שפת אמת על קדשים קנד

בירושלמי נזיר (פ"ה ה"א) מפרש מתני' דהכא דר"א אתיא כב"ש ור"י כב"ה]

שם בגמ' כל דמגרש בבי דינא מגרש. מכאן יש לתמוה על הרמב"ם (פי"ז מה"א) שכ' דכשבאת לגבות הכתובה מדירין אותו וא"כ בשעה שתבוא לגבות כתובתה ידירנה וכן הקשה בשו"ת רמ"א (סי' ל"ג) ועי' בפרישה אהע"ז (סי' ק"ב) ובתוס' רעק"א בב"ב פ' גט פשוט] וצ"ל בדוחק דהך משה בר עצרי לאו דינא גמיר רק אם הי' הגט בב"ד הי' ב"ד מדירין. אבל כשיבוא לביתו לגבות לא ידע לטעון כן ובשטמ"ק הנדפס מחדש תי' דבאמת אי כבר יגרשנה הי' משה בר עצרי בעצמו מתרצה יותר שיחזירנה לאשה אף שיפסיד המעות. רק כל כוחו וסמיכתו הי' שבודאי לא יגרשנה אבל אחר הגירושין יתרצה בעצמו ע"ש

בתוס' ד"ה אלא כו' מיהו תימא כו'. ואפשר ליישב דנהי דאדם עושה לפעמים קנוניא על ההקדש אבל לא שכיח רק איזה חצוף ביותר ולהכי לא עבדי תקנתא משום מילתא דל"ש לר' יהושע. אבל להיות בריא נאמן בשביל הכי שפיר י"ל דלפעמים אדם עושה קנוניא ואינו נאמן כנ"ל. ותי' התוס' אין מובן כלל דמה בכך דהוא רק לאיפטורי משבועה. מ"מ אם באמת הי' שאינו חייב לו לא הי' עושה קנוניא ושפיר א"צ תו שבועה

בד"ה מר סבר הקשו דצריך לפרט הנדר ותירוצם דחוק. ולע"ד הי' נראה דאה"נ אי כבר גירש ובא להתיר נדרו ולהחזירה אפי' ב"ד יודעין הכל מתירין לו כשרוצה להחזיר את אשתו. כיון דכבר כתבתי דמן הדין שפיר גובית מן ההקדש וליכא שום איסור וגם יצא מיד הקדש ע"י פדיון. רק משום הרווחה דהקדש תיקנו להדירו כדי שמטעם זה לא יגרשנה באמת. אבל לא הי' כוונת התקנה להוציאה מתחת בעלה. ולהכי כיון דכבר הדירה ורוצה להחזירה שפיר מתירין לו. רק אם הי' עצה להדירו ברבים שאין לו התרה היו עושין כן כדי שלא ידירנה ולא יגרשנה אבל אי ברבים יש לו התרה אין עצה דודאי יגרשנה ולמנוע שלא להתיר לו לא ראו חכמים כמ"ש. כנ"ל נכון

ע"ב בגמ' אלא לוקח כו' איהו דאפסיד אנפשי'. יש לעיין במקבל מתנה דלא שייך אפסיד אנפשי' מה הדין **מהא דאי' בב"מ (ט"ו) דיפה כח מתנה ממכר אין ראי' דהתם גם לוקח שלא באחריות דינו כמתנה כמ"ש הש"ך (סי' קט"ו ס"ק כ"ח). אכן בירושלמי בנזיר נסתפק בזה מטעם אחר. וע"ש בשירי קרבן. ועי' ב"ב (קל"ט) ד"ה התם:** דמ"מ אין סברא שיהי' כח מקבל מתנה עדיף מלוקח וצ"ע

במשנה נותנין לו מזון ל' יום כו'. יש לעיין אם כפי הסידור שלו לא ישאר סלע והוא רוצה ליתן סלע כדי שיהא פטור אם יתעשר. אי מקבלין ממנו. דאפשר כיון דמך הוא גם מסלע אין נידון בהשג יד ואין מקבלין ממנו וצ"ע לדינא:

שם ותפליו. צ"ע הטעם. ואם כל המצות משיירין לו כשיש לו לולב ושופר או דוקא תפלין דהוי כמו מלבוש. [כמ"ש הרשב"ם בב"ב (קנ"א.) ע"ש]

דף כד ע"א במשנה אין להקדש אלא מקומו ושעתו הקשו בתוס' מהא דמכריזין ס' יום. ולע"ד יש לתמוה על דבריהם דמה ענין לזה הא הכרזה הוי לידע כמה שוה במקומו ושעתו דקודם הכרזה של זה השיעור אין השומא דשעתו נתבררה. רק אחר הכרזה אין לו אלא מקומו ושעתו ואין ממתינין על יום השוק. ולכן נראה דעיקר כוונת התוס' משום דמלשון המשנה הכא משמע דאין ממתינין כלל אפי' יומי אכרזתא. ולהכי חלקו בין מטלטלין דלא בעי הכרזה אבל מודין התוס' דאפי' בקרקע דמכריזין מ"מ אין ממתינין ליום השוק אפי' אי ידוע דבתשרי יתיקרו הבתים וכדומה כנ"ל ועיין בטוש"ע סי' ק"ג מזה

פרק שביעי

דף כה ע"א במשנה גאלה אחר כו' וגאלה מידו יוצאה ביובל כן הוא גי' רש"י. ונראה הטעם כמו אלו הגיע יובל כשהיא ביד אחר. וע"ז יש לדון דהא י"ל איפכא דביד אחר לא עדיף מביד הקדש דאם בעלים גואלים מהקדש תו אינו יוצא מידו ה"ה בגאלו מיד הלוקח מן ההקדש. ומיהו יש לדחות זה דע"כ ל"ד להקדש דמן ההקדש בעלים פודין בע"כ. ומיד הלוקח ודאי אין גואלין בע"כ וברשות הלוקח לתבוע ממנו כמה שירצה. והרמב"ם באמת גורס איפכא דאינה יוצאה מידו ביובל. מיהו מלשון התורה לא יגאל עוד הי' משמע כשיטת רש"י וכבר כ' מזה בתוי"ט ע"ש. ויש לעיין בגאלו בנו ואחר לקחו מן הבן אי חוזרת לאביו ביובל די"ל דלא עדיף כח לוקח מן הבן מכח הבן, אך אפשר דלא שייך הכא טעם זה דבין לבן בין לאחר אין לו זכות רק עד היובל וביובל יוצאת מידיהם רק כשיוצאה מן הבן חוזרת לאביו וכשיוצאה מאחר חוזרת אל ההקדש. אבל עכ"פ כח הבן ולוקח שוין עד היובל א"כ י"ל דכל היכי כשהגיע יובל היא ביד בן חוזרת לאביו וכשהיא ביד אחר אין חוזרת וצ"ע בזה. ויותר נראה דחוזרת לאביו [וכ"כ במנ"ח מצוה שנ"ה]

ע"ב בגמ' בעי ר"ז אשה מי מעמיד לה שדה כו'. יש לעיין אי גם בשאין לה בעל מסופק ר"ז דבן אין מעמיד לה כמו בת דאפי' אין לו בן כיון דבמקום בן כאחר דמיא אינה מעמיד לאבי' שדה ה"ה בן דאשה כיון דבמקום בעל כאחר הוי תו אינו מעמיד לה שדה אפי' בדלית לה בעל וצ"ע

דף כו ע"ב במשנה הכהנים והלוים כו' וגואלין לעולם אע"ג דקרא גאולת עולם תהי' כתי' גבי מכירה פשיטא לחכמים דגם בהקדש דינא הכי. (וכ"מ לקמן (ל"ג:) ע"ש]. מיהו צ"ע בכמה גואלין אי בחמשים סלע כשדה אחוזה או בשויא

פרק שמיני דף כז ע"א במשנה המקדיש שדהו בזמן שאין היובל נוהג כו'. כ' בתוס' אבל בזמן שהיובל נוהג אין ריוח להקדש דנפדה לפי זרעו כו' חמשים כסף כו'. מיהו נראה ודאי דאם אחרים פודין אותו כגון שאין הבעלים יכולין לפדותו או שאין רוצין לשיטת הרמב"ם (פ"ה מה' ערכין) דבזמן היובל אין כופין. ואם אחרים פודין בודאי מי שנותן יותר נותנין לו אם מעלין אותו יותר מחמשים. וגדולה מזו נלע"ד דאפי' בפחות משיעור זה מוכרין אותו כשאין נמצא מי שיתן חמשים דשיעור זה נתנה תורה לבעלים דהוא גואל בחמשים ואפי' אחרים נותנין הרבה. ואפשר נמי דהוא אינו יכול לגאול בפחות. אבל לאחרים יוכל הגזבר למכור אף בפחות כן דעתי נוטה. והא דתנן לעיל דיש רטושין ורטושי רטושין אין לתמוה דאטו לא הי' מי שיפדה באיסר או בפרוטה. י"ל דמשכחת בהקדישה מפני רעתה. או דידע הגיזבר דאם ימתין ימצא גואל ביותר. אבל באין נמצא קונים רשאי למכור בפחות כנ"ל. [עמ"ש לעיל ד' י"ד בזה]

שם בגמ' בפודין בדבר שאין בחומשו שו"פ קמיפלגי. צ"ע למ"ד דאין פודין רק שיהי' בחומשו שו"פ. אי דוקא בבעלים אבל אחר פודה בכל גווני. או אפי' אחרים א"י לפדותו. ולזה הדעת נוטה

בתוס' ד"ה מאי אומרין כופין וא"ת מ"ש הכא דצריך כפי' כו'. הנה היכא דליכא מי שיפדנה י"ל הטעם דכיון דהקדישו לבדק הבית צריך לראות שיהא ממנה איזה צורך לב"ה וכיון דאין מי לקנותה לא קיים נדרו. הגם דאפשר בל יחל לא עבר אחר שמסרו אל הגיזבר מ"מ צריך לקיים נדרו לצאת ממנה דבר לבדק הבית ולהכי כופין לפדותה. אך כשנמצא