שפת אמת על קדשים קס

שתצא ראשונה לחולין ובזה לא נעשה כלל. ולמ"ש א"ש דבאמת יצאה לחולין וחזרה לקדושה. מיהו באמת רחוק לומר כן

שם בגמ' ורבא כו' שנתערב דמן בכל העולין כו'. לרש"י דכ' בפסחים (ל'.) דרבא ס"ל כר"י דמין במינו לא בטיל צריך לומר כוונת הגמ' מטעם מין במינו. ולרבא ר"י יליף לה מהכא ולא מדם הפר והשעיר. והנה אנן קי"ל דמערבין לקרנות וא"כ אין הלכה כרבא דא"ע לא מהני. ובאמת בכ"מ הלכה כרבא לגבי דאביי (וכ"כ בשו"ת הרא"ש (כלל ז' סי' ד') ובהה"מ (פ"א מה' גזלה). אכן בלח"מ (פ"ו מה' בכורות) כתב דקי"ל בהא כאביי] וי"ל דבזבחים (פ"א:) מייתי הגמ' תנאי דדרשו מהם דאין תמורתה קרבה ע"ש. ובאמת התוס' הקשו שם אסוגיא דהכא וא"כ י"ל דאנן ס"ל כהני תנאי

גם י"ל דהא דאמרי' ורבא התם מזה בפ"ע כו' וס"ל כר' יונתן הכי פירושא דס"ל דמקרא זה דולקח לא הי' מוכח דמערבין לקרנות דהו"א כיון דבטל ברובא ע"כ פי' הכתוב מזה בפ"ע כר' יונתן. אבל השתא דאיכא קרא דקודש הם דאין עולין מבטלין זא"ז תו שפיר מפרשין דמערבין לקרנות כנ"ל. [אכן בב"מ (צ"ה:) אי' דרבא ס"ל כר' יונתן ע"ש]

שם בגמ' שאני התם דא"ק מכל מתנותיכם תרימו. נראה לפרש דרבא ס"ל דלעיקר מילתא דבהקדים מעשר לתרומה מן הכרי דחייב בתרומה א"צ קרא. דכיון דכבר חל עליו חיוב תרומה למ"ש התוס' בשבת (קכ"ז:) בתי' השני דכבר ראה פני הבית ג"כ. שוב] לא מיפטר. ולהכי קרא אתי לומר דמהני. ולאביי צריך קרא לגופי' כנ"ל

שם בגמ' והרי הקדיש בעלי מומין למזבח כו'. אין להקשות מדחייב קרא על ההקרבה ש"מ דההקדש חל, דז"א די"ל דלאו דמקריב מיירי בהקדיש ואח"כ נעשה בעל מום. כס"ד דגמ' לקמן (ז'.)

שם בגמ' כעובר מצוה וכשר. רש"י פי' וכשר אפי' להקריב וזה תמוה דהא כתי' לא תקריבו. וילפינן לקמן מקראי דחייב על כל מעשי הקרבה בפ"ע]. ונראה לפרש דהו"א בהקריבו בדיעבד כשר לאכול הבשר

דף ו ע"א בגמ' המקדיש תמימין לבדק הבית מה שעשה עשוי כו'. תמהני הא וודאי עיקר האיסור מה שהקדיש ליקח אותם ממש לבדק הבית ולא להקריבם למזבח אבל אם מקדיש שמתחייב דמיהם לבדק הבית הא אפי' כשכבר הקדישו לקרבן יכול להקדיש דמיו לבדק הבית כדתנן סוף ערכין דחל קדושת בדק הבית על בכור ושאר קדשים. וא"כ הא קי"ל המקדיש תמימים לבדק הבית אין יוצאין מידי מזבח לעולם. ע"ש במנחות (ק"א.) א"כ לבד שלשון הברייתא קשה האיך שייך מה שעשה עשוי הלא הדין הוא שימכר לצורך קרבנות. אך בזה י"ל דלאו דוקא מה שעשה לגמרי עשוי רק שגם נדרו מתקיים שמוכרן לצורך קרבן והדמים יפלו לבדק הבית. וכ"כ הרמב"ם (פ"ה מערכין) בפי' ע"ש. אבל על קושית הגמ' קשה דשפיר לא מהני כלל כיון דנקרב על המזבח. והא דמהני להיות הדמים לבדק הבית בזה לא א"ר כלל לא תעביד. ומכאן ראי' למ"ש המשנה למלך שם דהא דאין יוצאין מידי מזבח היא רק תקנ"ח. אבל מדאורייתא נמכרין לחולין. וא"ש הלשון מה שעשה עשוי וקושית הגמ' ג"כ. מיהו עדיין ק"ק נהי דבאמת הכי הוא אבל מה ראי' מלשון הברייתא דאפשר משום דלא מהני שפיר גם מה"ת אין יוצאין מידי מזבח לעולם. ולשון מה שעשה עשוי אין הכרח. שהרי הרמב"ם כ' ג"כ מה שעשה עשוי ומוכרין אותו לשם קרבן ע"ש. וצ"ע

שם בגמ' והרי גזל כו'. לכאורה קשה הא בפשיטות הו"ל להקשות דלמה לי והשיב את הגזלה כיון דלא מהני ממילא צריך להשיב. אלא וודאי דאתי לאנתוקי לעשה. א"כ י"ל דלכן כתי' אשר גזל דבשינוי אינו מתקן העשה ולוקה ולעולם לא מהני. מיהו נראה דפשיטא לגמ' דאפי' בתשלומי ממון אחר נמי מיפטר ממלקות. (כדאי' במכות (ט"ז.) כיון דחייב בתשלומין אין לוקה ומשלם. וכמ"ש בתוס' כאן סוף ד"ה שאני]. ולכאורה עדיין תמוה הא לא מקשה הגמ' לרבא ל"ל והשיב. דוודאי והשיב צריך למ"ע. וגם דאינו יוצא בכפרתו קודם השבה. וא"כ מה משני הגמ' מאשר גזל. מ"מ י"ל דלא מהני ואינו קונה בשינוי רק דהעשה והשיב לא הוי רק כאשר גזל ובנשתנה ליכא מצות השבה ובמחזיר דמים נמי נתכפר אבל מ"מ כיון דלא מהני יתחייב מדינא להחזיר עיקר הגזלה. וי"ל כיון דכ' אשר גזל משמע דשם גזלה עליו א"כ גלי קרא דמהני

שם בגמ' ולאביי האי אשר גזל כו'. צ"ע בלא"ה צריך גם לאביי קרא דשינוי קונה דאע"ג דמהני מ"מ הא צריך לקיים והשיב וצריך אשר גזל לומר דבשינוי סגי בדמים בעלמא. ונראה דבאמת שינוי קונה יש ללמוד ג"כ מהן ולא שינויהם כדאמרינן במרובה (ס"ה:) רק לרבא כיון דלא מהני ולא חל שם גזלה עליו וכמו שעומד עוד ברשות הבעלים. לכן לא שייך לקנות בשינוי וצריך קרא דאשר גזל. אבל לאביי דמהני פשיטא דשינוי קונה כנ"ל

והא דאמרי' לאביי על גזילו שלו מוסיף חומש. לרבא נראה דס"ל כדאמרינן בב"ק (ס"ז.) דהל"ל גזלו מה אשר גזל ש"מ תרתי. דאל"כ הו"ל למימר דא"ב בין אביי לרבא אי מוסיף חומש על גזל אביו)

בתוס' ד"ה שאני התם כו'. וקשה מההיא דס"פ המקבל כו' וא"כ לאביי דאי עבד מהני למה אמר זיל אהדר. לכאורה קשה הא לרבא נמי קשה למסקנא דמרבי מהשב תשיב אפי' שלא ברשות א"כ ה"ה בחובל כלי שעושין או"נ דאסור מ"מ גלי קרא דמהני. ואפשר דלרבא י"ל דגלי קרא דוקא בנכנס מעצמו לעבוט. אבל לא בחבל כלי או"נ. אבל לאביי וודאי קשה לכן הקשו לאביי. אכן באמת נראה דלתי' התוס' ה"ה לרבא ג"כ א"צ להחזיר ושם משום דלא נתכוון לעבוט מה שאסור. דאל"כ תיקשי לרבא למה לקי בחובל רחיים ורכב הא הוי ניתק לעשה. וע"כ לתי' התוס' גם לרבא מהני וא"צ להחזיר בנתכוון לעבוט באיסור. ושוב ראיתי ברמב"ם (בפ"ג מה' מלוה) דבחבל בגד אלמנה או כלי שעושין או"נ כ' דצריך להחזיר בע"כ. והביא שם הלח"מ בשם הריב"ש דלרבא לא מהני. וקרא כתיב דוקא בנכנס לעבוט ולא בבגד אלמנה. והלח"מ תמה עליו בזה דמ"ש ע"ש. ובח"מ (סי' צ"ז) כ' הרמ"ע בפי' דברי הרמב"ם דא"צ להחזיר רק בזמן תשמישם. וצ"ע דלא משמע כן ברמב"ם. ולע"ד הי' נראה בישוב קושי' התוס' דרחיים ורכב האיסור דנפש הוא חובל והאיסור כל זמן שהוא אצלו ובכל שעה ושעה עובר ונהי דא"ע מהני מ"מ אסור לעבור האיסור מכאן ולהבא. משא"כ בלאו דל"ת אל ביתו האיסור הוא רק בשעת נטילת המשכון כנ"ל

בא"ד ויש מתרצין כו' בנאבד כו' ולא נהירא כו'. ויש ליישב דהיינו שנשרף באונס ומלוה על המשכון ש"ש ופטור מאונס וליכא השבה. מיהו אפשר ס"ל לתוס' דבלקח שלא ברשות הוי גזלן וחייב באונסין. וקצת משמע בסוגיא דנגזל בשבועות (מ"ו.) בנכנס למשכנו שלא ברשות קורא לו גזלן. והרמב"ם כתב כן דבחבל רחיים לוקה אם נאבד המשכון או נשרף. וכן כ' הש"ך בחו"מ (סי' ע"ב ס"ק ט') ותי' בזה קושי' בה"ע ע"ש]

בד"ה והשתא כו' וקשיא לר' ברוך כו'. והנה הרמב"ם כ' בה' בכורות (פ"ו) דאם עבר ומכר מעשר בהמה או חרמים לא לקי דאין במעשיו כלום. והוא דלא כשיטת התוס' דהכא. והלח"מ שם רצה לומר דהרמב"ם פסק כאביי. וזה דוחק. גם הביא בשם הה"מ דהרמב"ם פוסק כרבא. ונראה טעם הרמב"ם דבאמת מכירה וגאולה הוי דבר שאין בו מעשה דהוא עיקר רק הדיבור דקבלת הכסף אינו עושה הקנין בלא הדיבור] רק אי הוי מהני הוי כמו מעשה דבדיבורו אתעביד מעשה. אבל כיון דלא מהני לא לקי הכא אע"ג דעבר אמימרא דרחמנא דאין בו מעשה כנ"ל: