שפת אמת על קדשים קנח

תמורה פרק ראשון

דף ב ע"א בגמ' לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה. וקשה איך נלמד מקרבנו זה הדין. ונראה לפרש דקרבנו היינו שאין שותף אחד יכול לסמוך רק על חלק קרבנו ולא על חלק חבירו. וממילא צריכין כל השותפין לסמוך. מיהו מהא דממעט ידו ולא יד חבירו הו"א דשאני שותף דסומך על חלקו יוכל לסמוך גם על חבירו להכי הדר כתיב קרבנו כנ"ל

שם בגמ' ור"מ דאמר יורש ממיר כו' המר ימיר לרבות היורש ויליף סוף הקדש כו' יורש סומך. יש לעיין אם יש הרבה יורשין אי כולן סומכין. כיון דיליף מתמורה ושותפין אין ממירין. ואפשר דתליא בדון מינה ומינה או אוקי באתרא דלמ"ד דו"מ ואוקי באתרא ה"נ כיון דדין סמיכה בכל החוברין לכן כי מרבינן יורש שוב אוקי באתרא דאפי' הרבה יורשין סומכין כמ"ש בחי' מנחות (צ"ג.) לתרץ בזה קושי' התוס' שם]

שם בגמ' בהקדיש עכו"ם להתכפר עכו"ם לא קמיבעיא לי. פרש"י משום דאינו בר עונשין. ותמהני על פי' זה טובא. חדא דהא מסיק בסמוך בגמ' ב' טעמים אחרים אהא דקדשי עכו"ם אין בהם תמורה. ותו דגוף הטעם נמי לא מתישב דמיבעי' ליה במתכפר ישראל דכיון דהי' ברשות מאן דלא עביד תמורה כו'. והלא אי אמר העכו"ם מי שרוצה להמיר ימיר נראה דישראל יכול להמיר גם כשהוא ביד עכו"ם. דנהי דהוא אינו בר עונשין אבל מי שהוא בר עונשין שפיר מימר א"כ בר תמורה הוא. ותו קשה לי לשיטת רש"י למה נדחקו בגמ' לאוקמי בכה"ג דמשנה דברי רמב"ח דהוא אמר עכו"ם מה שימיר. ומוקי דבישראל מיבעי' לי'. טפי הוי לי' למימר דמיירי בקרבן ישראל ומתכפר עכו"ם. או בנתן רשות לעכו"ם להמיר. ומיבעי' לי' אי כיון דלאו בר עונשין הוא אינו ממיר או מימר. וברייתא דאין בהם תמורה הוא בקדשי עכו"ם דממעט מקראי דלקמן. ע"כ נלע"ד דהא דקאמר להתכפר עכו"ם לא קמיבעיא לי היינו מטעם מיעוט דלקמן דקדשי עכו"ם אין בהם תמורה אפי' ישראל א"י להמיר קדשי עכו"ם. רק במתכפר ישראל מיבעי' לי' אי חשיב כדידי' לגמרי או כיון דמעיקרא לא הי' בר תמורה גם עתה א"י להמיר וטעמא דאינו בר עונשין לא אמר רמב"ח כלל וחוזר הגמ' עתה מספק דלאו בר עונשין. מיהו אכתי אינו מיושב שפיר דלמה חזר הגמ' מזה הא שפיר יש ליישב בעיית רמב"ח בהקדיש ישראל והרשה לעכו"ם אי עכו"ם יכול להמיר. ואפשר דפשיטא לגמ' דכיון דמיעט קרא לקרבן עכו"ם מתמורה מכ"ש דהוא אינו בר תמורה. ולכן כיון דתני בברייתא דקדשי עכו"ם אינם בני תמורה פשיטא דעכו"ם א"י להמיר כנ"ל

הרמב"ם (פ"א מתמורה) כתב דקדשי עכו"ם אין בהם תמורה מה"ת ומדרבנן יש להם תמורה וקרבן עכו"ם שיתכפר בו ישראל והמיר עכו"ם הוי ספק. וכ' הראב"ד דשיבוש הוא. והכ"מ כתב דהגם דסוגית הגמ' כראב"ד מ"מ י"ל דמדרבנן יש תמורה. ופלא עליו דעיקר השגת הראב"ד במ"ש אם המיר עכו"ם הוי ספק הא בגמ' אמרו אם המיר ישראל. והלח"מ כתב ליישב הרמב"ם. ואין דבריו מספיקין בלשון הגמ' דהבעיא הוא כיון דהי' מעיקרא ברשות מאן דלא עביד תמורה. וצ"ל דהי' גירסא אחרת להרמב"ם. ובס' קרית ספר כ' לחלק בין אם המקדיש והמכפר ישראלים הם אז מתכפר עושה תמורה ולא המקדיש. אבל אם המקדיש עכו"ם אפי' מתכפר ישראל יוכל עכו"ם לעשות תמורה ע"ש שהיא סברא רחוקה. וגם לשון הגמ' אינו סובל זה הפי'

בס' בה"ז מביא קושיא אהא דבעי אי עכו"ם עושה תמורה הלא אינו סומך ומקשינן תמורה לסמיכה ע"ש ובצ"ק. אשתמיט להו שהתוס' הקשו כן במנחות (צ"ג.) ותירצו דרק גבי יורש מקשינן סמיכה לתמורה דאי הוי שלו לענין סמיכה ה"ה לתמורה ולא לשאר מילי ע"ש

דף ג בגמ' דאיתקיש תמורה למעשר בהמה ומעשר בהמה למעשר דגן וגבי מעשר דגן כתי' מעשר בנ"י כו'. לכאורה קשה ל"ל הקישא למעשר דגן מקרא דבנ"י. דמהכ"ת לחייב מעשר בהמה ודגן בעכו"ם דכל המצוות לא נאמרו רק לבנ"י רק בקרבנות נדבה רבינהו קרא מאיש איש. ומעשר בהמה ליתא בנדבה]. ואפשר לומר דבלאו קרא ה"א איפכא כיון דתמורה נוהג בעכו"ם כמו כל הקרבנות ממילא איתקיש מעשר נמי לתמורה ונרבי עכו"ם בכולהו להכי צריך קרא. מיהו בתוס' ריש פ"ב דקידושין משמע דקרא במעשר דגן ממעט ר"ש עכו"ם אפילו בתבואה שהביאה שליש ביד ישראל. אבל בעכו"ם ממש א"צ קרא כלל. ולפ"ז א"ש טפי סוגיא דהכא אליבא דרבנן דר"ש דאינהו מוקי קרא בתבואת עכו"ם ממש ולאפוקי דלא נקיש לתמורה כמ"ש. ותוס' כ' כאן דאתיא רק לר"ש. שוב ראיתי בזבחים (מ"ה.) מסיק באמת בגמ' דמעשר בהמה ליכא בעכו"ם משום דדבר שבחובה הוא ע"ש

שם בגמ' כי גמרינן חטא חטא מתרומה דומיא דתרומה דקדוש קדושת הגוף כו'. ויש לעיין דנילף בק"ו קדושת בדק הבית מקדושת הגוף דחמור. ולפמ"ש התוס' דממעטין בדק הבית מלה' א"ש. ויש לעיין בהקדיש העכו"ם לקנות ממנו קרבן דבגוף הדמים יש מעילה ואם נקנה ממנו הקרבן נפק מידי מעילה. וזה רחוק קצת די"ל דעדיין קדושה ראשונה ג"כ עליו ואית בי' מעילה. ואי נימא כן איכא תו לעיין אי יהי' בבהמה זו דין מועל אחר מועל. דכיון דמצד קדושת הגוף בעכו"ם לית בי' מעילה רק מצד קדושת בדק הבית דמעיקרא א"כ הא אין מועל אחר מועל בבדק הבית. ויותר מסתבר דלית בי' כלל מעילה ונדמהו באמת להא דאין מועל אחר מועל בבד"ה. וה"ה במה דנקנה ממנו הקרבן אזיל לי' מעילה מיני' כנ"ל: בתוס' ד"ה לא נהנין מדרבנן הקשה הר"י כו'. נראה ליישב דנהי דאפי' מה דממעטין מקרבן מעילה איסורא דאורייתא מיהא איכא. מ"מ קדשי עכו"ם דממעטין מטעם חטא חטא מתרומה. ואזהרה דמעילה נמי מחטא חטא הוא דנפקא לכן אימעיט קדשי עכו"ם גם מאיסורא דאורייתא כנ"ל

ד"ה מאי תרומה כו' וא"ת כו' נראה ליישב כיון דעכ"פ מעילה איכא גם בקדשי ב"ה. א"כ וחטאה בשגגה קאי על תרווייהו. וכיון דגמר חטא חטא דהוא אזהרה האי וחטאה ממילא קאי גם אקדשי ב"ה. אבל הכא נהי דגמר חטא חטא למעט עכו"ם שפיר י"ל דהמיעוט דוקא בקדושת הגוף דומיא דתרומה

ע"ב בגמ' מה שוא לשעבר אף שקר לשעבר. נראה דה"ה להא דאמרינן ביומא (פ"ז:) דעל כל עבירות תשובה מכפרת לבד לא תשא. ג"כ דוקא בלשעבר דומיא דשוא, אבל שקר דלהבא י"ל דהוי בכלל קלות דתשובה מכפרת

שם בגמ' אלא למעוטי אוכל ולא אכל דפטור. פי' דפטור ממלקות מטעמא דר"י ור"ל. וכן מפורש בהדיא במס' שבועות (כ"א:) ומהתימא על רש"י ותוס' כאן שהבינו דפטור מקרבן. וכמדומה שט"ס ברש"י וצריך לומר פטור ממלקות. (וכן הגירסא בשטמ"ק ובס' חק נתן הגי' כן ברש"י ותוס']

שם בגמ' אר"י לתנא לא תתני מימר דבדבורי' אתעביד מעשה. והרמב"ם ריש ה' תמורה כ' דמפי השמועה למדו דמימר ונשבע לוקה אע"פ שאין בו מעשה. ובע"כ צ"ל דלא ס"ל כדר"י כמ"ש הכ"מ שם. ובהכי מיושב לי מה דפסק ברמב"ם (בה' חגיגה פ"א) דהבא לראות בעזרה ולא הביא עולת ראי' אינו לוקה דהוי לאו שאין בו מעשה. וטעמו הוא משום דהביאה בפנים אינו האיסור רק מה שלא הביא קרבן וזה לאו מעשה הוא. וקשה הכא נמי נהי דבדבורי' נעשה תמורה קודש. הא אין האיסור הקדושה של זו הבהמה רק מה שרצה להחליף ולהוציא הראשונה מן הקדושה במה שאמר זו תחת זו. ומעשר זו לא נגמר כלל. רק משום דבאמת הרמב"ם לית לי' דר"י. וס"ל דזה באמת טעם התנא דחשיב