שם בגמ' מיתיבי אין ממירין אברים בעוברין ולא עוברין באברים כו'. פרש"י קושית הגמ' מאברים בעוברין וכן מוכח מתי' הגמ'. אבל יש לתמוה למה לא מדייק הגמ' גם מסיפא עוברים באברים ואי עוברין לא קדשי כ"ש דאין נעשין תמורה. וע"ז ליכא תי' הגמ'. כמו דמקשה הגמ' עצמו בתר הכי תמורה דלא עבדי הא מקדש קדשי כו'. ואפשר לומר בדוחק דסיפא אפשר דנקט אגב רישא משום דבלא"ה מיותר האי בבא דלא עוברין באברים כיון דמסיים המשנה אפי' שלמים באברים לא. כ"ש עוברין. וברישא דאין ממירין אברים בעוברין לא קשה דהא אפי' אברים בשלמים לא. דנ"מ לרי"ו דפליג גבי אברים בשלמים מ"מ בעוברין מודה. אבל סיפא מיותר. וצ"ל דאגב רישא נקטי. להכי אין להקשות מסיפא כנ"ל ליישב מתוך הדוחק. שוב ראיתי דלאו קושיא היא די"ל דאה"נ דגם מקדש לא קדשי והא גופי' קמ"ל דאין קדושה חלה על עוברין. ואפשר דרבותא הוא בתמורה דהו"א כיון דחל על בעל מום חל נמי על עוברין. להכי מקשה רק מרישא

ברש"י ד"ה ל"א בסוף הדבור ואי אמר ולדה חולין ל"א כלום ולמ"ד ולדות קדשים במעי אמן קדושין כו'. לכאורה משמעות הלשון דדוקא בולדה חולין תליא בפלוגתא זו אבל במקדישה עם הולד אפי' לבר פדא חל הקדושה אגב אמה מיד במעי אמה. וצ"ע מנ"ל הא אפשר דלמ"ד בהויתן הן קדושין לא חל גם כה"ג. ואדרבה א"ש יותר לשון בר פדא אין קדושה חלה דלגמרי לא חל עד שיצא הולד לאויר עולם. מיהו לקמן בסוגיא דשוחט חטאת ונמצא ולד כו' מוכח בפי' ברש"י עצמו דס"ל דגם במקדיש מעוברת למ"ד בהויתן קדושים לא חל כלל קדושה על הולד ע"ש. א"כ צ"ל דלאו דוקא נקט רש"י הכא. וזה שכ' ולמ"ד כו' קאי גם אדלעיל

תוס' סוף ד"ה ואזדא ר"י כו' הקשו הא אסור להקדיש מחוסר זמן מכ"ש עובר. ותי' דעובר שרי טפי כדמייתי מקרא. ומשמע דס"ל דאפי' בבהמת חולין מותר להקדיש הולד. ולע"ד צ"ע בזה די"ל דדוקא בכור דבלא"ה מוקדש כשנולד אפי' שהוא מחוסר זמן ממילא ליכא איסור דמחוסר זמן במה שמקדיש הולד דסוף סוף יהי' קדוש קודם זמנו. וה"ה בכל מוקדשין דיהי' הולד קודש בהויתן לכן רשאי להקדיש מעצמו הולד גם קודם שנולד. אבל בבהמת חולין י"ל דאסור וקדושה חלה בדיעבד דאיסורא דעביד עבד

תוס' ד"ה אבל כו' ועוד קשה כו'. צ"ע הא התוס' תי' לעיל ולדה עולה והיא שלמים כו' לדמים קאמר וכמו כן יש לפרש הכא היא שלמים כו' ולד שלמים לדמיו

בד"ה כי תניא כו'. וצ"ל מיגו דנחתא כו'. נראה כוונתם דכיון דקדוש לדמיו ממילא כשנולד מוטל עליו להקדישו ולהקריבו בעצמו ולמה ימכר לאחר. וכ"מ לשון רש"י לעיל ד"ה אין קדושה חלה. דאי לא אקדשי' משנולד והקריבו הוי חולין בעזרה א"כ משמע דמהראוי שיקדישנה אחר שנולד. ולפ"ז לשון לדמי' דגמ' לאו דוקא. רק הכוונה דבר פדא דאין קדושת הגוף חלה עכשיו רק צריך להקדיש שיביאנו לעולה אחר שיולד כנ"ל. והוי כמו הקדיש זכר לדמיו לקמן (י"א:) דקדוש קדושת הגוף

די"א ע"א בגמ' לא הני תנאי בהא קמפלגי כו'. הי' נראה לפרש תי' הראשון שבגמ' לבר פדא לעולם מיירי שהקדיש אחר שנתעברה והולד עצמו אינו קדוש רק משום דעובר ירך אמו למ"ד ולדות קדשים במעי אמן קדושין חל הכא נמי ההקדש על הולד מכח האם. אבל למ"ד בהויתן הן קדושין הולד חולין. ותי' ב' אליבא דר"י. אבל רש"י פי' דהגמ' מוקי לה עתה כשנתעברה אחר ההקדש. ולדבריו עיקר התי' חסר מן הספר. ואפשר דס"ל לרש"י דלבר פדא אין ההקדש חל כלל על הולד אפי' אי במעי אמן קדושין. דזה דוקא בנתעברה אחר ההקדש. אך לפי"ז יש לדקדק על רש"י בתי' שני דבגמ' דחד תנא הוא פרש"י וכר"י. הלא גם לבר פדא א"ש די"ל דכ"ע ולדות קדשים במעי אמן קדושין ומ"ד ולדה חוליי מיירי בנתעברה ואח"כ הקדישה. אבל עיקר נראה