שפת אמת על קדשים קנה

גואלים דמ"מ כופין אותו להקדים ולומר בכמה רוצה לפדות ע"ז צריך טעם. וע"ז גם תי' התוס' אינו מספיק וצ"ע

שם במשנה הבעלים אומרים בכ' וכל אדם אומרים בכ' הבעלים קודמים כו'. ובאחרים לא נתבאר הדין כה"ג דאם אחד אמר בעשרים ובאו אחרים ואמרו ג"כ בעשרים דאפשר הראשון קודם א"כ לשון המשנה לאו דוקא' דבעלים אמרו מקודם רק שמיד הי' גם אחרים דאמרו בכ'. ולהכי מטעמא דחומש בעלים קודמין אבל אם הי' בזה אח"ז בלא"ה הראשון קודם. ואפשר אין הדין כן ולא שייך בזה קדימה ולמי שירצה הגזבר ימכור או יפילו גורל. ודעתי נוטה יותר דהראשון קודם

שם הבעלים נותנין כו'. הטעם נראה כיון דאין יכולים להחליטו לאחר משום הפסד דהקדש וצריכין הבעלים לקבלו ממילא אם לא יוסיף מה שהוסיפו אחרים הוי כמו גזל כיון דבאמת שוה יותר. ומעות החומש אינו מן הפדיון. ויש לעיין בדין החומש אם הבעלים יודעין באמת ששוה יותר רק משום שיודעין שמוסיפים חומש ע"כ ירצו למעט בהשומא כשאין קונין אחרים אי רשאים לעשות כן. דאפשר המצוה ליתן החומש מלבד מה שהקרקע שוה אליו באמת. ולזה הדעת נוטה

דף כח ע"א במשנה שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו. קצת קשה דהא שדה מקנתו שלו הוא עד היובל ולמ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי למה לא יוכל להחרים עד היובל. ועיקר הטעם מפורש לעיל דגמר מקרא מה בהמה שיש לו רשות למוכרה לעולם כו'. אבל טעם המשנה צ"ע

ע"כ בגמ' וגמר לכהן לכהן מגזל הגר כו'. צ"ל דנתקבל הגז"ש מגזל הגר דאל"כ בשתי הלחם נמי כתי' לכהן ושם כל המשמרות שוין. וצ"ע כיון דילפינן מגזל הגר אי נימא ג"כ דאין רשאין לחלוק שדה תחת שדה. דבגזל הגר הכי הוא דדומה לאשם ומנחות דאין חולקין מנחה נגד מנחה. כדאי' בב"ק ק"י:] רק יהי' לכל כהן קצת חלק באותו השדה. וקצת לא משמע כן מהא דאמרינן בכהן שהקדיש שדה חרמו משמע דשייך שדה לכהן אחד

שם בגמ' כמ"ד לא מקשינן. לפ"ז ר"ח בר אבין פוסק כר"ש דלא מקשינן וצ"ע על הרמב"ם (פ"ו מה"ע) דפוסק כר"י משום דר"י ור"ש הלכה כר"י כמ"ש הכ"מ שם]. כיון דאמורא פוסק כר"ש ובכה"ג ליתא להאי כללא כדאי' בעירובין (מ"ו:) ודלמא היכא דאיתמר איתמר כו' ע"ש]

במשנה שור זה עולה כו'. נראה דלהכי נקט עולה ובכור אבל שלמים דממון בעלים ויכול הוא למוכרו ג"כ לריה"ג כדאי' בפסחים (צ') ע"ש] הוי שלו ממש ונותן דמי כולו ובפרט שהבשר נאכל לבעלים לכן נותן דמי כולו. [והא דאי' בבכורות (נ"ג:) דאפי' לריה"ג א"י לשנות קדשים קלים לקדושה אחרת. היינו להקריבו לשם קרבן אחר. אבל להתחייב ליתן דמיו להקדש י"ל דלא גרע ממכירה ומה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים. ועי' במל"מ (כ"ו מה' ערכין ה' י"ב) שנסתפק בזה]

דף כט ע"א בגמ' אין ע"ע נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג שנאמר ע"ש היובל יעבוד עמך. קצת קשה דבאינך כמו שדה אחוזה ובתי ערי חומה הפי' דדינים שחידשה תורה בהם אין נוהגין בזמן שאין היובל נוהג אבל מ"מ יכול למכור שדה אחוזה ובית ובע"ע אין נוהג כלל **בנמוק"י יבמות (מ"ו.) מבואר דהא דאין ע"ע נוהג כו' ההיא לענין לצאת בשש ובסימנים ולהתירו בשפחה אבל קנוי הוא לשעבודו להצריכו גט וכ"כ הריטב"א שם ובקידושין (ע"ב.) אכן זקני הגה"ח מהרי"ד ז"ל תמה ע"ד מהא דפרכינן בגיטין (ס"ה.) אמה העברי' בזה"ז מי איכא והא אין ע"ע נוהג כו'. וכן יש לתמוה עליהם ממה דפרכינן בב"מ (י"ב:) האי שפחה היכי דמי אי דאייתי שתי שערות מאי בעיא גבי' ולדבריה' משכחת בזמן שאין היובל נוהג דלא נפקא בסימנים. אלא ע"כ דבזמן שאין היובל נוהג א"י למכור עצמו כלל בע"ע כנ"ל ודברי הריטבא והנמו"י צע"ג. ובל"ז דבריה' תמוהים כיון דא"נ הדינים המפורשים בכתוב פשוט דגם ועוד אין נוהג. ושוב ממילא א"י אבי' למוכר' כדאי' בקידושין (י"ב.) כל היכא דל"מ מיעד לא הוי זביני' זבינא:** וא"י למכור עצמו בע"ע. וצ"ל הטעם דמכירת עצמו לע"ע להיות גופו קנוי הוא ג"כ חידוש שחידשה התורה דהא אסור למכור עצמו בע"ע. ולכן כשאין היובל נוהג בטל זה החידוש וממילא א"י למכור עצמו כלל

שם בגמ' אין גר תושב נוהג כו'. פרש"י דאין מצוה להחיותו וצ"ע הטעם. ויותר הי' נראה לפרש דגר תושב נמי צריך להתחזק בקבלת ז' מצות שיקבל ע"פ ב"ד. כדאי' בע"ז (ס"ד:) ע"ש] ובאין היובל נוהג אין ב"ד מגיירין אותו להיות עליו דין גר תושב. וכ"מ מלשון הרמב"ם (פ"י מה' ע"ז) שכ' אין מקבלין גר תושב ע"ש

שם לא קשיא הא במקרקע הא במטלטלין וקשה לר"י לעיל דמקיש מטלטלין לקרקע גם מטלטלין לא ינהגו אלא בזהמ"ק. ומיהו עולא אפשר דס"ל כר"ש. אבל הרמב"ם דפוסק כר"י דמקיש ופי' דמטלטלין יכולין להחרים גם בזה"ז צ"ע הטעם

שם ורבנן אל תקדיש מיבעי לי' ללאו כו'. לכאורה קשה מנ"ל להגמ' דרבנן לא ס"ל הך דר' ישמעאל הלא י"ל דבבכור דכ' אל, יקדיש הו"א דשאני משאר קדשים ואפי' הקדש עילוי לא יקדיש להכי קאמר תקדיש. ואי דא"כ ל"ל קרא דחרם ק"ק לה' י"ל דמרבי אפי' ק"ק. ונראה דבאמת האי לאו דאל תקדיש הוא בכל הקדשים אע"ג דנכתב בבכור מ"מ ה"ה בכל הקדשים. וכ"כ הרמב"ם. וא"כ כיון דגלי קרא בכל הקדשים דמ"מ הקדש עילוי איכא ה"ה נמי בבכור. וא"כ תקדיש ל"ל לרבנן כנ"ל

פרק תשיעי

ע"ב במשנה אינו מותר לגאול בפחות מב' שנים. ומסיק הגמ' דאיסורא נמי איכא. ויש לעיין אי לפי"ז גם למכור לכתחילה רק על שנה אחת אסור או דוקא במכירה חלוטה אסור לגואלה תוך ב' שנים. אבל למכור על שנה אחת רשאי. וכן הדעת נוטה

שם היתה שנת שדפון וירקון כו'. כ' תוס' מגמ' דב"מ דדוקא שדפון לכל העולם דומיא דשנת שביעית. וקצת קשה דא"כ למה תני בסיפא דמתני' נרה או הובירה ליפלגי וליתני בדידה בד"א בשדפון לכל העולם. [גם הרמב"ם (פי"א מה' יובל) הביא סתם כלשון המשנה ולא חילק. וכבר הקשה עליו בלח"מ (פ"ח מה' שכירות) ע"ש מ"ש בדברי התוס' דהכא]

שם בגמ' רב אמר מכורה ויוצאה. אפשר לומר דלרב אם מכרה ביובל על ס' שנים דכה"ג אין קרקע יוצאת ביובל כדאיתא בב"מ (ע"ט.) א"כ ה"נ ביובל הוי מכירה. והא דאמר רב ויוצאה מיירי במכירה חלוטה. ולשמואל גם כה"ג לא מהני כיון דביובל אין לו רשות למכור (ומ"ש המנ"ח (מצוה של"ט) דגם לשמואל מהני מכירה לזמן דבהא ליכא ק"ו ע"ש. אין דבריו מוכרחין. כיון דיובל מפקיע המכירה מכבר ק"ו שהיובל מעכב עכשיו לחול המכירה מחדש] וא"צ לדחוק כמ"ש רש"י דאי נימא לשמואל מעות אין חוזרין אין נ"מ בין רב ושמואל במכירת קרקע זו. ולמ"ש טובא נ"מ

שם מיתיבי כו' א"ל רב כו'. ק"ק לרב למה לכתחילה לא ימכור ביובל עצמו. ודוחק לפרש דעצה טובה קמ"ל דמשמעות הברייתא דאסור למכור. ואפשר משום דלא תהי' ב' שנים ביד הלוקח. אך צ"ע בזה הטעם כיון דמסיק הגמ' דהכא לא נחית לאכילה משמע דלית בי' איסור זה

דף ל ע"א בגמ' מכרה במאתים והכסיפה ועמדה על מנה כו'. הא ודאי אם בשעת המכירה עצמה לא הי' שוה רק מנה. ומ"מ מכרה במאתים שהי' נצרך