שפת אמת על קדשים קנט

מימר בין הני דלית בהו מעשה כיון דעיקר האיסור החילוף וזה לית בי' מעשה כנ"ל. ובהכי מיושב מה שהניח הה"מ בה' שכירות (פי"ג) בתימא על הרמב"ם דפוסק חסמה בקול חייב משום דבדבורי' אתעביד מעשה. ובתמורה כ' הטעם דגזה"כ הוא ע"ש שנדחק. ולמ"ש א"ש דבכ"מ שפיר ס"ל בדבורי' אתעביד מעשה כיון שנחסמה הפרה ע"י דבורו. אבל הכא דהאיסור החילוף וזה לא מתקיים כלל. שוב מצאתי שגם הלח"מ בה' סנהדרין (פי"ח) כ' כזה בקיצור ע"ש

שם בגמ' אימר אפי' שבועת אמת. קצת קשה מה קושיא אפשר אה"נ ומ"מ שפיר מקלל חבירו נמי לקי כדאמר הגמ' גופי' אחר כך גבי מוציא ש"ש לבטלה דמי גרע מקלל כו'. ואי כוונת הגמ' כדמפרש לקמן דנימא דוקא שבועת אמת סגי במלקות אבל מקלל לא תסגי במלקות. קשה לשון אפי' שבועת אמת. ואפשר כוונת הגמ' דאי שבועת אמת נמי במלקות. א"כ הוא בכלל נשבע ולמה חשיב תו מקלל בשם ק"ו הוא משבועת אמת מכ"ש במוציא השם על הקללה וא"כ למה תני תו מקלל. ודוחק לומר דאי לא הוי תני מקלל הו"א דנשבע דוקא שקר ושוא ולא באמת. דא"כ ליתני בפי' נשבע אפי' באמת כנ"ל

שם בגמ' ההוא מיבעי' לי' לכדרב כו' מנין שנשבעין לקיים את המצוה. להפוס' דשבועה חל אפי' בלא הזכרת השם אכתי תקשי ובשמו תשבע למה הותר להזכיר השם הרי יכול לישבע לקיים המצוה בלי הזכרת השם. ואפשר לפי דבזכירת שם חמירא טפי רשאי כדי לזרזו טפי על המצוה

ברש"י ד"ה לאו למעוטי אכלתי כו' דלא לקי משום דלהרע או להיטיב כתיב כו'. דברים אלו א"א להולמם. דהא להרע או להיטיב לענין קרבן נאמר ולא למלקות **כמ"ש הר"ן בנדרי' (ח'.) ולא בעינן למלקות שיהא בלאו והן כמ"ש התוס' בשבועו' (כ"ד) ג"כ מטעם זה אכן בתוס' במכות (כ"ב) לא כתבו כן וי"ל דגם רש"י הכא ס"ל הכי בס"ד דגמ':** ותו דהא הגמ' בא להוכיח דפטור משום דאין בו מעשה ולמה עירב רש"י טעם אחר. ונראה דט"ס יש כאן ודברים אלו שייכים בדיבור השני לא מייתי קרבן משום דלהרע או להיטיב כתי' דמשמע להבא פרט לשעבר כגון אכלתי ולא אכלתי ובטעות העתיקו הסופר בדיבור זה. וכאן צ"ל דאע"ג דהוי שבועת ביטוי דלא לקי ואכתי שבועת שקר היכי דמי כנ"ל

דף ד ע"א בגמ' מ"ט דריב"ח כו'. הלשון דחוק דהא מהאי קרא ליכא הוכחה למלקות. וע"כ ס"ל בס"ד דטעם מלקות משום דבדיבורי' אתעביד מעשה. שעושה מטבל תרומה] א"כ צ"ל דמ"ט לא קאי על המלקות רק עיקר הלאו מנלן. ובשטמ"ק כ' דבס"א אינו וכן רש"י לא גריס לי']

שם בגמ' מלאתך ודמעך. עפרש"י ותוס'. ול"נ לפרש דבכורים דהמצוה ליתן הראשית נקרא מלאתך שיקח הראשית לגבוה ולא יעכב לעצמו כל המילוי רק יתן הראשית להחסיר המלאה. אבל תרומה שנוטל מתוך הקופה והכרי נקרא דמעך שאין חלק גבוה מיוחד בפ"ע. ושוב אמרו לי שכן פירש ג"כ ה"ר גרשון ז"ל [בשם המכילתא]

בתוס' ד"ה הי' לפניו כו' ובדמאי מיירי. דבריהם תמוהים דבדמאי לא שייך מלקות במקדים מעשר שני לראשון ויש פוס' דלכתחילה נמי רשאי להקדים בדמאי וכ"כ הרמב"ם (פ"ט מה' מעשר) מלשון המשנה (סוף פ"א דמס' דמאי] אם הקדים כו' אין בכך כלום. [ובירושלמי שם פליגי בהא ר"י וריב"ל ע"ש] אבל עכ"פ לוקה לא שייך. ותו דהא בכל הפרק התם תני טבל. ובסיפא קאמר הי' דמאי. א"כ מוכח בפי' דטבל לאו דמאי הוא. והא דלא חשיב התם תרומה כ' הרא"ש שם בדמאי משום דתרומה מפרישין בגורן מיד ע"ש

ע"ב בגמ' וכל לאו שניתק לעשה לא לקי והרי מימר כו' ותמוה דכמה משניות איכא דניתק לעשה אין לוקין כמ"ש תוס'. ויש לפרש דהו"א דלא חשיב ניתק לעשה רק בעשה שלא הי' קודם הלאו דהיינו נותר כשנעשה נותר נולד מצות שריפה. וגם בשילוח הקן י"ל דמעיקרא כשנוטל הבנים ומניח האם סגי. אבל כשנטל האם נולד מצות שילוח. אע"ג דכתי' שלח היינו כשאינה רוצות לזוז מעל האפרוחים. [או אם כבר נטל האם כדאמרי' שלח לבסוף משמע] אבל כל היכי דנוטל הבנים ולא האם קיים המצוה כנ"ל. אבל במקדים תרומה לבכורים מצוה דבכורים הי' גם מקודם. ואעפ"כ חשיב ניתק ע"ז מקשה ממימר. דבתמורה נמי עיקר הלאו שלא ימיר הקדושה ע"י התמורה. וכשהמיר המצוה שיהי' גם הקדושה ראשונה קיימת. וזה הי' גם קודם לאו דתמורה כנ"ל. והוי לאו שקדמו עשה לפרש"י במכות (י"ד:) דלוקין עליו]

שם בגמ' והנותר כו' מאי עביד ל' נראה לפרשם **כן י"ל לפרש"י פסחים (מ"ט). ולמ"ש התוס' שם דמהאי קרא לא ילפינן קדשים קלים י"ל ג"כ דא"צ קרא דהלכתא גמירי לה בשריפה כו' ול"ש קדשים קלים כדאי' שם (פ"ב:) אך מ"ש בשטמ"ק מדכתי' ושרפת את הנותר. אין מובן דהא במלואים כתי' שהיו קדשי קדשים ואכתי פסח מנא לן:** משום דכתי' כבר וכל חטאת כו' בקודש באש תשרף כל שבקודש בשריפה (כדאי' בפסחים (פ"ב:) ומיושב קושי' התוס' ד"ה ור"י)]

שם בגמ' ואמר חזקי' כו' בוקר שני לשריפתו. ק"ק דהתנא אמר שאין דוחין כו' את יו"ט ולטעמי' דחזקי' גזה"כ הוא. ואפי' נפל בעצמו על האש ביו"ט י"ל דצריך להסירו עד בוקר שני כיון דגזה"כ הוא. וצ"ל דמסתברא לחכמים דטעם הכתוב משום דחיות יו"ט הוא. מיהו קשה דאנן קי"ל בעלמא דיו"ט עשה ול"ת הוא. א"כ א"צ לדרשא דחזקי' וקי"ל דלאו שאב"מ אין לוקין א"כ קשה והנותר למה לי

ד"ה ע"א בגמ' אונס שגירש כו' ותמוה כמ"ש התוס' דלמה לא מקשה דאפי' בכהן יחזיר דלאו גט הוא וגם א"צ להחזירה כלל דלאו גט הוא. ונראה דנהי דבגירש עובר בלאו מ"מ אפי' לא נתן לה גט כלל ומגרשה מביתו ואין נותן לה שאר כסות ועונה ג"כ בכלל לא יוכל לשלחה הוא דעיקר רצון התורה היא שתהי' לו לאשה בביתו. וא"כ לא שייך הכא לומר לא מהני דלא נתקן בזה האיסור אפי' אי לא יהי' הגט גט כיון דאינו רוצה שתהי' בביתו. ולהכי לא אמרינן בזה לא מהני רק כל קושית הגמ' דלילקי כיון דעבר אמימרא דרחמנא אפי' מחזירה כנ"ל

שם אם אינו קדוש נשיאות חטא למה. וקשה הא פשטא דקרא כשאינו חוזר ותורם מן היפה הוי חטא. משום דאוכלו בלא הפרשה אחרת. וכן הקשו תוס' בב"מ (נ"ו.) ע"ש מה שתי'] וצ"ל כמ"ש התוס' דעיקר קושית הגמ' ל"ל למיכתב ולא תשאו חטא פשיטא דחטא הוא. ואם אינו חוזר ותורם כ"ש דהוי חטא דהרי אוכל טבל]

ע"ב בגמ' והרי תמורה כו'. ותמוה מהו ס"ד דמקשה וי"ל דלשון המשנה משמע דתמורתו מהני דהוי קודש מחמת התמורה. וכיון דלא מהני נימא דלא חל הקדושה מכח דבריו דלא מהני. רק גזה"כ הוא דשניהם קדושים והטילה תורה קדושה על התמורה. ומשני דיותר מסתבר דהתורה גילתה דעתה דבתמורה א"ע מהני

עוד אפשר לפרש דלשון המשנה אם המיר מומר משמע דבאמת חל התמורה והראשונה יצאתה מקדושתה. רק דגזה"כ היא דחוזר הקדושה על הראשונה אבל מעשיו מהני להיות מומר. ולכן מקשה לרבא תמורתו לא מהני כלל. דמה דחל הקדושה על התמורה זה לא הי' עיקר רצונו רק שתצא הראשונה מקדושתה. וע"ז משני מדכ' והיה הוא וגו' קדוש. ולא הו"ל למיכתב רק והי' תמורתו קודש. דהיא בודאי כבר קדושה ועומדת. אלא משמע דמהני וחזר עליו קדושה מחדש. ובזה הי' מיושב נמי הא דקרי לה הגמ' לעיל (ג':) דבתמורה בדבורי' אתעביד מעשה. ולכאורה קשה מה מעשה זה דחל הקדושה על התמורה הא זה אינו עיקר האיסור רק שרצה