שפת אמת על קדשים קנו

להלוקח שדה ונתן יותר מכדי דמי' מ"מ ודאי מחשבין לפי מאתים. רק הכא בהכסיפה שאני וא"כ אין זה כלל לחשוב לעולם לפי מה ששוה בשעת הגאולה רק אם הי' המכירה לפי השיווי אז. אבל למשל אם מכרה שוה ק"נ במאתים והכסיפה ושוה ק' יש לחשוב לפי ערך היינו ק"נ. כיון דהוסיף בשעת המכירה נ' על השיווי. או עכ"פ קל"ז היינו רביע הוספה על השיווי כנ"ל

ע"ב בגמ' לסוף מוכר מטלטליו שנאמר בשנת היובל כו' וכי תמכרו כו' הגם שלא נזכר בכתוב שעובר על השמיטה רק משום דכ' ממכר או קנה תרתי איתנהו דהעובר מוכר מטלטליו והשומר השמיטה זוכה לקנות מטלטלין

שם בגמ' לסוף שלוה ברבית. הגם דכתי' אל תקח מאתו כו' מ"מ הוא רוצה ללות ברבית מתוך הדחק וגם שאסור בודאי הולך ללות ברבית מעכו"ם

שם בגמ' פרט למצוי שלא ימכור ברחוק כו'. וצ"ע אי נמצא בידו מעות הגם דכתי' כי ימוך מ"מ אפי' ביש לו מעות ומוכר מכירתו מכירה כמ"ש הרמב"ם (פי"א מה' יובל ה' ג') ולמה לא נמעט גם זה דבמעות שנמצא בידו מכבר א"י לגאול. ואפשר דאה"נ וזה אימעוט מתחילת הפרשה כי ימוך דדוקא במוכר מחמת דוחק ואח"כ השיגה ידו הרשה לו התורה לגאול אבל בהי' לו מקודם א"י לגאול וצ"ע לדינא

דף לא ע"א בגמ' תני חדא אינו לוה וגואל כו'. תוס' פי' לענין בתי ע"ח וכן מפורש בקידושין וכן פסק הרמב"ם (פי"ב מה' יובל) כחכמים דאינו לוה וגואל כו'. אך כ' שם הרמב"ם דמוכר נכסיו וגואל משמע דיכול למכור ברחוק ולגאול בקרוב. וא"י מ"ט לחלק ביניהם והכ"מ לא ביאר ע"ז

ע"ב בגמ' רבא אמר דכ"ע צד אחד ברבית אסור כו' לפרש"י צ"ע דיחלוק רבא על ר' יוחנן ופי' התוס' תמוה ביותר דודאי בתי ע"ח גואל ואינו מנכה כלום. ולע"ד נראה לפרש דבאמת לשון הברייתא לוקח אוכל פירות אסור לא משמע כלל דיהי' רבית קציצה. ולכן נראה דרבא פי' דלכ"ע צד א' ברבית אסור מדרבנן עכ"פ. ופליגי בע"מ להחזיר דלת"ק דס"ל דצר א' ברבית הוי רבית דאורייתא ולהכי אפי' ע"מ להחזיר אסור מדרבנן. ור"י ס"ל צד א' ברבית אסור רק מדרבנן ולהכי בע"מ להחזיר מותר אפי' מדרבנן. והשתא א"ש תי' ר"י הא ר"י דצד א' מה"ת מותר והוי כעין רבית ואינו רבית מה"ת. וכיון דרחמנא התירו בבתי ע"ח לא אסרו חכמים. והא רבנן דצד א' ברבית מדאורייתא הוי רבית גמורה והתורה התירתו כנ"ל נכון

שם בגמ' אלא לר"י מ"ט כו' מה מכר ראשון לשני כו' יש לעיין היכא דהוחלט בית בע"ח ללוקח ואח"כ מכרו לאחר. אם גם בו נוהג דין מוכר בית בע"ח לכ"ע. א"כ מ"ט דר"י הלא כל המוכר בית מוכר כל זכותו אעפ"כ אמרה תורה דיב"ח יכול לגאול. לכן נראה יותר דס"ל לר"י דדוקא בבית אחוזתו שייך דין בתי ע"ח. אבל לא בקנהו מאחר אע"ג דהוחלט אצלו אין בו דין זה. וא"כ צ"ע אליבא דר"א אי חולק ע"ז וס"ל דל"ד בית אחוזתו. א"כ אדמיפלגי במכר ראשון לשני תוך י"ב ליפלגי במוכר אחר שנחלט בידו. ולכן נראה דגם ר"א מודה בזה דאין דין בית ע"ח רק, בבית אחוזתו ומ"מ הכא דהוחלט אחר מכירתו ס"ל לר"א דלא מכר כל זכותו. רק דכיון דעומד הוא שיגאלנו הבעלים תוך יב"ח ומסתמא מכרו רק ע"ז הזמן וכשהחליטו הבעלים זוכה הוא בהחלטת הבית. אך ק"ק לפ"ז לא יצטרך כלל לשלם להלוקח שני. אך לק"מ דהא אם הבעלים פודים מקבל הלוקח שני המעות. והשתא שלא פדאוהו יכול הוא לפדותו בזה המעות

שם בגמ' ולחלטי' הקדש כו'. לכאורה אין מובן קושיא זו כיון דכל הקדש יש לו פדיון מה נ"מ דמהי' נחלט להקדש מ"מ גואל לעולם דהא גאולה זו בודאי בשוי' הוא. וי"ל דהנה במכר בית במנה ואח"כ נתיקר מ"מ גואל במנה כמו בשעת מכירה. וא"כ נראה דה"ה מתנה לדידן דגואל כל י"ב חודש בודאי הוא בשוי' שהי' בשעת המתנה לא כפי היוקר דאח"כ. וא"כ הכא בהקדש דגואל לעולם ג"כ הוא לפי השוי' דשעת הקדשו. וע"ז מקשה דלחלטי' הקדש וכשיבוא לגאול אחר יב"ח יהי' כפי שוי' דהשתא. ומלשון הרמב"ם (פי"ב משמיטה ויובל) למדתי עוד תי'. דאי הי' נחלט להקדש נהי דמן ההקדש הי' גואל ג"כ מ"מ היכא דגאלו אחר מן ההקדש הי' זמן פדיון הבעלים רק יב"ח משהקדישה. אבל עתה דאין נחלט להקדש וגאלו אחר חושבין יב"ח מזמן פדיון האחר. וע"ז מקשה ולחלטי' הקדש וגם אם יגאלנו אחר מן ההקדש אחר יב"ח שוב לא יוכלו בעלים הראשונים לגאול מן האחר כנ"ל נכון

ויש לעיין בקונה בית בע"ח והקדישו קודם יב"ח וכשבא יב"ח לא גאלו הבעלים מה דין בית זה. אי נימא כיון דלא שייך לקונה אותו שהרי כשבא הזמן הוא ביד הקדש והקדש אינו נחלט. א"כ ביד בעלים ראשונים לגאול לעולם. או נימא דנהי דלהקדש בעצמו אינו נחלט מ"מ הכא כיון דלמקדיש הי' נחלט א"כ מה מכר ראשון לשני כל זכותו וזכה ההקדש כל זכותו ושפיר נחלט להקדש וצ"ע

שם בגמ' לא יצא ביובל למה לי. קצת קשה דלעיל (כ"ט.) למדו מזה דאין בתי ע"ח נוהג בזמן שאין יובל נוהג

דף לב ע"א בגמ' אשר לו חומה אע"פ שאין לו עכשיו כו' היינו אפי' בשעה שמוכר אין לו חומה רק הי' לו כבר. וק"ק מנ"ל למידרש הכי דילמא הפי' אע"פ שאין לו עכשיו כשמגיע השנה דע"ז כתי' וקם הבית א' לו חומה והי' לו קודם לכן היינו בשעת מכירה. אבל אם גם בשעת מכירה אין לו חומה מנ"ל. וצ"ל דהא מילתא דפשיטא הוא דהא כתי' ימכור בית כו' חומה והי' לו חומה בשעת מכירה א"צ לרבות דאפי' אין לו בשעת פדיון. א"כ קרא דלוא חומה מרבה אפי' אי גם בשעת מכירה לא הי' חומה רק מכבר הי' לו חומה כנ"ל

תוס' ד"ה מדאיצטריך כו' וא"ת הא דתנן כו'. צ"ע בקושיא זו דהא בפשיטות מיושב דלעולם לא מיירי בע"כ וגם אינו מוחל לה רק רוצה שתקיים התנאי. ואם חזרת דמים הוי חזרה מהני שהרי מקבל מידה הדמים. אבל אם לא הוי חזרה לא נתקיים התנאי והוא אינו מוחל התנאי. מקבל הדמים ורוצה גוף האיצטלא ביותר. וזה פשוט. [וכן תי' הרשב"א בגיטין (ע"ד:) ע"ש]

ע"ב בגמ' מצאו אלו וקדשים אבל ראשונים בטלו כו' לכאורה נראה דמצאו אלו שהי' חומתן עדיין קיימת ומ"מ צריכי קדושה כיון דקדושה ראשונה בטלה. אבל ראשונים פירוש שנפלו חומתן לא מהני תו קדושת עזרא דצריך להיות מוקף חומה מימות יהושע דוקא. (וקצת משמע כן מדברי הראב"ד בתו"כ פ' בהר. גם (בפי"ב מה' שמיטה). אכן ברמב"ם שם מבואר דעזרא קידש המוקפין באותו העת]. ולהכי נמי אמרינן לקמן דבביאה שני' קדשו בתי ע"ח משום דלא קידשו לע"ל צריכי לאקדושינהו. אבל אי קדשו לע"ל לא שייך שיקדש עזרא ערי חומה שנעשה להם חומה אחר יהושע דלזה לא מהני קידוש עזרא כלל

שם חד מינייהו ר"א בר"י אמרה כדתניא אע"פ שאין לו עכשיו כו'. קשה לי מנ"ל דס"ל דקידשה לעתיד לבוא. בלא"ה נמי א"ש הדרש על קודם החורבן דעדיין הקדושה קיימת ואפי' החומה נפלה מ"מ אפי' אין לו עכשיו והיתה לו קודם לכן הוי בתי ע"ח אבל לעולם אחר החורבן לא מיירי ר"א בר"י וצ"ע בריטב"א במגילה (י':) פי' דדייק מלשון שאין לו עכשיו ולא קאמר שאין לו באותה שעה. ע"ש ובכ"מ (פי"ב מה' שמיטה) מ"ש לדעת הרמב"ם דפסק ל"ק לע"ל ופסק כר"א בר"י]

דף לג ע"א במשנה נגאלין מיד וכל יב"ח כבתים. הא