שפת אמת על קדשים טו

[וכמ"ש במל"מ (פ"ה מה' יסוה"ת) דלא הוי פירכא ע"ש] ודעת התוס' תמוה. ושוב הראו לי בתוס' ריש פ' הלוקין במכות שכתבו דאונן שעבד חייב מלקות א"כ לשיטתייהו כתבו שפיר אבל תמהני מאין הרגלים דיתחייב מלקות. ואפשר ס"ל לתוס' כיון דמחלל עבודה וכתיב כמה פעמים בתורה לא יחללו נמצא דהמחלל חייב מלקות. אך לפ"ז יהי' עכ"פ לאו שבכללות. וגם הרמ"ה בסנהדרין (ד' פ"ג) כ' בפשיטות דאונן ששימש ליכא מלקות. עוד י"ל כיון דמיתה בטומאה ילפינן חילול מתרומה ושם מחוסר כפורים אוכל א"כ נראה דמחוסר כפורים אינו במיתה וא"כ י"ל מחוסר כפורים יוכיח. מיהו לקמן פליגי בגמ' אי מחוסר כפורים דזב כזב דמי ע"ש. ונראה דתליא בפלוגתא דדון מינה ואוקי באתרה וי"ל דסוגיא דהכא ס"ל דון מינה ומינה ולהכי מחו"כ אינו במיתה כנ"ל

בד"ה אתיא. תימה מה ליושב שכן לא הותר מכללו. ולכאורה אין מובן די"ל טמא יוכיח. ופי' בפמ"א דכוונתם דמשמעות הגמ' דאי שם יושב לא פריך אין צריך ללמוד במה הצד. וע"ז תמהו דמה ליושב שלא הותר מכללו. ויש ליישב תמיהתם דהא רש"י ותוס' כתבו לעיל דאע"ג דזר הותר בבמה לא חשיב הותר מכללו דלא נאסר מעולם בבמה. והקשו בתוס' דבהקומץ רבה חשיב לי' הותר מכללו. ותירצו דמ"מ אין הותר מכללו ממש כטמא ואונן. והשתא י"ל דדוקא לגבי מה הצד דפרכינן פירכא כל דהו לא חשבו זר בבמה להותר מכללו מטעם הנ"ל. אבל בס"ד דבעי למילף אונן מיושב גרידא שפיר לא חשיב פירכא דיושב לא הותר מכללו דהא הותר בבמה כנ"ל

בד"ה אבל בקרבן ציבור מרצה. תמהו דחטאת דאהרן קרבן ציבור דר"ח הוי ואפ"ה אם הקריבוה באנינות פסולה לכאורה יש ליישב דהא אמרי' ביומא (ד' ו':) למ"ד דחוי' אי אפשר למיעבד בטהרה לא עבדינן בטומאה ולחד לישנא שם אפי' למ"ד הותרה היכא דאיכא באותו בית אב טהורים לא עבדי בטומאה וא"כ הא כ"ג עובד אונן ושפיר פסול בשאר אוננים כיון דאפשר בכ"ג. אך י"ל דס"ל לתוס' דכל היכי דדחוי' באי אפשר ממילא אפי' באפשר אי עבדי בטומאה לא מפסיל עכ"פ דדיעבד הוי כאי אפשר. ובלא"ה מוכרחין לומר כן. דהא אמרינן ביומא (ד' ז') דהיכא דאיכא שיריים לאכילה לכו"ע טומאה דחוי' ולא הותרה ובחטאת דאהרן לפי שיטת משרע"ה הי' מותר באכילה א"כ אסור לאוננים כיון דאפשר בכ"ג כמ"ש. וע"כ דס"ל לתוס' דמ"מ בדיעבד הורצה. ובהכי מיושב נמי תי' התוס' דמ"מ באכילה אסור. ובתוס' יומא שם כתבו דהיכא דמותר בטומאה נאכל הבשר כל שלא נטמא הבשר ע"ש. רק למ"ד דחוי' כ' שם דאין הבשר נאכל. והכא נמי דחוי' הוא מטעם הנ"ל. והנה בתוס' תי' כיון דלא ילפי' אלא מטומאה דינו כטומאה. והקשה בס' פמ"א א"כ איך ילפי' פסול לאונן מהן הקריבו כיון דהקרבה הי' מותר רק הבשר אינו נאכל ע"ש. ולק"מ דודאי אי אונן פסול רק מטעם ציבור הותר כמו בטומאה לכן אכילה לא הותר. אבל אי אונן כשר בהקרבה למה יאסר באכילה. למאי דהוי סבר מרע"ה דאונן מותר באכילה אפי' בקדשי דורות]

בא"ד ועוד דבלא"ה סתר שפיר להאי ק"ו. קשה לי דהא הגמ' דוחה דכיון דאיכא למילף היתר אנינות בציבור מק"ו דטומאה ואיכא נמי למילף היתר טומאה בכ"ג מק"ו דאנינות כל חד תיקו אדוכתי' והשתא למ"ש התוס' דאיכא הוכחה מחטאת דאהרן דאנינות לא הותרה בציבור שוב נילף היתר טומאה בכ"ג מק"ו דאנינות וצ"ע

בד"ה ומה טומאה. תימה למ"ד אנינות לילה דאורייתא איכא למיפרך מה לטומאה דהותר אכילה בפסח תמהני ע"ז דנראה דלרבא דמתיר אנינות בציבור אי הוי רוב ציבור אוננין הי' מותר אכילת פסח גם באנינות כיון דעיקרו לאכילה וכ"ת דלא משכחת רוב ציבור אוננים א"כ אין זה פירכא ואי הי' כך הי' שפיר מומר. שוב ראיתי דלק"מ דהא עיקר הק"ו מכ"ג דמקריב אונן ביחיד ולאכילה לא הותר אפי' לכ"ו א"כ לענין אכילה ליכא למילף ק"ו וממילא הוי זה פירכא ומ"מ אפשר דאין זה תימה דנהי דלאכילה ליכא ק"ו. מ"מ שפיר יכולין ללמוד דמותר בציבור. ולא שייך אכילה יוכיח דאכילה נמי אפשר דהותר רק הק"ו אינו מספיק ע"ז אבל פירכא לא הוי וצ"ע

ד' יז ע"א בתוס' ד"ה טבול יום כו'. ומיהו קשה דאיכא קרא אחרינא בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר ומוקמינן לה בזב בעל ב' ראיות ע"ש. ולכאורה יש לתמוה על דבריהם דשם בהערל לא מפורש בגמ' דהאי קרא קאי על טבול יום ושפיר יש לפרש יטהר בטבילה. ואי כוונת התוס' על לשון הגמ' שם ממאי דהאי יטהר הערב שמש הוא דלמא הבאת קרבנות י"ל פי' דהגמ' מקשה דלמא גם מחוסר כפרה אסור בתרומה. ולכן נקט מנ"ל דהבאת שמשו הוא כיון דבאמת טבול יום אסור בתרומה. אבל למילף מזה איסור ט"י ליתא די"ל יטהר ברחיצה ע"ש שכן הוא. אכן נראה לפרש כוונתם באופן זה דבאמת מ"ש התוס' מקודם דבא השמש וטהר טהר יומא כוונתם דאין ללמוד מלשון וטהר דעד כאן טמא הוא. די"ל פי' טהר יומא. אבל מ"מ אמת דקודם הבאת שמשו אסור בתרומה כיון דקרא מסיים ואחר יאכל א"כ מקודם טהר יומא אסור למיכל אבל שם טמא לא מצינו וא"כ הקשו תוס' שפיר כיון דלפי האמת טבול יום אסור בתרומה א"כ ע"כ האי וטהר הבאת שמשו הוא דהא בטבילה ורחיצה עדיין אסור בתרומה. וא"כ יטהר הבאת שמשו הוא. וממילא מוכח דעד כאן טמא הוי דיטהר לא שייך על היום רק על האדם. והקשו שפיר

בד"ה רמז לטבול יום. הומ"ל מיושב. וקשה הא לא מצינו אזהרה בט"י וליכא למילף מיושב כמ"ש לעיל (דף ט"ז) בתוס' ד"ה אף אני אביא. ויש מיישבין משום דט"י אסור לכנוס ממילא מוזהר. וא"נ לי דמ"מ אי כבר עבר ונכנס ליכא איסור בגוף העבודה דיכול לזרוק בלי שיהוי ואפי' שוהא עביד איסורא דכניסה. אבל בעבודה עצמו לא מצינו אזהרה וקצת י"ל דס"ל לתוס' דטבול יום שאני כיון דעכ"פ טמא מוזהר והק"ו הוי רק לגלות דט"י ג"כ בכלל טמא וצ"ע

ע"ב בגמ' אבל מחו"כ דזב דחמיר דטומאה יוצאה מגופו כו'. קצת קשה לפי טעם זה אפי' זב בעל שתי ראיות דג"כ טומאה יוצאה מגופו יהי' פסול טבול יום דזב וסתמא אמרו דטבול יום כשר משמע אפי' דזב וטפי הוי להו למימר דחמיר דבעי קרבן וצ"ע

בתוס' ד"ה קסבר כו' עזרת ישראל מקודשת שאין מחוסר כפורים נכנס וחייב חטאת. ראי' זו תמוה בעיני דפי' המשנה הוא דשני חומרות יש בעזרה דמחוסר כפורים אסור לכנוס ויש חיוב חטאת בכניסת טמאים. אבל לעולם מחוסר כפורים אפשר דאינו בכרת וחטאת (כמו שפי' הרע"ב שם. גם הראב"ד שהשיג על הרמב"ם (בפ"ג מה' ביא"מ) לא השיג עליו ממשנה זו די"ל הפי' כנ"ל]

בד"ה והזה. אע"ג דהזאת מי חטאת כשרה בזר כו'. נראה כוונתם. דבשלמא לענין כהונה כ' בשריפה כהן ולא בהזאה. אבל טומאה דאיתא ג"כ בהזאה דהא כתי' והזה הטהור ומ"מ בטבול יום נחשב טהור לפרה לכן לכל מילי דפרה נחשב טהור. אכן בתוס' יומא (מ"ג:) תי' באופן אחר וע"ש בריטב"א משמע כמ"ש כאן כנ"ל]

בד"ה אונן כו' וא"ת מחוסר כפורים ובעל מום יוכיחו בס' טה"ק הבין הקושיא על הא דערל כשר להזות, ותמה מנ"ל לתוס' דבעל מום פסול להזות ע"ש. ובודאי אינו עולה על הדעת כלל דבעל מום יהי' פסול להזות. רק כוונת התוס' אשריפת פרה דהכא דבזה פסול בעל מום כיון דבעי כהונה ורחיצת ידים כמ"ש הרמב"ם בה' פרה. ממילא ה"ה בעל מום. רק לפי זה יהי' שיטת התוס' דערל כשר גם לשריפת פרה וצ"ע בזה דרק להזאה אמרו. דכשר אך בתוס'