שפת אמת על קדשים קסב

איסורי מזבח לא אמר כלום. משמע בהדיא דלא קאי על בעל מום דהתם קדושה חלה עליו. ואולי לא גריס במשנה בעלת מום. וכעת צע"ג בזה ועמ"ש בסמוך

ע"ב בגמ' תניא כותי' דרבא נדבה תעשה אותו כו'. לכאורה אין מובן הלשון מלבד דתנאי הוא ומילתא דרבא רק לת"ק. אך מלבד זה קשה לרבא למה לי האי קרא ולנדר לא ירצה הא בלא"ה מוכח זה הדין מהא דכתבה תורה לאו אמקדיש בעל מום והוא מטעם ביזוי קדשים דמינה למד רבא האי דינא. א"כ קרא תו למה לי. ויש ליישב דבאמת קרא איכא לאוקמי בתמורה דוקא רק מברייתא דחשיב ה' מלקות מוכח דאפי' בלי תמורה חל והוא מהאי קרא דולנדר לא ירצה. ולפ"ז לרבי אפשר דבאמת לא לקי מקדיש בעל מום רק בתמורה ודו"ק. (והשתא דאתינן להכי אפשר ליישב הא מתני' דלקמן באמר על בעלת מום הרי זו עולה ל"א כלום. די"ל דאתי' כרבי דלדידי' לא חל הקדושה כלל. וקרא דמקדיש בעל מום איירי בתמורה דוקא. וברייתא דלעיל דקתני מה שעשה עשוי אתיא כת"ק דהלכה כן כרבא. ולכן חל שפיר ההקדש דגלי קרא דמה שעשה עשוי כדאמר רבא לעיל ולנדר לא ירצה אבל מיקדש קדשי. וא"ש פסק הרמב"ם ג"כ. ועדיין צ"ע בעיקר הגמ' הכא דאכתי מנלן דילמא קרא בתמורה. ואה"נ במקדיש בפי' לדמי נסכין ג"כ בלאו דולנדר לא ירצה, אבל בהקדיש בעל מום למזבח י"ל דדיקלא בעלמא הוא ולא חל ההקדש כלל כלשון המשנה דלקמן דלא עשה כלום. ולכן אפשר לפרש סוגיא דהכא לפי לשון רש"י דיקלא בעלמא ולא אקדשי' אלא לדמי. א"כ הי' קושית הגמ' דבוודאי נתכוין לדמי. וע"ז תי' הגמ' דאפי' נתכוין לדמי נמי לקי דל"ד לדיקלא כו'. ושוב אמרינן דנתכוין לגופי' ג"כ כיון דבכל גווני לקי. וכל אלו הדברים צריכים עוד תיקון לעת הפנאי)

שם בגמ' ת"ק סבר אפי' אקדשי' לדמי נסכים כו'. ק"ק איך נכלל זה בכלל לא ירצה. דוודאי אי הקדיש לדמי נסכים וקנאו ממנו נסכים פשיטא דהנסכים מרצין. רק שעשה איסור במה שהקדיש זה לדמי נסכים ומאי לא ירצה דקרא. וצ"ל בדוחק דזה הנדר לא ירצה אבל הנסכים שפיר מרצין

שם במשנה מה חטאת ואשם אין ממירין אף בכור. שמעתי להקשות הא בחטאת ואשם הוא לכל אנשי המשמר ושותפין אין ממירין **ואין לתרץ דמיירי בחטאת ואשם דכהן שיכול להקריב בעצמו ואין למשמר בהם כלום. ונתנם לכהן אחר להקריב. דהא בכה"ג אכילת הקרבן ועורו לבעליו ולא לכהן המקריב כדמשמע בב"ק (ק"ט) וכמ"ש הראב"ד (פ"ד מה' כה"מ). אכן למ"ש הרמב"ם שם דהוא לכהן המקריב י"ל כנ"ל והנה גם בבכור יש להקשות לפמ"ש בירושלמי (פ"ד דחלה) והובא ברמב"ן (בבכורות פ"ד) דגם בכור ניתן לאנשי משמר א"כ היכי ס"ד דגמ' לאוקמא לריב"נ בתם הא כיון דהוא לכל המשמר שותפין א"ע תמורה. אכן במהרי"ט אלגזי שם האריך להוכיח דלא כהירושלמי הנ"ל ע"ש:** ואפשר לומר לשיטת הרמב"ם דשותפין אע"ג דלא מהני תמורתן. מ"מ בלאו דלא ימיר אתנהו ובחטאת ואשם אין ממירין כלל וא"כ ה"ה בכור

בתוס' ד"ה שאין זכין כו' וי"ל משמע דבעלים אין ממירין רק המתכפר ולע"ד אפשר לומר דבאמת גם בבכור אפשר דעיקר הכפרה וריצוי של הקרבן לבעלים נהי דציותה התורה ליתן הבכור לכהן ולהקריבו מ"מ י"ל דהקרבן מכפר ומרצה לבעלים. רק מה"ט דזיכתה התורה להכהן מחיים משמע דהקרבן [אינו מכפר ומרצה כדא', בר"ה (ה':) ובזבחים (כ"ט:) דבכור לאו בר הרצאה הוא] ועולה לשם הכהן וזה הוא בעצמו כוונת המשנה

בתוס' ד"ה ל"ש כו'. והתם בזמן הזה מיירי כו' צ"ע למה הוצרכו לזה בלא"ה פסולי מוקדשין היינו שנפל בו מום ובבע"מ אפי' בזמן המקדש מוכרין אותו. ובעיקר פירושם דמיירי התם בבכור לא משמע כלל לשון הגמ' שם כן. וע"ש בתוס' ובשיטה מקובצת בשם הראשונים דמיישבי הסוגיות הא קודם פדי' והא לאחר פדי' ולא מיירי כלל בבכור. ולע"ד הי' נראה ליישב דקאי התם אליבא דר"ש דגורם לממון כממון. ולהכי בהזיק לפסולי מוקדשין כיון דעכ"פ גורם לממון הוי שהפסיד להבעלים כל הבשר שהי' עומד להם לאכילה חייב. אבל שור פסולי מוקדשין שנגח נהי דיש לבעלים גרם ממון בו. מ"מ כיון דעדיין אינו ממונו לא נתחייב על הזיקו. כן נ"ל לכאורה. דגם לר"ש היכי דאיתא בעיני' לאו כממון דמי כדמשמע בפסחים (ו':) וכמ"ש בקצה"ח (סי' שפ"ו) וע"ש שהניח בצ"ע דבסנהדרין (קי"ב:) לא משמע כן]

דף ח ע"א בגמ' מתיב רב משרשיא כו' אא"ב אית לכהן זכי' בגוי' שפיר.] לפרש"י כאן וביבמות צ"ט]. צ"ע דמ"מ למה יהי' לבעלים רשות להפקיע מן המזבח ע"י חסרון ממונו. (ולפי' הרגמ"ה א"ש קושי' הגמ"]

שם מיתיבי בהמתה כו' וא"א לית לי' זכי' שללה ולא שלל שמים כו'. משמע דאפי' מעשר בהמה דלכו"ע בעלים ממירין אותו וה"ה בכור של הכהן בעצמו שנולד בעדרו דג"כ עושה תמורה מ"מ אין לו זכי' לר"נ. וכן מוכח מהך דכהנת שנתערבה דהבכור נולד להכהן עצמו ומ"מ לר"נ אין לו זכי' בגוי' אע"ג דמצי מימר. וקשה לי דא"כ מאי מקשה הגמ' בתר הכי מהא דאריב"נ תאמר בבכור דיש לו זכי' בחייו. הא שפיר הוי לכהן זכי' כמו אילו היה בכור שלו. דנהי דלמכור ס"ל לר"נ דאין לו זכי' מ"מ הא בכור של הכהן בעצמו או מעשר בהמה נמי לאו ממונו הוא ומ"מ דין בעלים יש לו לענין תמורה. ושפיר י"ל דכל בכור כשניתן לכהן נעשה עכ"פ כקרבן שלו. רק דאין לו זכי' למכרו אבל בעל הקרבן שפיר מיקרי. ואפשר דאה"נ. ודיוק הגמ' לקמן מלשון ריב"נ שזכין בחייו משמע זכי' ממש להיות שלו למכרו. ועדיין צ"ע בזה: בגמ' לא ס"ל דר"ה ברי' דר"י כו'. לכאורה ה"ל למימר לא ס"ל הא דר"ח דהוא עיקר מרי' דהאי שמעתתא. אבל נראה דמדר"ח לא קשיא די"ל הטעם משום דילמא אזיל ושדי בי' מומא. ולהאי טעמא י"ל דלגברא רבה שרי למכור ותו דלה"ט בעל מום שרי למכור ושמא הם לקחו הבכור כשהי' בו מום. אבל לטעמא דר"ה ברי' דר"י לעולם אסור ואע"ג דרש"י כ' הטעם דמוזיל גבי' משום דצריך לשהות עד שיפול בו מום. מ"מ מוכח הכא דגם בע"מ אסור למכור. וצ"ל דשייך גם בזה מוזיל גבי' כיון דאסור לשקלו ככל בשר. להכי מקשה רק מר"ה ברי' דר"י. וממילא למסקנא נמי י"ל דפליגי רק אדר"ה. אבל בדר"ח הוי ס"ל טעם דאזיל שדי בי' מומא. ואע"ג דהגמ' מקשה ע"ז הטעם מהא דא"ר יהודה דאין לוקחין בכור מישראל עד שיהי' כהן עמו. אפשר דר"ח לית לי' הא דר"י כנ"ל. [ומיושב בזה דברי רש"י בב"ק (י"ב:) מקושי' מהרש"ל שם. וע"ש בשטמ"ק בשם הרא"ש טעם אחר דאסור למכור לישראל מה שלא נזכר כאן בגמ'. והוא פלא]

דף ט ע"א בגמ' מימר דתרוייהו מקדיש להו כו'. לכאורה אין מובן דאי לא אמר זו תחת זו אינו תמורה רק הקדש בעלמא ואמאי לקי. ונראה לפרש דאינו רוצה להוציאו מקדושתו רק שאינו רוצה להקריבו ויביא בהמה אחרת תחתי' להקריב וראשונה אינו רוצה להקריב

שם בגמ' רש"א אין ממירין אלא אחד באחד. צ"ע לר"ש אי ב' בב' נמי א"י להמיר. דאפשר כל לימוד דר"ש הוא דהמימר יהי' כמו ההקדש א' בא' וה"ה ב' בב'. וצ"ע

שם ת"ל והי' הוא ותמורתו אפי' מאה. אפשר הדרש דוהי' מיותר דהול"ל הוא ותמורתו קודש. לכן מרבה הוי' אחרת דיוכל להמיר כמה פעמים

ע"ב בגמ' בעי ר' אבין כו' מהו שיוסיף חומש כו'. הרמב"ם (פ"ז מה' ערכין) הביא בעיא זו דהוי ספק. ולע"ד יש לתמוה בזה דהא בניתקו לעולה אזלי לנדבת ציבור