שפת אמת על קדשים קסא

ע"ב בגמ' לחיים ניתן ולא להישבון. נראה לפרש דאי יש תשלומין א"כ למה לא יחי' אי מתקן האיסור בחזרה

שם בגמ' והא אביי נמי סבר מפקינן כו'. ק"ק די"ל דמדרבנן לכו"ע יוצאה בדיינים. רק בדאורייתא פליגי דאי לא מהני צריך מה"ת להחזיר ויש להוסיף עוד דבאמת זה טעם פלוגתתן דלרבא דמדאורייתא צריך להשיב להכי מחזיר גלימא. אבל לאביי דמה"ת נעשה שלו לכן אינו מחזיר רק ד' זוזי

שם בגמ' כבר אמור כו' היכן אמור. לכאורה תמוה הא מקרא מלא כתי' [ בפרשת שופטים] לא תזבח לה"א שור או שה אשר יהיה בו מום. אכן זה הפסוק נדרש בספרי על מום עובר. ומכאן סייעתא גדולה להרמב"ם דחושב מקדיש מום עובר ללאו מיוחד. והרמב"ן בס' המצות (מצוה צ"ה) חולק עליו דלא תזבח כולל הן מום קבוע הן מום עובר ע"ש. והובא בכ"מ ה' אסורי מזבח (פ"א). ופלא על הרמב"ן דמסוגיא זו מוכח בהדיא כשיטת הרמב"ם

שם בגמ' מקצתן מנין ת"ל מהם. יש לעיין דבכ"מ כל הקטרה בכזית א"כ ל"ל קרא לרבות מקצתן ואפשר לומר דמה"ט באמת חייב הכא על כולו ועל מקצתו דלהכי כתי' קרא אחרינא על מקצתו לומר דבכולו יש ב' לאוין ומקצתו לאו א'. דאי לא הוי קרא מיוחד נהי דהקטרה בכזית מ"מ כך לי זית א' או הרבה בפעם א' וליכא רק מלקות אחד רק משום דשני' קרא כנ"ל. ואח"כ מצאתי שגם הראב"ד בתו"כ כ' כן ע"ש. אכן עדיין קשה למאי דס"ד דגמ' לקמן אליבא דאביי דבתרי גברי קתני דא"כ למה לי קרא]

שם בגמ' קדשי ב"ה כו' שאין ראוי פתח א"מ. פרש"י תמוה טובא דמום מאן דכר שמי'. דאי יש בו מום אפי' בקדשי מזבח פטור על שחוטי חוץ. ורש"י בעצמו ביומא (ס"ג:) דחה פי' זה. ובאמת בתו"כ הגירסא שאין בא פתח א"מ ע"ש. ומיהו גם גירסא דהכא נ"ל דהכוונה דאינו ראוי לעת עתה לפ' א"מ דהא צריכין להקדישו לקרבן נמצא לגבי מזבח הוי כחולין עדיין. ונהי דאינו יוצא מידי מזבח ויחללנו בדמים ויוקרב למזבח מ"מ עדיין אינו ראוי. כנ"ל פשוט

שם בגמ' הכא דאשה להוציא ה' לרבות. אפשר דהוי זה כמו מיעוט אחר מיעוט לרבות. וצ"ע אי בפרת חטאת ג"כ לוקה במקדיש בעל מום. עי' בראב"ד ריש ה' פרה מבואר דאסור להקדיש בע"מ לפרה]. והרמב"ם לא הביא כלל מלקות גם בשעיר המשתלח וצ"ע

שם בגמ' טעמא דכ' לה' כו' הא לא רבי קרא כו' בעל מום שפיר דמי כו'. צ"ע בלשון הגמ' שפיר דמי מאן דכר שמי' דשרי הא עיקר הריבוי למלקות אתי וא"כ נהי דבלא"ה פסול משום דאין הגורל קובע רק הראוי לשם. מ"מ מלקות לא יתחייב וצריך קרא למלקות

שם בגמ' כגון שהומם וחללו כו'. עיין לשון רש"י ותוס' דצריך ביאור. וכוונתם דקשיא להו ל"ל וחללו בלא"ה נ"מ דכשנפל בו מום אסור לשלחו ולדחותו לצוק דהיא שחיטתו. רק צריך ליקח אחר וכשדוחה זה לצוק חייב מלקות. ותירצו דנקט וחללו כדי שיהי' מלקות גם על ההקדש דשני וזה לא משכחת בראשון שכבר נתקדש קודם המום

דף ז ע"א בגמ' שמא לא שנינו אלא בתם ונעשה ב"מ כו פרש"י דלא נתכוון להקדיש להקריב על המזבח. תמוה דהא אתרו בי' כמ"ש התוס'. ותי' התוס' תמוה דמה הועילו בתירוצם דפי' על הקטרה הא גם ע"ז אתרו בי' וכבר עמד הבה"ז בזה. ויותר הי' לתוס' לפרש למה חייב על הקטרה כיון דההקדש לא חל. ולא מטעם פרש"י רק כיון דכ"מ אי עביד לא מהני רק הגמ' תירץ לעיל דאיכא קרא לא ירצה וכיון דחידוש הוא נימא דוקא בתם ונעשה ב"מ אבל ב"מ מעיקרא לא חל ולא לילקי על הקטרה דחולין בעלמא מקטיר. כן הי' נראה לפרש בגמ'. אבל מ"ש תוס' על הקטרה ג"כ דלא נתכוון להקדש תמוה. ואולי כוונתם היכא דלא התרו בי' על ההקדש ועל הקטרה התרו בי' לא ללקי דבההקדש לא נתכוין. אך גם ע"ז קשה מנלן דבאמת כה"ג חייב ומאי מקשה הגמ' אפשר אה"נ דפטור. ותו מה תי' הגמ' ע"ז שרוע וקלוט כו' הלא י"ל דהפסוק מיירי כשהתרו בשעת ההקדש

שם בגמ' שרוע וקלוט כתי' בפרשה. לפי מה שפרשתי קושית הגמ' משום דלא מהני מקרא דלא ירצה רצה לאוקמי בתם ונעשה ב"מ ומשני ע"ז שפיר שרוע וקלוט כ'. לפי"ז א"ש גי' הגמ' לעיל (ה':) דמייתי רבא קרא דלא ירצה ולא קרא דקודם לא לרצון יהי' לכם. ובאמת רש"י שם מביא מקרא זה. אבל השתא א"ש דמייתי האי קרא דכתיב גבי שרוע וקלוט לומר דאפי' במום מעיקרא אי עביד מהני

שם בגמ' ואי בתמורה נמי ששה הוין. שמעתי מקשין דילמא מיירי ברייתא בתם ונעשה ב"מ כו'. ולי נראה דוודאי אין טעם לחלק בזה. רק מעיקרא דלא הי' לו תירוץ על הפסוק דלא ירצה דמוכח דמהני הקדשו. והי' רוצה לומר דילמא מיירי עכ"פ בתם ונעשה ב"מ דכיון דחידוש הוא הבו דלא לוסיף עלה גם במום מעיקרו. אבל השתא דמפרש קרא בתמורה שוב וודאי בתחלת הקדש אפי' תם ונעשה ב"מ לא מהני הקדשו כיון דקרא בתמורה מיירי וע"ז מוכח שפיר דא"כ ששה הוין כנ"ל

שם בגמ' דיקלא לאו זילא מילתא כו'. קשה מאוד להבין זה לפרש"י דמקשה דהוי כדיקלא ולא חל עליו קדושת מזבח כלל וכדאיתא לקמן האומר על בעל מום ה"ז עולה לא אמר כלום. ומשמע וודאי דלא לקי ג"כ דאל"כ הוי תני דלוקה ול"א כלום משמע דפטור משום דלא חל הקדש כלל. א"כ הי' נראה דעיקר תי' הגמ' דמיירי באמת בהקדישו לדמי עולה. ולהכי אמר רבא והשתא דאמרת כו' אפי' לדמי נסכים דהוי רבותא דליכא במינו ראוי כמ"ש רש"י. אבל לדמי עולה א"צ רבא לומר דכל מקדיש ב"מ דלוקה מיירי בהכי. והשתא קשיא הך דעובר בחמשה לאוין היכי משכחת לה כיון דההקדש לא חל למזבח והוי כמקריב בעל מום דחולין דוודאי אינו לוקה. ולהוכיח מהכא דגם בחולין לוקה משום דבזיון הוא. ואע"ג דמקריב חי' הוי רק עשה כדאיתא בזבחים (ל"ד.) מ"מ בעל מום בזוי טפי. הוא דבר תמוה לומר כן וצ"ע. ואי נימא כן גם לפי מה שפרשתי לעיל פי' קושית הגמ' דיקלא בעלמא שלא יתחייב על הקטרה משום דלא מהני. א"ש נמי תי' הגמ' דנהי דלא מהני מ"מ חייב דבזיא מילתא. ועפ"ז אפשר ליישב מה דהקשיתי כבר על המשנה דלקמן (כ"ז:) האומר על בעלת מום ה"ז עולה ל"א כלום. ולעיל בברייתא איתא המקדיש ב"מ לגבי מזבח אע"פ שהוא בל"ת מה שעשה עשוי, והשתא י"ל דהא רבי דמייתי הגמ' לקמן דלא לקי רק אגופייהו לא בדמי נסכים. ע"כ לא ס"ל האי טעמא דבזיא מילתא א"כ לדידי' גזה"כ הוא דחל ההקדש ואתיא ברייתא כותי'. אבל לדידן דקי"ל כת"ק דדמי נסכים נמי לקי הוי שפיר הטעם משום דבזיא. ושוב י"ל דההקדש לא חל כלל ולקי אהקטרה משום דבזיא מילתא ולהכי סתם המשנה דלא אמר כלום כנ"ל

בתוס' ד"ה אפי' כו' והא דאמר לקמן המקדיש נקבה לעולה כו'. תמהני ע"ז דפשיטא להו דנקבה לעולה הוי כמקדיש בעל מום וא"כ אי יקריבנה לעולה יתחייב ה' מלקות וזה תמוה דדוקא בעל מום אמרה תורה במלקות לא נקבה דכשרה לקרבן אחר. ואפשר טעם התוס' כיון דהדין הוא שתרעה עד שתסתאב ותמכר לצרכי עולה. א"כ הוי כמקדיש בעל מום לדמיו. כיון דהדין כן הוי כפירש שנקבה זו כשיהי' בה מום ימכרנו לדמי עולה. ועדיין צ"ע טובא לדינא בזה

בא"ד אמר על בהמה טמאה ובעלת מום הרי אלו עולה לא אמר כלום כו'. באמת הכי איתא במשנה שם אבל תמהני הא בפי' הובא בגמ' לעיל ברייתא דהמקדיש בעל מום למזבח מה שעשה עשוי, פרש"י ומוכרין אותו לצורך עולה ובאמת הרמב"ם הביא דין ברייתא דלעיל בה' איסורי מזבח (פ"א). ובה' מעה"ק (פט"ו) מביא משנה דלקמן האומר על בהמה טמאה או כל דבר שאין קדושה חלה עליו כמ"ש בה'