שפת אמת על קדשים קנג

משום דאמר שם כולן צריכין שבועה וא"א לאוקמי בהכי

אמנם לע"ד אין ראי' משם. בל"ז כיון דטעמא דר"ט התם דאינו של יתומים כלל כיון דהי' ברשות הנפקד לא נכנס לרשות היורשים כלל א"כ אין ענין לנזקקים לנכסי יתומים וזה ברור. ויש לדחוק דלר"י דפי' לכושל כתובה משום חינא ס"ל דר"ט כרע"ק אית לי' וכל הטעם משום חינא והי' מיושב מה דנקטו הראי' מר"י. ומ"מ דבריהם תמוהים כנ"ל. גם תמהני הלא ממתני' דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה מוכח דנזקקין. ובאמת תוס' (בהכותב פ"ז) הקשו כן וכל תירוצם שייך במתני' דמי שמת ג"כ ועדיפא להו הראי' מאין נפרעין כו'. ומצאתי בס' גד"ת שתמה בדברי התוס' הללו ע"ש ומ"ש בפי' הסוגיא. גם לשון רש"י ז"ל הלכתא כר"ה דמשום צררי לא נזקקין. לכאורה איפכא הול"ל דבדליכא צררי נזקקין. ומשמע דפי' והלכתא לגוף הדין ולא כחזרה דר"נ רק דמחשש צררי אין נזקקין באמת כדשלחו מתם דמתני' א"א לאוקמה רק בשמתי' כו'. וגם לפי' גי"ת דפלוגתא דר"פ ור"ה ברי' דר"י בעלמא איתמר וכן הי' נראה לע"ד לפרש דהגמ' העתיק לשון הסוגיא דב"ב גם שלחו והלכתא הכל לשון הסוגיא דהתם. אבל לא אמרו דבריהם כלל אס"ד דר"נ וא"ש לשון רש"י ג"כ וע"ש. ודברי התוס' לא זכיתי להבין

ע"ב בגמ' רבא אמר משום שובר. בתוס' הקשו מה נ"מ בתי' שובר ותי' היכא דהפקיד כל השטרות. ובס' צ"ק הקשה מה פריך מר"נ דגובין שלא בפניו י"ל דאיירי בהפקיד כו'. ולק"מ דא"כ לא יועילו בתקנתם דאכתי ילך למד"ה ולא יפקיד שטרותיו דגם בס"ד ידע טעם התקנה כמ"ש התוס' וכדמפרש בדברי ר"נ. ובעיקר קושי' התוס' נלע"ד דאדרבא רבא להוסיף בא וטעם צררי שייך רק בשעת מיתה כמ"ש רש"י לעיל. וא"כ היכא שיודעין שבעת חוליו לא הי' התובע כאן כה"ג שפיר נזקקין. והוסיף רבא טעם שובר וזה שייך גם כה"ג. ומיושב בזה קושי' תוס' הא דפריך לרבא מר"נ דגובין חוב שלא בפניו והקשו לדידי' מי ניחא ניחוש לצררי. ולמ"ש א"ש דלחשש צררי משכחת כה"ג או שלא חלה כלל. ושם בשלא לפניו לא שייך כלל צררי אבל שובר שייך כנ"ל פשוט

ותוס' תי' דלחשש צררי ידע הטעם דשלא ילך כו' ורק לשובר לא הועיל אצלו הטעם. תמוה מאוד כיון דלדידי' לית לי' כלל חשש שובר א"כ איך תפיס דלרבא איכא יותר חשש בטעם צררי כדי להקשות עליו. ודברי צ"ק תמוהים שלא הרגיש בזה. ובס' גי"ת ראיתי שתמה ג"כ בזה. ולעד"נ פשוט ותוס' פי' דר"ה ברי' דר"י דלא חשש לשובר הטע' דס"ל דאין כותבין שובר דפליגי בזה בש"ס בכמה דוכתי. והוכיח באמת מר"נ דגובין שלא בפניו ע"כ דס"ל דאין כותבין שובר. אבל לרבא דס"ל כותבין שובר וודאי חשש גדול הוא יותר מצררי דמה יעשה כשבא ואמר אבד שטרי ע"כ צריך לשלם וליקח שובר כנ"ל ברור בכוונת התוס' אפשר דנ"מ בתי' דרבא דבמקום שאין כותבין שובר נזקקין

בתוס' ד"ה א"ל וא"ת ור"ה כו' ליחוש לצררי. מלשון רש"י ד"ה צררי אתפסי' משמע דצררי לא שייך רק ביורשין דקודם מיתה נותן צררי [אך בתוס' ב"ב (קנ"ח.) משמע דבשעה שהולך למ"ה ג"כ מתפיס צררי. ואין להקשות לפ"ז אמאי לא אמרי' נ"מ בין ר"פ לר"ה כגון שמת פתאום או שלא הי' התובע כאן קודם מיתה. דהא כבר כ' התוס' ב"ב (ה':) דהומ"ל א"ב תוך זמנו ובכמה מקומות יכול למצוא א"ב טובא ואינו חושש לומר אלא דבר אחד או שנים ע"ש]

בד"ה אמר ר"א כו' ולכך נראה דהיכא דחייב מודה ממלוה ע"פ ושמעו העדים הודאת האב נזקקין כו'. וטעם התוס' אין מובן כלל כיון דבאין להוציא מהם על חוב אביהם טפי הוי נגד חזקת ממון משמביא עדים שקנה הקרקע מאביהם דלפי דברי העדים הקרקע בחזקתו עומד. ובמע"פ גם לפי דברי העדים הממון שלהם ויש עליהם רק שיעבוד וחוב ובאמת גם הרא"ש הוקשה לו זה ופי' דמיירי בחייב מודה והעדים העידו בב"ד קודם שמת. הובא בטור חו"מ סי' ק"ח **כ"מ לשון הרא"ש בתשוב' (כלל פ"ה סי' ח'). אכן הסמ"ע (סי' ק"ח ס"ק י"ג) כ' דחייב מודה הוי כצוואה דמקבלין עדים בפני יתומים לדעת הרמ"א (סי' ק"י ס"ט) וי"ל דגם התוס' ס"ל הכי:** ולע"ד לולי דבריהם ז"ל נראה יותר דהכא דוקא בשט"ח כיון דהחיוב ודאי רק ספק צררי ע"ז שפיר מקבלין עדים. אבל בההוא דר' ירמ' כל הטענה שלו שלקחו. לא נתברר רק ע"י עדים אלו

דף כג וכה"ג אין נזקקין לקבל עדותן כנ"ל

בגמ' במאי קמיפלגי כו' ואלא הא דאר"ה כו'. קשה הלשון דמשמע דלהאי טעמא דקמפלגי בהא מקשה אדר"ה והלא בודאי עכ"פ ר"א ס"ל דאדם עושה קנוניא. דרק בדר"י איכא למימר כמה טעמים אבל ר"א ודאי ס"ל דעושה קנוניא. וגם לקמן לפי גי' הישנה דכ"ע ל"פ דאין אדם עושה קנוניא רק בס' ברכת הזבח מגי' דאדם עושה כו'. אבל פשט הגמ' נראה כג' ראשונה דהא בא לתרץ דברי ר"ה בתי' אחר ממעיקרא. ע"כ נלע"ד לפרש דבאמת קשה מה מדמי הגמ' הך דר"ה לדהכא דהתם הוי ממש גזילה מן ההקדש ואין אדם עושה קנוניא בשקר וגזילה על ההקדש. אבל הכא נראה דאי מגרש לה אפי' דעתו להחזירה מ"מ מדינא יש לאשה לגבות מן ההקדש דסוף סוף מגורשת ומותרת לכל העולם וביד כ"א למאן לחזור ולהתקדש ונהי דעשו ביניהם הבטחה שיחזור לקדשה מ"מ מדינא תגבה. וכן משמע נמי במה דיהיב אביי עצה לברי' דמשה בר עצרי לגרשה. ואדרבא קשה לס"ד דבזה אין אדם עושה קנוניא כיון דדינא הוא. ע"כ נ"ל דבס"ד דאמר דפליגי אי אדם עושה קנוניא הוי ס"ל דמן הדין הוי גזילה מן ההקדש כל שיש ערמה בהגירושין וחשוב קנוניא על הקדש ולהכי מקשה לפ"ז ואלא דר"ה כו' כתנאי אמרה ומסיק הגמ' דלכ"ע אין אדם עושה קנוניא. והכא לאו קנוניא הוא דמדינא מפיק מן ההקדש ופליגי ביש שאלה

שם בגמ' אלא הכא בשאלה דהקדש קמיפלגי כו'. הרמב"ם (פ"ז מה"ע) הביא בהך דינא כר"א. ותמוה דהא אנן פסקינן דיש שאלה להקדש [כמ"ש עליו הר"ן פ' אלמנה נזונית]. והי' אפשר לומר דהיכי דמסרו לגיזבר תו לית לי' שאלה כמו תרומה כשבאה ליד כהן א"כ ברייתא מיירי בשלא מסרו עדיין לגיזבר והרמב"ם אפשר מיירי שכבר בא ליד גיזבר. מיהו לשון הרמב"ם שם שכ' ואין אומרים דהי' בידו לשאול על הקדשו משמע דמיירי היכי דבידו לשאול על הקדשו ואעפ"כ מדירין אותו. ואין מובן הטעם. ולכאורה הי' נ"ל ע"ד פלפול דיש להקשות מה מדמה הש"ס שאלה להקדש טעות הלא שאלה בכח של חכם הוא ואפי' אינו טעות גמור רק חרטה מהני כח החכם מגזיה"כ. וא"כ נהי דהקדש טעות הוי הקדש לב"ש היינו דלא בטל מעצמו אבל כחו של חכם אפשר דמהני. והא דאיתא בנדרים (ע"ח.) ובב"ב (ק"כ:) דלב"ש דהקדש טעות הוי הקדש אין שאלה בהקדש. הוא למ"ד אין פותחין בחרטה והיתר חכם בפתח הוא. א"כ טעם ההיתר משום טעות שפיר תליא זה בזה. אבל למאי דקי"ל פותחין בחרטה בלא פתח. שפיר י"ל כנ"ל]. וא"כ אפשר לפרש בגמ' איפכא. דהא י"ל נהי דבידו לשאול על הקדשו שמא אינו רוצה לבטל כל ההקדש רק כדי כתובתה וכשישאל יהי' בטל כל הנדר והגם דישאל רק על כדי כתובתה הרי נדר שבטל מקצתו בטל כולו מיהו זה תליא בהקדש טעות אי שמי' הקדש א"כ הנשאר לא יתבטל דבטל מקצתו בטל כולו הוא רק מכח דהוי נדר בטעות. דלא נדר מעיקרא אלא ע"ד שיתקיים כולו]. וא"כ א"ש דר"א ס"ל דהקדש טעות לא הוי הקדש א"כ אין בידו לשאול דיהי' בטל כל ההקדש ואינו רוצה בכך. ור"י ס"ל הקדש טעות הוי הקדש וא"כ בידו לשאול רק בכדי כתובתה. והרמב"ם פ' כר"א שפיר הואיל וס"ל דהקדש טעות לא הוי הקדש. אך דוחק להעמיד ר"י כב"ש ובעלמא אמרינן דר"א מתלמידי ב"ש הוי כמ"ש רש"י ותוס' בשבת (ק"ל:) בשם הירושלמי ועי'